מה עוד אוסף קלוד סמואל מלבד משקפיים ואיפה בדיקת ראייה והתאמת מסגרת משקפיים פוגשות את נפשו ואישיותו של הפציינט? ראיון ייחודי מתוך קטלוג התערוכה מבט על
מתוך קטלוג התערוכה מבט על:
מיה דבש בשיחה עם האספן והאופטומטריסט קלוד סמואל, שהאוסף העשיר והנדיר שלו מוצג בגלריה העליונה במוזיאון.
מיה דבש: האגדה מספרת על אספן חרבות סמוראי שהמטרה העיקרית שלו הייתה להשביח את האוסף. כך שבכל פעם שהיו לו עשר חרבות זולות, הוא היה מחליף אותן בחרב אחת ייחודית ויקרה יותר. הסיפור מסתיים בזה שהאספן נותר בסופו של דבר עם חרב אחת אולטימטיבית. כיצד מתחיל סיפור האוסף שלך?
קלוד סמואל: האוסף שלי מתחיל בירושה שקיבלתי מאבי. האוסף מבוסס על זוגות משקפיים שהיו חלק מרשת משקפי היוקרה אופטיקה מאירוביץ׳, שנוסדה במאה ה־ 19, אותה מכר אבא כשעלינו ארצה מצרפת. כשהגעתי לארץ התחלתי עם ויטרינה אחת ברחוב רמברנדט. רק כשעברתי לקליניקה ברחוב דיזנגוף, התחלתי לנבור בשווקים, לפגוש אספנים ולאסוף דברים נוספים. אורי, בן זוגי, שהיה כבר אז בעולם העיצוב, עודד אותי לאסוף. היום אני מתעדכן באינטרנט, עובר על כל המכירות הפומביות החשובות בעולם ורוכש פריטים שמעניינים אותי.
מ.ד: ובכל זאת, בהמשך לסיפור החרבות, איזה סוג של אספן אתה? האם אתה מחפש את הפריט האחד והמיוחד או תר אחרי הריבוי?
ק.ס: מבחינתי, לכל פריט יש משמעות באוסף. כל זוג הוא חוליה נוספת בשרשרת המספרת את ״סיפור״ המצאת המשקפיים מאז ועד היום – המטרה שלי ביצירת האוסף היא לספר סיפור היסטורי. ניתן להשוות זאת לציור פיגורטיבי – פריט אחד הוא חלק בלתי נפרד מהתמונה השלמה. וכשיש חוסר הוא מאוד מורגש. כך למשל, חסר לי זוג משמעותי ביותר מימי־הביניים (Besicle), משקפיים מהמאה ה־ 15. מדובר בפריט מאוד נדיר ויקר.
מ.ד: וכולם היו בניך? כלומר, האם אתה אוהב את כל המשקפיים שיש לך באוסף באותה המידה?
ק.ס: לא. יש לי כמה ילדים מועדפים. אני מאוד אוהב מונוקל מסוים מהאר־נובו שמצאתי במקרה בשוק הפשפשים בפריז. אני קשור מאוד גם למשקפיים של אבא שלי – משקפיים שהכנתי לו בשנות ה־ 80 , ולמסכת ריתוך שהופיעה בסרט הצרפתי L'aveu עם השחקן המוכר איב מונטאן (Yves Montand).
מ.ד: איך מורכב האוסף? האם הוא מקוטלג בסדר כרונולוגי, היסטורי, אסתטי או אישי?
