הצבע הלאומי של ישראל לפי חוק הדגל הוא "תכלת כהה". אולם, במציאות, על דגל המדינה מתנוסס צבע כחול עמוק – גוון המזוהה עם לאומיות מודרנית ומופיע על רבים מדגלי העולם. פער זה משקף את המתח השרוי בלב הזהות הישראלית מאז הקמתה, בין יסוד דתי לתרבות הגלובלית: רתימת התכלת הקדומה כסמל יהודי עתיק, ומנגד שימוש בפועל בכחול עמוק ומודרני. במרחב הישראלי, חרג השימוש בצבע הלאומי מהסמלים הממלכתיים אל שדות הפרסום, המיתוג והתעמולה, מקמפיינים מפלגתיים ועד כרזות "ביחד ננצח".
הכחול, שהיה בעבר יקר ונדיר, צבר משמעויות רבות בתרבות המקומית – מקמעות נגד עין הרע ועיטורי בתים ועד לתכלת המקראית. צבען התכלת (על גוונו קיימת מחלוקת עד היום) שהופק מחלזונות ימיים, שימש לצביעת הציצית ונותר במשך כאלף שנים כזיכרון לתרבות חומרית בארץ ישראל. במקביל, באירופה, הכחול זוהה עם ערכי קדושה וטוהר, אומץ בידי האצולה והתקבע כצבע רציונלי, רשמי ומאופק – ערכים מרכזיים באידיאולוגיה המערבית. הופעתו בדגלים ומדים רשמיים מיצבה אותו כאחד הסמלים המובהקים של הזהות הלאומית המודרנית.
התנועה הציונית, בחיפושה אחר זהות לאומית חדשה, מצאה עצמה בין שני כחולים: תכלת הטלית העתיקה והכחול המודרני. במאה התשע־עשרה, לצד ההתעוררות הלאומית, התחדש העיסוק בתכלת האבודה. מאמץ זה שיקף את המתח המובנה בקרב היהודים: בין הרצון לחדש מצווה הלכתית לבין הניסיון לתחיית מסורת ישראל בארצו. ביטוי לכך ניתן למצוא בפועלו של הרב הרצוג, שעוד טרם מינויו כרב הראשי הראשון של המדינה עסק במחקר מדעי של התכלת, ולאחר מכן אף רתם את מוסדות המדינה הצעירה למאמץ זה.
בישראל, עם קום המדינה, עבר הכחול מהדיון הדתי־מדעי אל התחום המעשי של עיצוב סמלי המדינה. בחוק הדגל הוגדר הצבע הלאומי כ"תכלת כהה" – ניסוח שביטא את הרצון לשלב בין מסורת יהודית למודרניות מערבית. בשנת 1950 נקבע הגוון הסופי ככחול עמוק ומודרני (בגוון Indanthrene Caledon) התואם לנוף הדגלים הבינלאומי [1]
הכחול חדר גם לייצוגים נוספים של הלאומיות היהודית המתחדשת. הקופסה הכחולה של קק"ל הופיעה ב־1902 והפכה לסמל אידיאולוגי המשלב איסוף תרומות ותעמולה חינוכית, עם תפוצה של מיליוני יחידות עד שלהי שנות הארבעים. צבעה השתנה במרוצת השנים מתכלת בהיר לכחול לאומי, ובשנות השלושים, כשנוספה לעיצובה מפת ארץ ישראל, נהפכה לסמל מוחשי של "גאולת הקרקע"[2].
[1] מסמכי הועדת המשנה לבחירת טיב הדגל. משמאל: הצעות לגוון הצבע הכחול של הדגל, 1948. מימין: הגוון הנבחר, 1950 (מתוך ארכיון המדינה)
[2] גרסאות הקופסה הכחולה של קק״ל לאורך השנים, בניין המוסדות הלאומיים, ירושלים, ישראל (מתוך ויקיפדיה)
באופנה המקומית, ייצר מפעל "אתא" בגדים בשלושה צבעים שביטאו את האתוס הציוני: חאקי ליום־יום, לבן לשבת, וכחול לבגדי עבודה [3]. הכחול סימל התגייסות לאומית והזדהות עם ערכי הפועל העברי, כפי שביטאה גם החולצה הכחולה של תנועות הנוער. אך בהדרגה, נכבשה האופנה המקומית בידי הג'ינס האמריקאי, שהיה מוצר נדיר ונחשק. בעוד שבעולם סימל הג'ינס מרד בבורגנות, בישראל הפך דווקא לסמל של שאיפה מערבה – מעבר מהכחול הקולקטיבי של "אתא" אל כחול אמריקאי המסמל חירות ואינדיבידואליזם, ערכים שיהדהדו גם בחזון הליברלי של אחרי מלחמת ששת הימים.
