יש לו שם ישראלי מובהק, מראה שאינו מסגיר מוצא ובשנים האחרונות שמו צף ועולה שוב ושוב במגזינים בינלאומיים ובהכרזות על פרסים נחשבים. בינינו לבין עצמנו הגדרנו אותו כישראלי שאיננו יודעים עליו הרבה.
יש לו שם ישראלי מובהק, מראה שאינו מסגיר מוצא ובשנים האחרונות שמו צף ועולה שוב ושוב במגזינים בינלאומיים ובהכרזות על פרסים נחשבים. בינינו לבין עצמנו הגדרנו אותו כישראלי שאיננו יודעים עליו הרבה.
הוא נולד בירושלים (1976) ועבר לוונקובר, קנדה, עם הוריו כשהיה בן 8. למד אדריכלות באוניברסיטת ווטרלו ובברצלונה. ב-2003 הוא נבחר על ידי המגזין הבריטי Wallpaper כאחד מ-15 הצעירים המבטיחים בדורו. אחד מהכיסאות שעיצב (מס' 2.4 – על שיטת המספור בהמשך) הוא פריט לאספנים ונמצא באוספים של מוזיאונים נחשבים. הוא זכה בפרסים ובציונים לשבח לא מעטים ובהם פרס ה-רד דוט היוקרתי. ב-2010 הוא נבחר לעצב את המדליות של המשחקים האולימפיים בונקובר ואחד משני הבתים שבנה מככב על שערי מגזינים לעיצוב בחודשים האחרונים. היום הוא הבעלים של שתי חברות, אחת היא הסטודיו של עומר ארבל OAO העוסק באדריכלות, עיצוב, פיסול ומחקר חומרים והשנייה (בה הוא שותף ומנהל אמנותי) – Bocci היא יצרנית עיצוב.
בגלריה של רוזאנה אורנלדי במילנו הוא קיבל את החדר השחור הנחשק להציג בו קולקציה שלמה. נפגשנו איתו שם לשיחה קצרה. עומר ארבל שמח לדבר איתנו עברית אבל מהר מאוד כשגולשים לדיבור על עבודה הוא מתנצל ועובר לאנגלית.
אז מה אתה, אדריכל, מעצב, פסל?
למדתי אדריכלות ודמיינתי חיים של אדריכל אבל מהר מאוד הבנתי שהגישה שלי לאדריכלות היא דרך אובייקטים, דרך עשייה של דברים עם הידיים. כששואלים אותי אני אומר שאני אדריכל אבל בחמישים השנים האחרונות אדריכלות איבדה הרבה מכוחה. דברים שאדריכלים נהגו לעשות נעשים היום על ידי בעלי מקצוע אחרים כמו מעצבים תעשייתיים, מעצבי נוף ומעצבים אורבאניים. אני חושב שזה מצער מאוד ובעייתי.
למה זה קרה, לדעתך?
בכל התחומים אנשים היום נעשים הרבה יותר ספציפיים, מומחים לתחום ואיש הרנסנס או איש האשכולות הם חיה נכחדת. אני הייתי רוצה להתייחס אל עצמי כאל אדריכל באוהאוסי, זכר לתקופה שבה אדריכלים היו מעורבים בהרבה מאוד תחומים נוספים.
במשך הרבה שנים נחשבת למעצב תאורה, אבל למעשה אתה עוסק בהרבה מאוד תחומים.
כן, הגעתי לתאורה כמו לתחומים אחרים במקרה. עיצבתי מנורה אחת והיא מאוד הצליחה. הביקורת שיבחה אותה והיא גם נמכרה היטב. ואם אתה עושה משהו אחד נכון אנשים בטוחים שאתה מומחה לתחום ומבקשים ממך עוד ועוד. אז במשך השנים האחרונות עיצבתי הרבה מאוד גופי תאורה. גם גוף התאורה הירוק בכניסה לגלריה רוזאנה אורלנדי הוא גוף שעיצבתי. בשנה שעברה הצגתי כאן חלק קטן שלה והשנה היא ביקשה גוף גדול יותר ושאלה מה עוד יש לי להציג. הראיתי לה את "הפסלים" האלה ׁ(סדרה מס' 19) והיא הציעה את החדר השחור שתמיד רציתי.
המנורה היא ללא ספק פונקציונלית, אבל מה זה הפסלים האלה, שולחנות, מגשים?
הם לא יכולים להיות מגשים כי הם כבדים מדי. המוצגים האלה הם לא פונקציונליים, הם תוצר של מחקר חומרים ותהליכים. בעשייה שלנו אנחנו מתחילים בחקר של תהליכים ומנסים להימנע ככל האפשר מלעסוק בצורה. אדריכלים ומעצבים עכשוויים נשבים בעיסוק בצורה. הם הופכים לכפייתיים בזה. אבל צורה נולדת בדמיונו של היוצר ומה באמת הופך אותה לבעלת משמעות? אני עדיין תוהה לגבי זה. ההחלטה הצורנית היחידה שלי היתה ליצור כאן עיגול. כל היתר היה תוצר של תהליך העשייה.
סדרה 19 עשויה מ 100% נחושת ממוחזרת, כל יחידה נושאת לא רק מספר ותאריך אלא גם את משקלה בנחושת. התמחור שלה, אגב, לוקח בחשבון את ערך הנחושת באותו יום בשוק.
זה המקום לומר שעומר ארבל ממספר את הפרויקטים שלו במספרים עוקבים במקום להעניק להם שמות. באופן מפתיע זה מעניק לכל הפרויקטים שלו אותה מידה של חשיבות. כך גם למנורה, כיסא או בניין יש מספר שאינו אומר דבר ומאפשר לו ולנו לעסוק במהות ולא בצורה.
פרויקט מס' 23.2 למשל הוא בית פוטוריסטי שבנה ארבל בWhite rock, עיר חוף דרומית לונקובר. לבניית הבית היפהפה ויוצא הדופן הזה, ביתו של סוחר ממתקים קנדי, קדמו רק שלושה קווים מנחים – הראשון – שכל החללים הפנימיים בבית יהיו מחוברים לחללים חיצוניים. השני – שהוא לא יתנשא מעבר לקומה אחת. והשלישי – לעשות שימוש בקורות עץ בני למעלה ממאה שנה שניצלו ממחסנים שנשרפו בסביבה. התוצאה המרהיבה כוללת דלתות אקורדיון עשויות זכוכית שכשהן נפתחות הן נעלמות ואין חציצה בין הפנים לחוץ ומעליהן מתנוסס גג יפפה הנראה כמו אוריגמי מקופל שהמראה המיוחד שלו נובע מן ההחלטה של ארבל לא לנסר את הקורות המיוחדות ולא לשייף אותן. הבית יוצא הדופן נראה זר כל כך לנוף הקנדי בו הוא נטוע ועם זאת נטמע לגמרי בסביבה.
האם אתה ממשיך דרך של אדריכלים קנדיים, מה קורה שם בכלל באדריכלות?
מעט מאוד. קנדה היא ארץ מאוד יפה ומאוד שלווה אבל קורה בה מעט מאוד. המורה הרוחני שלי היה דווקא קטאלאני – האדריכל Enrico Mirrales שאצלו התמחיתי בברצלונה. לצערי הוא מת בשיא הקריירה צעיר מאוד (בן 45), אבל לשמחתי זכיתי להיות בין אחרוני התלמידים שלו.
עבדת פעם עם ישראל?
לא, והייתי שמח מאוד.