ק.ס: רק בעשר השנים האחרונות התחלתי לקטלג את כל הפריטים באוסף על פי ארץ מקור, חומרים ושנת ייצור. בתחילת הדרך החיפוש התמקד
בפריטים מעולם הראייה, ספרים השייכים לעולם הפתולוגיה, מכשירי בדיקה, מעולם רפואת העיניים ועד לעולם האופטומטריה. לצד אלה אספתי כמובן את כל האביזרים האופטיים והמשקפיים מתחילת ההיסטוריה של משקפיים ועד היום כולל אביזרים נלווים נוספים כמו מקלות הליכה או תכשיטים אופטיים. האוסף שלי היום מונה למעלה מ־ 1300 פריטים וכולל את רוב הפריטים המתארים תקופות שונות. חסרים רק פריטים בודדים להשלמת הקטגוריות, פריטים שהם מאוד נדירים ולעיתים קרובות גם מאוד יקרים. אז בתשובה לשאלתך, האוסף הוא כרונולוגי־היסטורי אבל הוא בעיקר מתמקד באדם שעושה שימוש באביזרים אלה כדי להתפתח ולהיות מסוגל לעסוק במקצועות שיש בהם העברת ידע ופיתוח התרבות והחברה.
מ.ד: מה מבחין את האוסף שלך מכל אוסף אחר? האם יש בו שפה אחידה? האם אפשר להתייחס אליו כקפסולה סגורה של זמן?
ק.ס: האוסף הזה כמו כל אוסף אישי, מונחה על ידי טעם ותפיסה אישית. אבל דרך העבודה על התערוכה גיליתי שלמעשה יש קו מנחה מאוד ברור באוסף והוא מאוד פלורליסטי – כמעט כל תקופה וכל שכבת אוכלוסיה מתועדים באוסף. צריך לזכור שרוב אוספי המשקפיים בעולם שייכים למוזיאונים או לחברות העוסקות בתחום, ולאלה יש משאבים גדולים יותר וצוות אחזקה. כשלפני כמה שנים פרצה שריפה בקליניקה שלי ופריטים נפגעו התקשרתי למוזיאונים כדי שייעצו לי איך ניתן לשקם אותם. האוצרים שאיתם דיברתי נדהמו מגודל האוסף. זו היתה הזדמנות מצוינת לתרום להם פריטים שהיו כפולים. אבל, אם נחזור לשאלה, האוצרות של התערוכה האירה לי את האוסף באור חדש. ההתמקדות באדם הרואה – כיצד הוא תופס את עצמו וכיצד הוא נתפס בעיני החברה – אפשרה לי להתבונן באוסף שלי ולגלות שזה המוטיב המרכזי בדרך בה אני אוסף וביחס שלי לאוסף. כשאני מתבונן על האוסף אני לא רואה אובייקטים, אני רואה אנשים.
מ.ד: יש לך כאן לא מעט זוגות משקפיים שממש מפתה למדוד אותם, אתה מרכיב לפעמים משקפיים מהאוסף ויוצא לרחוב?
ק.ס: לא. אף פעם. אבל אם נחזור לרגע אל האוסף, כרגע אני מתמקד בתערוכה. מלבד ארגז העדשות של סבתא שלי, שמוצג בתערוכה, ומספר מצומצם של זוגות, אין לי סנטימנטים לאוסף. אהיה מוכן להיפטר מרובו לאחר התערוכה. אני מסוגל לחלוטין לדמיין שהוויטרינה הזו לא תהיה פה, ובמקומה יהיו על הקירות יצירות אמנות. אני בסדר גמור עם זה.
מ.ד: אז בעצם אתה לא מהמשוגעים לדבר, אלה שהאוסף הוא כל חייהם.
ק.ס: ממש לא. אני לא עד כדי כך אובססיבי, וגם אין לי זמן לזה. אותי מעניין לראות את התמונה הכללית. לכן אני אוסף גם דברים שאני לא אוהב. דברים שאני מעריך שייצגו או יסמלו בעתיד תקופה מסוימת. לאחרונה רכשתי שני פריטים, מכוערים מאוד לטעמי, של קרטייה, רק מכיוון שהם מייצגים מבחינתי את תחילת הקשר שבין תכשיט למשקפיים – היבט משמעותי באופן שבו התפתחו המשקפיים לאורך השנים.
מ.ד: תרבות, אם כן, היא מילת המפתח שמנחה אותך ביצירת האוסף. אני מוצאת, שאוספים מחברים את העבר וההווה לרצף לא קטוע – יש לזה ממשות ומשמעות כי מישהו אוסף את זה.