התמורות בתפקידו של הכחול משתקפות גם בכרזות יום העצמאות, שהיו מאז ומתמיד ביטוי מובהק לערכים ציוניים ממסדיים, ייצגו את האתוס הלאומי המשתנה. בשנותיה המוקדמות של המדינה, רוח הקונצנזוס תורגמה למסרים חזותיים נחרצים וחד־משמעיים. בכרזת יום העצמאות השלישי של רודולף סידנר [4], הצבע הכחול שזור במערך עמוס של סמלים לאומיים כסמל נשגב המחבר בין העבר המקראי לתקומה הלאומית. לעומת זאת, בכרזת יום העצמאות השלושים שעיצב דוד טרטקובר ב־1977 [5], התכלת הרך של השמיים משמש רקע למילה ״שלום״ הכתובה בגופן קורן – עיצוב המשקף את המעבר מאתוס קולקטיבי לאומי לערכים ליברליים אוניברסליים.
[3] אתא, חברה לטקסטיל מעצב ; בן יוסף, אחיקם צלם, תצלום – חולצה בצבע כחול, [בערך 1950-1985], סימול BFiAt-011, ארכיון אתא חברה לטקסטיל בע"מ – בית פישר; Ata Textile Company LTD – Beit Fisher Archive.
מימין לשמאל: [4] רודולף סידנר, שלוש שנים למדינת ישראל, 1951, כרזה (מתוך ויקיפדיה); [5] דוד טרטקובר, כרזת יום העצמאות ה־30, 1977, מתוך אוסף מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל.
״המילה 'שלום', שנכתבה באותיות תנ"ך קורן על רקע שמיים כחולים ועננים לבנים מבטאת את מכלול הנושאים שנבחרו כמרכזיים לאירועי שנת השלושים והם: הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל, המאבק לשחרור לאומי, ייחודה הרוחני והיהודי של המדינה, והתגשמות הצדק האנושי״.
מתוך הספר ״טרטקובר״ (דוד טרטקובר, 2011)
כיום, הדואליות של הצבע הכחול במרחב הישראלי ניכרת יותר מתמיד. לערכי האמינות והיציבות המזוהים באופן גלובלי מתווסף רובד לאומי מקומי. גוונים הנעים בין תכלת אופטימי לכחול רשמי ממלאים תפקיד מרכזי במיתוגים פוליטיים ומסחריים כאחד. מרבית המפלגות משלבות כחול במערך הצבעים שלהן, ובשוק המסחרי, מהמיתוגים הקלאסיים של חברות ותיקות ועד ליינים סנטימנטליים עכשוויים, הכחול מתגייס שוב ושוב לגעת ברגש הלאומי.
במקביל, מעצבים עכשוויים בוחנים מחדש את סמליותו של הכחול, מעניקים לו פרשנויות חדשות ומגיבים למציאות המקומית המורכבת. כך משקף הכחול את השינויים התרבותיים, הפוליטיים והרגשיים של החברה הישראלית. בכרזת "שבעה קנים למנורה" של ירום ורדימון [6], מנורת השלום מיוצגת על ידי של שבעה טילים המזכירים טילי מערכות הגנה אוויריות, והכחול של רקע המנורה הופך לשמי מלחמה כהים ומפוארים. בעבודתה של ענת גולן, "מחרוזת אבלות" [7], הכחול המוכר של נר הזיכרון היהודי מומר למחרוזת המאזכרת קמעות ים־תיכוניים, כפרשנות חדשה למנהגי אבל וזיכרון במציאות המקומית.
מלמעלה למטה: [6] ירום ורדימון, כרזת שבעה קנים למנורה, 2018, מתוך אוסף מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל; [7] ענת גולן, מחרוזת אבלות, 2017, מתוך אוסף מרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל.
התכלת, על שורשיה החומריים בארץ ישראל, נבחרה כסמל לשיבה אל הטריטוריה והסיפור היהודי־ישראלי. היא הוטמעה לסמל חזותי של הציונות וקיבלה ביטוי מחודש ככחול לאומי מערבי. עם השנים, נדד הכחול מסמלי המדינה אל שדות המיתוג הפוליטי והמסחרי ונוכס אליהם עד כדי כהות תודעתית. עם זאת, בשדות העיצוב הביקורתי־חברתי הוא ממשיך להיבחן מחדש, בייצוגים המשקפים את המתח בין משמעויותיו החברתיות והדתיות. הכחול משמש בבואה לשאיפותינו הזהותיות: חלקן השתנו, אחרות נדחו, ויש כאלו שנותרו בגדר חלום. באקלים של מחלוקות בוערות ושיח מתלהט, הכחול נשאר כחול.
תודה לד״ר נעמה סוקניק מרשות העתיקות על הערותיה המועילות ולמרכז שנקר לחקר העיצוב בישראל על הסיוע בהשגת הדימויים עבור הכתבה.
- Sagiv, Gadi. Jewish Blues: A History of a Color in Judaism. University of Pennsylvania Press, 2022
- Pastoureau, M. (2023).Blue: The History of a Color. [United States], Princeton University Press.
- הקופסה הכחולה – כסמל ציוני עד קום המדינה, עתמול, 2014, עמ׳ 32-33, פרופ’ יורם בר–גל, החוג לגיאוגרפיה, אוניברסיטת חיפה
