בראיון שנתנה לאחרונה מבקרת העיצוב הבריטית אליס רוסתורן למגזין עיצוב אוסטרלי היא ניסתה לענות על השאלה "מהו עיצוב טוב?" "זהו נושא שמעסיק דורות של מעצבים ומבקרים", היא אמרה, "אבל מה שמעניין יותר הוא השינוי שחל לאורך השנים באופן בו אנו תופסים עיצוב טוב מהו."
בראיון שנתנה לאחרונה מבקרת העיצוב הבריטית אליס רוסתורן למגזין עיצוב אוסטרלי (australian design review) היא ניסתה לענות על השאלה "מהו עיצוב טוב?"
"זהו נושא שמעסיק דורות של מעצבים ומבקרים", היא אמרה, "אבל מה שמעניין יותר הוא השינוי שחל לאורך השנים באופן בו אנו תופסים עיצוב טוב מהו. מה שאינו מוטל בספק הן האיכויות המצויות בבסיס כל פרויקט עיצוב – האובייקט חייב לעבוד ולמלא פונקציה והוא חייב להיות קל לשימוש". בשנים האחרונות נוסף ערך חדש, מה שהיא מכנה "מרכיב האשמה" – אחריות אתית וסביבתית. אם יש לנו חשד קל אפילו שאובייקט מסוים יכול לעורר בנו אשמה בגלל האופן בו הוא יוצר, פותח ונמכר או שהוא עשוי כך שלעולם לא נוכל להיפטר ממנו – הוא אינו יכול להיחשב לעיצוב טוב.
בספר שהיא כותבת בימים אלה, אומרת רוסתורן, היא בוחנת את האופן בו הציפיות של אנשים מעיצוב השתנו במשך השנים. החל במהפכה התעשייתית שהפכה את העיצוב למקצועי אך גם ריסנה והגבילה אותו, המשך בשנים בהם הפך העיצוב לכלי שרת בידיהם של גורמים מסחריים במטרה להגדיל את הצריכה וכלה בדור חדש של מעצבים הרותם את כישוריו להנעת תהליכים משמעותיים ובעלי ערך חברתי.
דיונים על השינוי שחל בשנים האחרונות בתפקיד העיצוב נערכים בלא מעט כנסים בחלקים שונים של העולם אבל נדמה שהם פוסחים כמעט לגמרי על תערוכת העיצוב הגדולה והנחשבת Salone del Mobile במילנו, זו שהמעצב ג'ספר מוריסון הציע לאחרונה לשנות את שמה ל"סלון דל מרקטינג" – "יריד השיווק".
אולי אלה השנים הקשות של המיתון שלא פסחו על תעשיית העיצוב שנותנות עתה את אותותיהן – על פי חברת Cosmit המנהלת את היריד, הנתונים מצביעים על ירידה 321,320 מבקרים ב-2011 לעומת 334,673 ב- 2010. זו ירידה קלה אמנם אבל הדרגתית ותלולה ביחס לשנת 2008 שבה נרשם שיא מבקרים של 383,793. מן הסתם גם מספר המציגים בתערוכה נמוך יותר וכך גם מספר האובייקטים החדשים שהחברות מציגות ביריד נמוך מן הרגיל. אולי אלה שיתופי הפעולה ההדוקים היום יותר מאי פעם בין חברות מסחריות שאינן יצרניות רהיטים דווקא העסוקות בקידום מכירות אינטנסיבי ומציגות מצגי שווא של עיצוב איכותי.
קשה היה להתעלם השנה מן התחושה שמעט מאוד חברות הציגו כיוונים חדשים או מגמות מעניינות אך רובן לקחו חלק במין אווירה קרנבלית של שמחה כמעט מאולצת, צבעים פלורוסנטיים מבהיקים, רהיטים ילדותיים, צורות בסיסיות. מוכרחים להיות שמח.
כזה היה המופע המוזר של לני קרביץ בקרטל שכיסה את כיסא מדמואזל של פיליפ סטארק בעור נחש וכזה היה מתחם המעצבים של טום דיקסון במוזיאון המדע של מילנו שבו תצוגת הקבע – כמו צוללת קרב ענקית – היתה מעניינת פי כמה מן התערוכה שאצר דיקסון.