ק.ס: אני מסכים ויש לי סיפור שמחזק את מה שאת אומרת. הפריט הראשון שהגיע לאוסף יד ושם היה שקית עם חתיכות זכוכית וחלקי מתכת של משקפיים. האישה שהביאה אותם סיפרה, שכשהפרידו בינה לבין אמה באושוויץ, ברגע האחרון היא הספיקה לקחת לאמה את המשקפיים. אני מספר את זה מכיוון שאני רואה בפריט הזה עדות להיסטוריה אינטימית אך גם אוניברסלית וחשובה. פריטים הם היסטוריה של אנשים, הם אלה שמספרים בסופו של דבר את הסיפור אנושי.
מ.ד: אם נמשיך בקשר שהזכרת בין משקפיים ליהודים, מתחקיר שערכנו לקראת התערוכה עולה כי לא פעם בחרו משפחות יהודיות לעזוב משלחי יד אחרים לטובת העיסוק בתחום המשקפיים. מה גרם להם, לדעתך, לפנות דווקא לתחום הזה?
ק.ס: אני חושב שמשפחות יהודיות בחרו לעסוק במשקפיים מאותה הסיבה שבה בחרו לעסוק בכספים. הכספים או הרפואה, שהמשקפיים הם חלק ממנה, מבטיחים את קיומה של פרנסה תמידית יהא המקום אשר יהא. זאת אומרת משלח היד הזה איפשר לאותן משפחות לנדוד ממקום למקום מבלי להידרש לשנות את תחום עיסוקן.
מ.ד: אז משקפיים הם חוליה תרבותית, ומשקפיים הם גם מקור פרנסה. כדור רביעי למשפחת אופטומטריסטים מה הם מייצגים עבורך ? איך אתה מתייחס אליהם?
ק.ס: משקפיים הם האמצעי היחידי שמאפשר לממש באופן מקסימלי את היכולות הפיזיולוגיות של האדם. תכשיט או חגורה לדוגמה, אינם מאפשרים לנצל את מלוא הפוטנציאל של אותו איבר בגוף. אולי ניתן לזהות את אותו מימוש של פוטנציאל במה שעושות נעלי ספורט לאצנים. אבל מעבר להיבט הפיזיולוגי, משקפיים עבורי הם אביזר אישי ואינטימי של הלקוח, לא רק אובייקט. בחרתי במונח ״לקוח״ ולא ״אדם״ כי זו הסיטואציה בה אני פוגש אותם – כלקוחות הבאים אלי לבדיקת עיניים. במהלך בדיקת העיניים אני שואף להגיע להיכרות עמוקה עם מי שיושב מולי. שכן התאמת משקפיים מחייבת להבין את כלל הצרכים של הלקוח כמו: במה הוא עוסק למחייתו; כיצד הוא נראה לפני שפגשתי בו; כיצד היה רוצה להיראות; והאם ניתן להוציא אותו מהקונכייה שלו – כלומר, לגרום לו להרכיב זוג משקפיים שיגרום לו להיראות שונה לחלוטין. אנשים מסתירים, לעיתים, או אינם מודעים לכל מיני היבטים שקיימים בתוכם, תפקידי כאופטומטריסט לגלות אותם. לכן, אפילו השאלה הבסיסית כמו האם הלקוח רואה או לא רואה; אינה מובנת מאליה. לא פעם קורה שאנשים מעמידים פנים שהם זקוקים למשקפי ראייה או מסתירים את העובדה שאינם רואים ברור.
מימין: דניאל גוטייה (משמאל) עם שותפו עמנואל ברוש ודוגמנית בפתח החנות שבבעלותם. פאריס, שנות ה־50
מ.ד: אבל היום כבר בכלל לא חייבים ללכת עם משקפיים, ניתן לעשות ניתוח לייזר ולהיפטר מהלקות ומהצורך.
