אנשים תמיד מנסים להגדיר מהו סגנון ישראלי. האנשים האלה הם בדרך כלל ישראלים. והישראלים האלה בדרך כלל אוצרים תערוכה. נדמה כי אומות אחרות יכולות להתנהל שנים ארוכות ללא הגדרה, אבל ישראלים תמיד חייבים להיות חדשניים, או לחשוף את ״ההשראה״ של יוצר אחר. למה אנחנו כל כך ממהרים לעבור מ״מורשת של חדשנות״, ל״מסורת של חשדנות״? והאם ניתן ״להיות מקורי״ מבלי ״להתחבר למקורות״?
התערוכה סנדלים: אנתרופולוגיה של סגנון מקומי שמוצגת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל בתל אביב, מבקשת לבחון מהו סגנון ישראלי דרך פריט אחד – הסנדל. פריט הנעלה שיחד עם כובע הטמבל ומכנסי החאקי, נצרב בתודעה המקומית כמייצג את הצבר האולטימטיבי. הניסיון לזהות את מאפייני הסגנון נעשה דרך סיפורן של 3 חברות הנעלה ישראליות: סנדלי נמרוד, שורש וטבע נאות.
אף על פי שבוחרים לספר את סיפורו של הסגנון הישראלי דרך שלוש חברות מסחריות, נקודת ההתחלה של הסיפור אותו בוחרת להציג התערוכה – כלומר, הפריט הראשון שבו נתקל כל מבקר הוא שריד ארכיאולוגי – הסנדל של בבתא. פריט שהתגלה בחפירות הארכיאולוגיות באחת ממערות נחל חבר, שם התגלו גם איגרות מתקופת מרד בר כוכבא. הסנדל של בבתא מתאפיין בפס אורכי, שחוצה את כף הרגל לאורכה. כשמתבוננים על הסנדל בן 200 שנה, ניתן לזהות כי הוא עולה בקנה אחד עם הסנדל הלבנטיני, שהיה מקובל במסופוטמיה ובמצרים – סנדל שגם הרצועות שלו אחזו את כף הרגל לאורכה.
הדיון המורפולוגי על מבנה הסנדל איננו דיון קטנוני, כי אם עדות לכך שמה שאנו בוחרים לכנות היום סנדל תנ״כי – אותם סנדלים שאוחזים את כף הרגל בשתי רצועות לרוחב – כלל לא היה מקובל בתקופה שקדמה לגלות. התקופה שאליה התרבות העברית המודרנית בקשה לחזור כדי להצדיק את האחיזה בארץ. מתברר אם כן שהסנדל אותו אנו מכנים תנ״כי, הוא בכלל רומאי ומקורותיו באירופה. שם הוא כונה הסנדל של ישו, מאחר שחשבו שישו הילך עם סנדלים אלה. לימים האנשים שהגיעו בעליות הגדולות בראשית המאה העשרים, הביאו עמם גם את הסנדלים שהם מכירים מהתרבות האירופאית.
בפינה אחרת של התערוכה ניתן לצפות בפרסומת של טבע נאות לרגל חגיגות שבעים שנה למדינה, שמציגה את התפתחות הסנדל בזיקה לסגנונות המוזיקליים שנהוגים בכל תקופה. המצלמה בוחרת להתמקד ברגלי הרוקדים, ולשמע מוסיקת ההורה בחרה המדריכה להדגיש שמקור הריקוד מן הבלקן.
שלושת העקרונות שאותם בוחרת לזהות התערוכה כמאפיינים של הסגנון הישראלי הם ״פשטות״, ״תנועה״ ו״נוחות״. כל אחד מהם אף מזוהה עם חברת הנעלה אחרת. אך מעניין לגלות כי שניים מבין המאפיינים ״פשטות״ ו״נוחות״, הם רכיבים תרבותיים אותם ניתן לזהות עם מרכיבים מתהליך האמריקניזציה שעוברת ישראל החל בשנות ה-60: במאמר ״קשתות הזהב של מקדונלד״ מסביר מעוז עזריהו כי אחד הדברים שהביאה עמה האמריקניזציה לישראל היא עריצות התדמית ״ייצורה ושיווקה [של התדמית] הם התכלית העליונה״, והמציאות היא אוסף של תדמיות אותן ניתן להנדס באמצעות מומחים.[1] הבחירה להמשיך ולהשריש את ״הפשטות״ כמאפיין של הסגנון הישראלי משמרת את ״תדמית החלוץ והצבר״. בתקופת הישוב העברי הצמצום, החסכנות והצנעה נבעו ממחסור כלכלי אובייקטיבי, אך אנו מצויים בעידן שבו סגנון החיים רחוק מלבוז לקפיטליזם, רכוש פרטי, נהנתנות ומוצרי מותרות.[2]
הבשורה האמריקאית כוללת גם את האינדיבידואליזם שיכול לבוא לידי ביטוי במאפיין ״הנוחות״, וכפי שכתוב בתערוכה: ״הנוחות יכולה להביא לפרימה של כללי התנהגות מגדריים ומעמדיים, לחבלה בסדר הנדמה כמתבקש ולקריאה להציב את נעם הגוף לפני הקודקס החברתי״. [הדגשה שלי]
אז הסנדלים מרומא, ההורה מהבלקן, והפלאפל? הינה אנחנו, אומה מצליחה בת 70, בלי סגנון מובהק משלנו, אבל עם הרבה מאוד מקורות השראה. האם אין לכך משמעות וערך? אחרי הכול המחקר ותהליך העשייה הם החלק הקשה והמשמעותי ביותר בתהליך היצירתי. האם לא צריך להינתן קרדיט לעצם החיפוש. ואם לא, איך משמרים תחושה של ערך כשאין סגנון קונקרטי להתגאות בו? משום שבסופו של עוד ניסיון הגדרה, נשאלת השאלה האם השאיפה להגדיר כל דבר, נובעת בעיקר מהצורך העז לשבור, לנתץ ולשחוט.
סנדלים: אנתרופולוגיה של סגנון מקומי
אוצרים: פרופ׳ תמר אלאור
נעילה: 13 אוקטובר 2018
כתובת: מוזיאון ארץ ישראל, חיים לבנון 2, רמת אביב
מידע נוסף על התערוכה:באתר מוזיאון ארץ ישראל, תל אביב>
[1] מעוז עזריהו, ״קשתות הזהב של מקדונלדס״, פנים 5 (1998) 28-23
[2] עוז אלמוג, הצבר – דיוקן, תל-אביב: עם עובד, 1997. עמ׳ 318