עם זאת, היו כמה חברות שהאפילו על השאר, והצליחו למשוך את העין והלב. בטריאנלה הציגה "פבריקה" – חממת העיצוב של חברת בנטון שתי תערוכת מעניינות. באחת מהן הוצגו מתקני תצוגה חדשים ומרהיבים לחנויות מעץ, מתכת ופרספקס בצבעי כחול, צהוב, אדום וירוק.
חברת איקאה שאינה מרבה להציג ביריד הציגה תחת הסיסמה "מקומו של העיצוב בבתים אמיתיים" את קולקציית פי-אס החדשה שלה. הסביבות השלמות שהציגה החברה הדגישה עוד מגמה שרווחת לאחרונה – עיצוב של סביבה שלמה המעניקה תחושה של עולם קטן ומגובש, כזה שיכול לספר סיפור שלם ולא פרגמנטרי. במקביל השיקה החברה אתר שנקרא PS AT HOME שבו הציעה לגולשים להעלות תמונות של פריטים מן הקולקציה כפי שהם נראים בבתים רגילים. התוצאה הרבה פחות צבעונית ומעוררת השראה מן התערוכה שהציגה איקאה אבל נאמנה לכותרת התערוכה.
איקאה, חברה המצליחה בכל פעם מחדש לעורר עניין באופן בו היא מפרסמת את עצמה, עשתה זאת גם הפעם. תחת הכותרת
PEOPLE BRING DESIGN TO LIFE (משחק מילים על "אנשים מחיים את העיצוב" ו-"אנשים מביאים עיצוב לחייהם") ובהשראת אמן הגרפיטי הידוע באנקסי, פשטו כמה עשרות אמני גרפיטי על העיר והדביקו גזירי דמויות בשחור לבן וסלוגנים ברכבת התחתית של מילנו: על הקירות, בצידי המדרגות ועל הרצפה.
שיתופי פעולה בין מעצבים לחברות מסחריות המאפשר לראשונים ליצור אובייקטים מושקעים ולאחרונים להעניק ערך מוסף לחברה שלהם – היו רבים השנה. אחד המוצלחים שבהם היה בין חברת הבדים קוודרט (Kvadrat) למעצבים שיצרו חלל תצוגה מרהיב. חברת קוודרט הדנית שנוסדה ב-1968 החליטה השנה להפיח חיים חדשים באחד הבדים הנמכרים ביותר בקולקציה של החברה לאורך השנים – האלינגדאל. הבד העשוי משילוב של צמר וויסקוזה עוצב לראשונה ב-1965 על ידי נאנה דיטזל, אחת המעצבות היחידות בעולם של מעצבים גברים באותן השנים שעבדה לצידם של מעצבים ידועים כמו ארנה יאקובסון, האנס ואגנר וורנר פנטון.
את התערוכה שהתקיימה בחלל התצוגה של ז'יל סנדר במילנו אצרו שני אוצרים ראשיים – פטריציה מורוסו וג'וליו רידולפו. השניים בחרו שבעה אוצרים בינלאומיים (וביניהם טורד בונטיה, איסה קרופורד וקונסטנס רוביני) והטילו עליהם לבחור מעצבים שיעניקו פרשנות חדשה ומודרנית לבד הותיק.
חלק מהמעצבים קיבלו השראה מפלטת הצבעים של דיטזל, אחרים קיבלו השראה מאיכויות הבד עצמו. בין 32 המעצבים מכל רחבי אירופה, ארצות הברית ואסיה בלטו במיוחד שי אלקלעי ויעל מר שעיצבו את SELVEDGE וסטודיו MISCHERTRAXLER שיצרו מסגרות עץ שממסגרות פיסות אריג כמו עבודות אמנות. מעניינת במיוחד היתה המכונית שיצרו חברות קבוצת bless לחברה. מכונית ספה, כזו שיכולה לרבוץ אצלנו בסלון.