ק.ס: נכון, אמנם במקור יועדו המשקפיים לתיקון לקות, אך זו אינה הסיבה היחידה שבגללה אנשים מרכיבים משקפים. כמו תכשיט או איפור לפנים, משקפיים יוצרים תדמית. כשמישהו קונה מכונית BMW שחורה הוא מעוניין לשדר תדמית מסוימת לחברה – כלומר, המותג מבנה זהות, אבל במידה רבה גם יוצר שייכות, ומותגים קיימים גם בעולם המשקפיים. תחושות אלו מועצמות בשנים האחרונות. אנשים מוכנים להרכיב, לענוד וללבוש מותגים מסויימים כדי לחוש תחושת השתייכות. עם זאת, צריך לזכור שמותגים אלה אינם דווקא ערובה לאיכות. אלה היבטים שאני נותן עליהם את הדעת. זה גם מזכיר לי סיפור על לקוחה שהגיעה עם בעלה אל אבא שלי וכמובן לא ידעה שהוא יהודי בגלל שמו, דניאל גוטייה. היא אמרה לו שהיא חייבת להסתיר את העיניים עם משקפיים כי העיניים שלה מכוערות. כשבעלה לחץ עליה לומר את הסיבה האמיתית היא הסבירה שהעיניים שלה רטובות כמו של יהודים. זאת אומרת, אנשים רוצים להרכיב משקפיים מכל מיני סיבות: חלקם רוצים לטשטש או להסתיר משהו בפנים, אחרים מבקשים פשוט להיראות אחרת, ואנשים מוכרים הולכים לעיתים עם משקפיים לא רגילים כחלק מתדמית שהם בונים לעצמם.
מ.ד: אז מה בעולם הזה מזוהה עם מי?
ק.ס: משקפיים עגולים מזוהים בדרך כלל עם אינטלקטואלים. אפילו פרויד הרכיב משקפיים עגולים, זה היה מאוד אופנתי בתקופתו. יש בהם משהו שמשדר תחושה שקשה להגיע לאותו אדם כי הוא אולי מאוד חכם. אני מאוד אוהב משקפיים עגולים. בהשוואה לחנויות משקפיים אחרות יש לנו המון מסגרות מהסוג הזה. אבל רוב האנשים מעדיפים צורות אחרות של מסגרת.
מ.ד: במאמר שקראתי נכתב שבתקופה מסוימת משקפיים גדולים ובולטים היו מזוהים עם יהודים או עם מלווים בריבית, ושאם מישהו מרכיב משקפי שמש בכל שעות היום הוא מנסה לשדר שהוא אדם של פנאי וחופש.
ק.ס: אני לא יודע לגבי הזיקה בין יהודים ומשקפיים גדולים. אבל אצל המנדרינים בסין לדוגמה, ככל שהמשקפיים גדולים יותר כך יש לאותו אדם יותר כסף. ובהקשר של משקפי שמש, בתצוגות אופנה היום, ניתן לראות המון אנשים שמרכיבים משקפי שמש גדולים בחלל פנימי וסגור. לדעתי, הם רוצים לשדר שהם ״פה אבל לא פה״. הרכבת המשקפיים יוצרת גם סוג של נתק, ריחוק מהסביבה – לא ניתן לגשת אלי כי אני מוגן.
מ.ד: בסופו של דבר משקפיים הם סוג של הגנה.
ק.ס: לא בדיוק. הם גם סוג של הגנה, אבל הם קודם כל אמצעי לביטוי עצמי.
מ.ד: אם בביטוי עצמי אנו עוסקים, אתה גם מעצב משקפיים?
ק.ס: אני מרבה להסתובב בתערוכות הגדולות בעולם ורואה את מה שקיים. אני מזהה מה אני אוהב, ויודע לשים את האצבע על מה שחסר. הרגישות החומרית והצורנית שהיתה בעבר, חסרה היום בעיניי. לכן, לפני כשש או שבע שנים עמדתי בקשר עם חברה גרמנית וביקשתי שייצרו עבורי דגם בהתאם לבקשותיי. אני לא משרטט או יוצר סקיצות, כפי שאבי נהג. אך אני מסביר ליצרן איך אני רוצה שהמסגרת תראה מבחינת צורה, ליטוש, שילוב וחיבור.
