בעידן בו המילים "יעד נחשק" ("אובייקט נחשק", "ג'וב נחשק" וכל ההטיות והסמיכויות האחרות על המילה נחשק) סובלות מאינפלציה גדולה יש משהו בשם התערוכה "מחוז חפץ" של המעצבים – עזרי טרזי וחיים פרנס – שמשובב את הנפש. היכולת הזו של שני המעצבים הבכירים האלה לשחק לא רק בחומר, בטכנולוגיה ובצורה אלא גם במילים ובמשמעויות שמתלוות אליהן אינה עומדת במרכז התערוכה אמנם אבל מעידה על הנאה אמיתית משימוש במילים ויכולת להתבונן בהן, לסתת אותן, להתיק אותן ממקום למקום, לפרק ולהרכיב, ממש כמו חומר. הנאה זו אינה מובנת מאליה בעולם העיצוב והיא ללא ספק מוסיפה נדבך מרתק להתבוננות.
בתערוכה המוצגת בחלל יוצא הדופן של מגדל דוד בירושלים מציגים טרזי ופרנס אובייקטים שנוצרו בהשראת העיר ירושלים. "עפר רגבייך", "מקאם-מקום" ו"סיתות" הם חלק מהשולחנות המרהיבים של עזרי טרזי המציגים את הטרנספורמציה העוברת על ירושלים והחומרים הייחודיים לה כמו גם את היכולת של המעצב לספר סיפור מורכב ורב משמעות דרך אובייקט שימושי. "גבעות התחמושת", "ייחורים" ו"רסיסים" של חיים פרנס מעידים על יכולת הליקוט, ההתקה ויצירה של שפה הממקדת את תשומת הלב אל מילים שגורות-יומיומיות.
התערוכה "מחוז חפץ", מוצגת במגדל דוד, המוזיאון לתולדות ירושלים, עד סוף שנת 2015. אוצרת: סמדר קרן
סיור בתערוכות הבוגרים של האקדמיות השונות לעיצוב מעלה יותר ויותר עבודות העוסקות בביטוי אישי והתמודדות עם מצבי מצוקה פרטיים וקולקטיביים. ביטוי אישי ושימוש ביצירה כמנגנון תרפויטי הם לעתים קרובות מבורכים אלא שבפרויקטים רבים ה"קונספט" תופס מקום כל כך מרכזי שלביצוע וליכולות הטכניות לא נותר כמעט מקום.
זו הסיבה שמרענן כל כך לראות את עבודות הגמר של הסטודנטים במכון לאמנויות תל חי שבה העיסוק בחומר ובטכניקה, כמו גם המחקר החומרי, האסתטי והצורני כל כך מרכזיים בעבודתם שהם בוראים עבודות ברמה כל כך גבוהה שבהן ה"קונספט" והרעיון הם בסיס ומקור ההשראה הראשוני ולא חזות הכול.
תערוכת הבוגרים מן הסתם אינה מוצגת עוד אבל לאוהבי האמנות והעיצוב, מכללת תל חי צריכה לשמש ללא ספק מחוז חפץ.
בחור צעיר כלוא בתוך קופסה שחורה. יש לו בפנים מים ואוכל, טלפון נייד וכל מה שהוא צריך למשך כל שעות הפתיחה, בכל ימות התערוכה. הוא מתקשר עם החוץ במשפטים רפים, חוזר שוב ושוב על המילים "קשה לנשום" ו"אני בודק את הגבולות שלי עצמי". הקופסה השחורה הזו והסטודנט האמיתי שבתוכה, זוהר שלג, היא אחת מעבודות הגמר במחלקה לצילום בויצ"ו חיפה. המיקום של העבודה הזו בתוך המחלקה לצילום מעלה לא מעט תהיות כמו מה הקשר בינה לבין צילום (לבד מהעובדה שזו קופסה שחורה כמובן?) ואלה מתוספות לשאלות שמעלה העבודה עצמה.
עמית זולר, ראש המחלקה לצילום, מדיה וקולנוע תאר את העבודה של זוהר שלג:
"מדובר בפרפורמנס שלא ניתן לראות אותו, המתקשר עם האקט של הראייה בכללי ועם הלא נראה כמשל לאלוהי. זאת הסיבה שהמבנה מזכיר את הקעבה או כל מונוליט אחר. בדיעבד לא ברור של מי הפרפורמנס: של הקהל שתוהה סביב הנוכחות או אי הנוכחות של האדם בפנים, או של האמן בתוך המבנה שניתן לתהות בקשר לפעילות או לאי הפעילות שלו. פעולות דומות נעשו ע"י אמן הוידאו ארט ויטו אקונצ'י בתחילת שנות ה 70. "
התמודדות אחרת עם פחדים מתעדת העבודה "ננסלבן" של אבי בן זקן – סרט דוקו מוזיקאלי המתעד את התקופה בה היה בדיכאון, הפסיק ליצור מוזיקה ועבר לצילום. על רקע מתקפת הטילים על הקריות וחיפה במלחמת לבנון השנייה, משרטט בן זקן דיוקן של מקום הצבוע כולו בצבעים של נפש כאובה. (לצפייה בסרט לחץ כאן)
למי שלא הספיק לצפות השנה בתערוכת הבוגרים בויצ"ו חיפה, זו היתה אחת התערוכות המעניינות ביותר.
