בראיון שקיימה מיה דבש עם לי אדלקורט, היא מציגה את הטרנדים והלכי הרוח השונים שאדלקורט מצביעה עליהם כמשמעותיים בעולם העיצוב העתידי. שיטוט קצר בנבכי עולם האינטרנט מגלה כי חלקם כבר קיימים, פורחים ומתעופפים…
מבט על עבודותיהם של מעצבים שמקדימים את זמנם.
אחת המגמות שעליהן מדברת אדלקורט היא ההתחקות אחר עולם הציפורים: "שהתנהגותן המסקרנת מהווה מודל חדש להתנהגות אנושית-חברתית… הן מלקטות אוכל באופן המעורר השראה להשתמש במוצרים מקומיים ועונתיים" (לי אדלקורט)
וכמו כל עיצוב טוב, הכול מתחיל ממחקר. הסרטון הבא, מדגים בצורה מופתית את משפטה של אדלקורט. הציפור המככבת בסרטון, נקראת ווגלקופ-בוארבירד (Vogelkop Bowerbird), אפורה, פשוטה ומשעממת למראית עין. אך טקס החיזור שלה צבעוני ומעורר השתאות. הוא כולל פיתוי בעזרת צלילים, מבנים וצבעים. במהלך תקופה ממושכת היא אוספת בשקדנות ובקפדנות חומרים שהיא מוצאת בסביבתה דוגמת עלים, פרחים וגרגירים ומסדרת אותם בצורה לא תאומן לפי גוונים, צורה וצבע. התהליך המרתק מדגיש בצורה הטובה ביותר את האסתטיקה והעיצוב של הטבע ומראה שניתן ואף רצוי להשתמש במוצרים מקומיים ועונתיים, ולא רק למטרות בישול.
לסרטון מבית היוצר של ה- BBC אודות הציפור המופלאה לחצו כאן.
עבודה המבוססת על עקרון זה של שימוש בחומרים מקומיים, זמינים ועונתיים הוצגה השנה בתערוכת הגמר של בוגרי בצלאל במחלקה לעיצוב תעשייתי.
אורי זוננשיין הציג סדרה של כלים מרתקים עשויים קליפות הדרים. כלים אלה, העשויים מחומר הגלם המקומי והמוכר לנו, הם אסתטיים, קלים ועמידים בפני מים, זאת לצד היותם מתכלים לחלוטין.
"העבודה היא תוצר של מחקר חומרי שערכתי" הוא אומר "החלטתי שאני מצטרף לחיפוש שמשתתפים בו רבים בעולם, למציאת חומרים חדשים שאינם מזיקים והינם בני קיימא. במסגרת החיפוש הזה הגדרתי שאני מחפש חומר מקומי מתכלה ושימושי. את החומר מצאתי בקליפות הדרים."
גל בן ערב, בוגר נוסף של אותה מחלקה בבצלאל התמודד אף הוא עם שאלת חומרי הגלם המקומיים והזמינים. בעבודתו "מהביצה לשדרה" מציג בן ערב ספסל עשוי קני במבוק. על חומר הגלם הוא מספר: "הבמבוק הוא חומר גלם המתחדש במהירות והוא עמיד בתנאי מזג אוויר משתנים. מינים מסוימים אפילו צורכים מעט מים. כיום גדלים בארץ כ-15 זנים באופן מבוקר. לבמבוק מנעד רחב של תצורות כחומר גלם, החל מחומר גולמי דרך פלטות ועד לפורניר במבוק." בעבודתו הוא בוחר להשתמש בקני הבמבוק במצבם הגולמי, ללא ציפויים, ללא צביעה וללא חומרים משמרים, מוחזקים על ידי שני חבקים עשויים אלומיניום. השילוב בין הטבע הירוק והפראי לבין האלומיניום האפור והתעשייתי מדגיש את המתח הקיים כיום בין הנוף הטבעי לזה האורבאני ומראה שיש פתרונות לשילוב השניים.
עקרון זה אף מודגם באופן מושלם על ידי סטודיו פורמה פנטזמה, שבלטו השנה עם עבודתם "אוטרקי" ביריד העיצוב במילאנו. הכלים עשויים חומרים טבעיים, מקומיים וזמינים: 70% קמח, 20% פסולת חקלאית ו-10% אבן גיר המעורבים יחד עם מים. החומרים עורבבו ויובשו באופן טבעי או באפייה בטמפרטורה נמוכה. פלטת הצבעים הטבעיים הורכבה מתבלינים, ירקות ושורשים אשר יובשו, הורתחו וסוננו אל התערובת.