מ.ד: מדבריך עולה שתפקידו של האופטומטריסט, בדומה למשקפיים, מורכב משני חלקים: המסגרת מייצגת את הצד האסתטי של האופטומטריסט, בעל היכולת להתאים מסגרת לאישיות. ואילו העדשות מייצגות את הפן האישי־ הרפואי, כלומר העיסוק בצרכים הרפואיים והפיסיולוגיים של הלקוחות.
ק.ס: נכון. למזלי זכיתי בהכשרה טובה אצל אחי הבכור שהיה אופטומטריסט ומרצה בתחום. למעשה, עד שנות ה־ 80 האופטומטריה נאסרה בצרפת על פי חוק. רק רופא עיניים יכול היה לערוך בדיקות. באותה התקופה אחי יחד עם שלושה מחבריו פתחו אופטומטריה קלינית שהובילה להעמדתם למשפט על ידי השלטונות. בהשוואה למה שאני עושה היום, אותה אופטומטריה קלינית נקטה בגישה אלטרנטיבית ששילבה בין גוף לנפש. אני בחרתי לקחת את ההיבטים היותר פרקטיים ומדעיים. אני בודק איך שאני רואה לנכון, במובן זה אני שונה מאוד מקהילת האופטומטריסטים.
מ.ד: במה אתה שונה?
ק.ס: אין ״נכון ולא נכון״ בבדיקת עיניים. לא מדובר במדע מדויק. ישנו מתווה כללי שמתחיל בהיכרות עם הפציינט, לאחר מכן נערכת הבדיקה הפיזיולוגית ובסיומה מסכמים את כלל התובנות שעלו ממה שנעשה בבדיקה. יש בדיקות שאני יודע שהצלחנו לפענח את התמונה הכללית – כמו אמן שיודע לזהות את הרגע בו סיים לעבוד על יצירה מסוימת. אך ישנם מקרים בהם אני יוצא לא מסופק מבדיקה משום שאני מרגיש שמשהו התפספס. לכן, כשאני עורך בדיקה אני דואג להקדיש זמן לכל פציינט, עד שאני יודע ש״זה זה״.
מ.ד: מעניין, כל מי שעבר אי פעם בדיקת עיניים מקבל את הרושם שיש לזה חוקים. או שאתה רואה טוב או שאתה לא רואה טוב.
ק.ס: לא פעם אנשים אומרים לי אחרי הבדיקה שמעולם לא בדקו אותם ככה. אני מאמין שכדי לגעת באנשים, צריך להכיר אותם קודם. אני זוקף את ההבנה הזו לזכותו של אבי שניחן ביכולת לתקשר עם אנשים, ובידיים של אמן. אבא נולד לתוך שושלת משפחתית שהתמחתה בתחום המשקפיים. סבתא רבתא שלי מצד אבא, מארי נורמן, שיווקה תכשיטים זולים ומשקפיים במארה בפריז. הבת שלה, ג׳ודית סמואל, סבתא שלי, היתה אופטומטריסטית שהסתובבה בשווקים, בדקה ונתנה מרשמים לאנשים שישבו בבתי הקפה ובבתי המלאכה. ארגז העדשות שמוצג בתערוכה שימש אותה בעבודתה. את העדשות שקנתה היו חותכים היא ואבי כילד, במטבח המשפחה עם משייפת מאבן. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה התגייס אבי לצבא הצרפתי. כשהבין שהצבא משתף פעולה עם המשטר עזב והצטרף למחתרת. בזמן המלחמה סייע לו כישרונו לזיוף תעודות ואישורים. עבודה שדרשה דיוק ועדינות כמו של שען או צורף. הוא היה אוטודידקט. אחרי המלחמה, אבא גם עבד עם פייר קרדן במשך כ־ 20 שנה. הם בילו יחד שעות רבות. הוא עיצב עבור קרדן משקפיים לתצוגות אופנה אבל גם משקפיים לייצור סדרתי, כמו המשקפיים המתקפלים שהחלו בשנות ה־ 60. זה לדוגמה פטנט שהמציא אבא שלי והיה לו מפעל וקו ייצור מיוחד עבורם. זכיתי לקבל אוסף שלם מההיסטוריה של קרדן – אוסף הכולל פריטים, איורים וצילומים, כמעט לא חסר בו דבר. את רזי המקצוע למדתי מאבי בלית ברירה. ככבשה השחורה בבית הייתי מאוד אנטי ממסדי, עברתי מספר תיכונים שמרובם נזרקתי. כשלמדתי בתיכון ברובע ה־ 16 , בסוף שנות ה־ 60 , הייתי נלהב מן הפעילות הפוליטית המאואיסטית. אחד המנהיגים אימץ אותי וכך התחלתי להיכנס לפעילות פוליטית. ישבנו בבית שלו וקראנו את הספר האדום. זו היתה תקופה מאוד אלימה נגד הפשיסטים הצרפתים. ארגנו הפגנות אלימות וזרקנו בקבוקי תבערה.
מ.ד: למה כבשה שחורה חוזרת בסופו של דבר ללמוד אופטומטריה?
ק.ס: המשפחה המרובעת שלי חייבה אותי ללכת ללמוד מקצוע. בהתחלה נשלחתי לביה״ס טכני כדי ללמוד מכניקה עדינה. אבל המחשבה שזה מה שהגורל מזמן לי בחיים הבריחה אותי משם. העובדה שהייתי קרוב מאוד לאבי הובילה אותי, בסופו של דבר, לתחום המשקפיים.
מ.ד: מהיכן מגיעה המרדנות הזו שלך?
ק.ס: אני מתקשה לזהות מהיכן בדיוק המרדנות הזו נובעת. יתכן שזו תגובה למסגרת המשפחתית שהיתה אריסטוקרטית, בורגנית ונוקשה. היא התנגדה לרבים מן הערכים שאני מאמין בהם. העלייה לישראל, בהקשר הזה, אפשרה לי לפתוח דף חדש ולא להכנע להתבוללות.
מ.ד: סיפרת בעבר שאבא שלך נאלץ לוותר על הזהות היהודית שלו. גם אתה נולדת כגוטייה. אך נושא את השם סמואל. האם זה סוג של התרסה?
ק.ס: אבי ניצול שואה, שאיבד את הכול. לא היה לו לאן ללכת. הוא התאהב באימי ונקשר למשפחה שלה שהיתה משפחה עשירה, בעלת נכסים. כאשר הם אמרו לו ״אתה כבר לא יהודי, אתה גוטייה״, הם למעשה ביקשו ממנו לעזוב את היהדות. כדי שיוכל להיות איש עסקים מצליח, אדם מצליח, היה עליו לשכוח את השואה, את כל מה שעשה, ואת כל מה שיש בתוך תוכו. בסופו של דבר הוא שינה את שמו לדניאל גוטייה. אני יהודי, אך גם צרפתי. לצערי לא הכרתי את סבתי, היא נרצחה בשואה. אבל אני רואה בה קורבן. ועבורי קורבנות היא אויב. אין שום סיבה שאדם יהיה קורבן של אדם אחר. אני לא רוצה להיות מטרה. לא פעם אני תוהה האם רק מכיוון שנולדתי כיהודי עלי לשאת בעול העם היהודי, להתמודד עם מה שמזמנים החיים כאן, מול הפלסטינים, מול הנצרות, מול היהדות. אני מרגיש שדווקא בשל הרקע שאני מגיע ממנו עלי לתרום ולעזור. לכן אני עובד עם פליטים בשטחים ובאתיופיה. אני מנסה לעזור עד כמה שניתן. עם זאת, קשה להגדיר בדיוק מה גורם לי לעשות את כל הפעילות הזו.
מ.ד: אתה באמת מצהיר על עצמך שאתה ציוני והומניטרי. אני יודעת גם שבין השאר יש לך אוסף גדול הנוגע לפרשת דרייפוס. אתה גם צרפתי ויהודי ועוד כל מיני שילובים, איך אתה מיישב את כל הקונפליקטים האלה באישיות שלך?