מעניין לראות שהעבודה עם חומרים טבעיים ומקומיים לא נעשית רק במסגרת עיצוב מוצר אלא מוצאת את עצמה נכנסת, משתלבת ורלוונטית גם בתחומי עיצוב נוספים. ענת משולם, הציגה השנה את פרויקט הגמר שלה במחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. לקולקציה היא בחרה לקרוא "…מעפר אתה ואל עפר תשוב" וכחלק מפרוקיט זה היא מציגה ז'קט עשוי חימר. למרות החומר הנוקשה, מציגה משולם עבודה המשלבת טכניקות מסורתיות מעולם האופנה כמו בניית גיזרה, תפירה ושילוב בדים במקביל לחיפוש אחר חומריות חדשה ליצירת אמירה קצת שונה, עדכנית ומעוררת מחשבה.
כחלק מאותה התחקות אחר עולם הציפורים מוסיפה אדלקורט ואומרת ש "תהליך האיסוף של זרדים ופסולת בכדי לארוג קיני ציפורים יעורר עניין מחודש באריגה אמנותית"
בהקשר הזה כדאי להתבונן על עבודתו של המעצב טורד בונטייה (Tord Boontje) "מייצר התחרה" (The Lace Maker) , אשר הוצגה לאחרונה בתערוכת יחיד בגלריית Marsden Woo Gallery בלונדון.
בתערוכה, מציג בונטייה מגוון רחב של מוצרים. מאביזרי שיער דרך גופי תאורה ועד רהיטים. כולם מבוססים על אותו עקרון של ייצור תחרה בעבודת יד על פי מסורות ישנות, אך החומר איתו הוא בוחר לעבוד, חוטי רפיה גסים, נותנים לעבודת התחרה משמעויות והקשרים תרבותיים נוספים. "התחרה," אומר בונטייה "מבוססת ומתומחרת על פי עבודת היד המדוקדקת והעמלנית. זה נראה לי רעיון טוב להתחיל לעבוד עם חומר זול וזמין. ולשנות את הקשרה"
עוד עבודה המתמודדת עם סיבים טבעיים היא פרי שיתוף הפעולה של האחים קמפנה הברזילאיים עם Corsi Design Factory מפעל המתמחה בעיבוד וייצור של שרף. בעבודה, הנקראת דנדה (Dende) נוצר שילוב קונטרסטי של השרף הנוזלי, השקוף והעדין עם החומריות הגסה של סיבי הפיאקבה (סיב שמקורו בעצי דקל ברזילאים), שילוב זה מבליט את התכונות הטבעיות של שני החומרים אחד כנגד השני ויוצר עבודה שמשלבת בתוכה שבטיות וחזרה למסורת הטבעית מצד אחד ושימוש בתעשייה ועתידנות מרומזת מהצד השני. משמעות שמה של העבודה, שגם הוא לקוח מעולם הטבע, ופרושו המילולי הוא תבלין שיובא לברזיל על ידי העבדים האפריקנים, ממשיך ומבליט את הנסיון להתחקות אחר השורשים ואחר העבר תוך שימוש בטכניקות ההווה והסתכלות על העתיד.
לאור תחזיותיה של אדלקורט, ועבודות ההווה הנוגעות בנושא זה, נראה כי צפוי לנו עתיד מרתק. מעניין יהיה לראות לאן יקחו המעצבים של המחר את נושא החומריות החדשה, האריגה הטבעית, ההתכלות הנדרשת והצבעוניות העדינה.
– עדכון מהשטח
תודה לקורא המסור אייל, אשר שלח למערכת המגזין לינק לעבודה של האחים (התאומים) מייק ודאג שטרן.
האחים בנו במהלך כל הקיץ מיצב ענק על גינת הגג של מוזיאון המטרופולין בניו יורק. המיצב אשר פתוח לציבור עד ה- 31.10.10 בנוי כמעין קן אנושי ענק ונותן אינטרפטציה נוספת לדבריה של אדלקורט.