ק.ס: זו זכות גדולה להיות נצר לכזו מורשת משפחתית, אך לעיתים אני חש שהיא עול. כיהודי צרפתי אני נושא עימי את לקחי פרשת דרייפוס. דרייפוס הוא דוגמה לעלבון שנעשה לאדם יחיד, אך האדם היחיד הזה מייצג עם שלם, אוכלוסייה שלמה בצרפת. הפרשה היתה קו שבר בקרב הקהילה היהודית – יהודים שרצו להישאר חלק מהאומה הצרפתית לא יכלו לתמוך בדרייפוס משום שתמיכה בו משמעותה היתה היפרדות מהחברה הצרפתית. הזהות שלי היא חלק מן הקונפליקט הזה: מצד אימי אני נצר לשושלת בורגנית אינטלקטואלית שמבקשת להיות חלק מהחברה הצרפתית. מצד שני אני ציוני בעל עמדות הומניטריות.
מ.ד: ובאמת, לצד כל הפעילות ההומניטרית שתובעת ממך מפגש עם אנשים קשי יום, החנות שלך ממוקמת ברובע התרבות הבורגני של תל־אביב, ובסופו של דבר מרבית הלקוחות שלך הם אנשים אמידים.
ק.ס: נכון, אבל גם לזה יש לי סיפור מעניין. כשהתנדבתי באתיופיה, שמתי לב שהאנשים העניים והנזקקים אף פעם לא אמרו תודה אחרי הבדיקה. בהתחלה חשבתי שזה לא נעים ולא הוגן. אבל הבנתי שהעובדה שהם לא אומרים תודה נובעת מכך שמבחינתם ברור שאם אדם יכול לעזור הוא צריך לעזור. זה נורמלי לחלוטין לעזור לזולת, כך זה אמור להיות. בתרבות המערבית, להבדיל, על הכול צריך להודות, לשלם כסף, ולתת משהו בתמורה. כאן, אם לא ניתנת תמורה כלשהי זה לא בסדר. שם, טבעי לעזור אחד לשני. זה מה שאבא שלי עשה במחתרת וזה מה שאני מנסה לעשות כאן. כל עוד אני יכול, אני אעזור כמה שיותר. מצד שני, גדלתי בסביבת עסקים כמו של ״מאירוביץ׳״, רציתי לחקות את מה שראיתי בצרפת. אבל כאשר ההזדמנות לפתוח ״מאירוביץ׳״ בתל־אביב נקרתה בדרכי, ויתרתי. נכון שהיום הכול כאן נראה מאוד מפונפן, אבל התחלתי מאפס ובהתחלה עשיתי הכול בעצמי. באופן כללי, אני תמיד מכוון גבוה.
מ.ד: כדור רביעי בעסקי האופטומטריה…
ק.ס: עסק אינה המילה הנכונה לטעמי. אני חושב שנכון יותר לכנות זאת מסורת.
מ.ד: אם כן, לטענתך, לא מדובר בעסק, אלא במסורת. אך כשדיברת איתי בעבר על הנושא בחרת להשתמש במונח ״גילדה״. אף על פי שלא מדובר בחנות שעוברת מאב לבן. אלא יותר במומחיות, בתשוקה לנושא ולתחום שעוברות מדור לדור. גילדות מתקיימות מאז ימי הביניים. מה שמשותף להן זו המומחיות בתחום מסוים וכללי האתיקה המתקיימים ביניהם, אך גם הציפיות הגבוהות מהם. אם בנאי למשל היה בונה בניין והיתה נופלת אבן והורגת אדם, היה נגזר עליו גזר דין מוות. המומחיות היתה ערך עליון שאי עמידה בו הובילה לעונש. וזה רחוק מאוד מתפיסת העולם הרווחת היום.
ק.ס: כן. אבל לא מתפיסת העולם שלי. כאשר אני מגייס עובדים אני תמיד מספר להם על העבר המשפחתי. בבתי עסק מסוימים אפשר לראות עובדים שהגיעו כילדים והלכו לעולמם כשהם באותו המקום, וזה דבר שמאוד חסר כיום.
מ.ד: אולי בעיקר בארץ.
ק.ס: אני מניח שאין תחליף לבעלי מקצוע שעובדים בעור אצל הרמס לדוגמה, ומתמחים רק בעשיית אוכפים או נעליים. זה מה שאני מנסה להיות. לתת יחס אישי גם בזמן הבדיקה וגם אחריה. אין הצלחה בלי השקעה. זו המהות של הגילדה.
מ.ד: כחלק מהתחקיר לקראת הריאיון חיפשנו מידע על מסורות של חנויות ועסקים של יהודים שעוברים מדור לדור. מצאנו מידע רב על משפחת מוסקוט, במקור מוסקוביץ׳, שמותג המשקפיים שלהם חגג לאחרונה 100 שנים. הם קיימים עד היום בניו יורק. בן הדור החמישי הוא מעצב תעשייתי. מעניין לגלות איך העיצוב בסוף מתחבר.
ק.ס: במשפחה שלי המסורת באה לידי ביטוי באופן שונה. אולבייה אחי הבכור, היה אופטומטריסט לכל דבר ועניין, הוא עבד בירושלים אחרי שעלה לארץ, אבל לא היה איש עסקים מוצלח. אבא שלי היה כל מה שסיפרתי. ואני משלב בין השניים. מצד אחד, במשך 30 שנה אני עורך בדיקות ראייה בתל השומר לאוכלוסיות מתקשות. ומצד שני, אני בונה, מגדיל ומפתח אוסף, שיש מי שיכנו אותו מאוד אליטיסטי.
מ.ד: כל אחד מכם הוא גרסה קצת אחרת של הסיפור. הגילדה פה היא שכל אחד היה מומחה אבל לאו דווקא לאותו הדבר בתחום הרחב הזה.
ק.ס: כן, אבל מה שחשוב בעיניי זה מה שאני נושא איתי. אני רואה באבא שלי גיבור. נדירים האנשים שיודעים להציל אנשים אחרים, לבנות משהו שלא היה קיים, ובנוסף לכל גם להישאר צנועים.
מ.ד: ציינת כי אביך ניחן בידיים חכמות ושהוא הרבה לעסוק בעבודות יד, כמו גם סבתך. אך כיום מתקיים תהליך הפוך. מכניסים את מידות הפנים לתוכנה, הלקוח בוחר צבע ומקבל משקפיים שהודפסו במיוחד עבורו בתלת ממד. מה דעתך על הטכנולוגיה הזו? כי זה נוגד את כל מה שדיברנו עליו עד עכשיו.
ק.ס: בדיקת עיניים מבחינתי זה כמו לתפור אוכף. יש לעצור, לבדוק, לתקן ולהתבונן. נכון, מרבית הדברים לא נעשים כיום באופן ידני. הטכנולוגיות החדשות מאפשרות להתאים משקפים במיוחד עבור הלקוח. אני לא נגד זה, ולבטח ישנן טכנולוגיות שאני לא מכיר. אבל אחד הדברים המשמעותיים מבחינתי הוא האופן שבו המשקפיים מונחים על הפנים, הם צריכים להיות חלק מן הפנים, לכבד את מבנה האף והאוזניים – לשם כך יש צורך ביד אדם. עדיין נותרו מקומות שבהם אין תחליף ליד אנושית – המגע האישי והאנושי תמיד יהיה רגיש יותר מזה של המכונה או המחשב.
מ.ד: ואם נחזור לאוסף, מה הפריט האחרון שנוסף לו נכון לעכשיו?
ק.ס: הפריט האחרון הוא קופסה של עיניים תותבות באיכות יוצאת מן הכלל מהמאה ה־ 19 שמקורה במרכז לעיוור בצרפת. העיניים התותבות הן לכאורה עיניים – הן אמורות כביכול לאפשר לאדם לראות ולמעשה הן עיוורות. הקשר הזה בין ראייה לאי ראייה והתותבת המייצגת את הסופיות ואת חוסר ההמשכיות, מסמלת גם את סופו של תהליך האיסוף מבחינתי.
