סטפן זגמייסטר (Stefan Sagmeister), גרפיקאי אוסטרי המתגורר בניו יורק, ידוע בעבודתו במרחב. בדומה למעצב תפאורה, הוא מעמיד ומביים עצמים דוממים וסצנות, כך שיזכירו טבע דומם או תפאורת במה. לאחר מכן הוא מצלם או מסריט אותם כדי להופכם לכרזות, לסדרות של ספרים, עטיפות ספרים, עטיפות תקליטים וסרטי וידאו. לשאלתי, מדוע הוא מעדיף דווקא צורת עבודה מסורבלת מעין זו, הוא משיב: "שתי נקודות חשובות עולות בדעתי בהקשר זה. ראשית, מרתק בעיני לשתף את המתבונן במודל. מי שמתבונן חייב לעתים לעשות משהו עם המודל המתגלה בטרם יבין אותו. שנית: מעניין אותי לגלות את גבולות המדיום, יהא זה כרטיס ביקור או לוח פרסום. גבולות עשויים בהחלט לשמש תמריץ! בריאן אנו (Brian Eno) כתב פעם ביומנו שהגיטרה הפכה במאה ה-20 לכלי החשוב ביותר, מפני שהיא הציעה כל כך מעט אפשרויות. זה הניע את הגיטריסטים ללכת עד הקצה, מה שהסינתיסייזר מעולם לא הצליח לעשות, פשוט מפני שהוא מציע אפשרויות רבות מדי. הדבר נכון גם לגבי דף נייר. הוא פשוט עד כדי כך שהוא מדרבן אותך ללכת עד הקצה".
הפשטות של אמנות מלאכת היד המסורתית היא שדרבנה אותו גם בפרויקט שלפנינו. העבודה כוללת פאנל תקרה רבגוני בעל פנים רבות, שלוש כורסאות יוצאות דופן, שולחן אחד שבמשטחו שולבו תריסר מצפנים, מקור אור עשוי מערימת קרטוני ביצים, ומנורה עומדת, שניתן להניעה כרצונך בשלט רחוק, באמצעות שלושה צעצועים דמויי כלב. כל האובייקטים האלה נראים אנטי-מסורתיים, ממבט ראשון, אבל לכולם היו תקדימים. זאת ועוד, כולם נוצרו ב-2009 באי באלי. זגמייסטר פורש מדי שבע שנים מעיסוקיו היומיומיים ומתרכז בפרויקטים נסיוניים. את השבתון הראשון שלו בילה ב-2002 בניו יורק – לא בדיוק מקום אידיאלי כדי לנוח ולהתרחק מן העיסוק היומיומי השוחק. "בשעתו לא ידעתי האם בתום התקופה עוד אהיה מעצב גרפי. בשבועות הראשונים לא הייתה לי כל תכנית. הפעם רציתי לנהוג אחרת. באלי משכה אותי כי רציתי לעבוד בסביבה לא מוכרת. קבעתי לעצמי סדר יום והכנתי רשימה של דברים שרציתי לנסות. דברים מסוימים גם נכשלו, לדוגמה, סדרת קומיקס טיפוגרפית פשוטה. סעיף נוסף ברשימה שלי היה רהיטים".
רהיטים גרפיים – זהו צמד מונחים הדורש הסבר: בתולדות העיצוב בשנים האחרונות קיימים מוצרים רבים התואמים לתיאור זה משום שהעיצוב שלהם, ההתייחסויות, והמשטחים מנצלים צורות אנלוגיות ודיגיטליות, בדומה לספה של רון ארד "Do Lo Res". הם מודגמים "בפיקסלים לא מעודנים", הם מצטטים אמצעי ביטוי גרפיים דוגמת סדרת הספות "Intersectio" של פיליפ ניגרוס (Philippe Nigro) המזכירים את הזיגוג וערבוב הצבעים של אקוורלים, או שהם עוסקים בהדמיה של המרחב, דוגמת "Shade", סדרת הרהיטים של קבוצת המעצבות השוודיות פרונט (Front), שבה קווי עיפרון מקבילים ומוגדלים מדגישים את המרחב הריאלי של המוצגים.
ברור מאליו שהכסאות, השולחנות והמנורות של הגרפיקאי יהיו שונים מאלה של מעצב הרהיטים המיומן. במידה מסוימת ניתן להבין את הרהיטים של זגמייסטר כהמשך עקבי של שרטוטיו התלת-ממדיים. אולם מה שמבדיל את העבודה הזו מכל קודמותיה היא הפונקציונליות, כמעט ניתן לומר, התפקודיות היומיומית. הכורסאות אינן מוצגות במהלך צילומים בלבד, הן אינן אביזרים בלבד, אלא ניתן להשתמש בהן באופן מסורתי לגמרי כפריטי ריהוט; הן מזכירות פריטי ישיבה דוגמת כסאות טרקלין, כסא נח או כורסה, אך כל זאת בליווי אירוניה כלפי כל המחוות הייצוגיות הקשורות באופן מסורתי לרהיטים אלה. דוגמה טובה היא אותו כסא שעושה שימוש בכלבים המשוטטים הרבים שפוגשים בבאלי. זגמייסטר מגלף חיתוכי עץ של כלבים בגודל טבעי מימין ומשמאל למושב הכסא – רמז למושבים של קיסרי רומא העתיקה – ובה בעת גם לריהוט של עולמות מלאכותיים בלאס וגאס ובמקומות אחרים. במקרה של שולחן המצפנים, מוסיף זגמייסטר לשולחן תפקיד הומוריסטי: היכולת להשתמש במצפן על מנת לאתר את השולחן עצמו ולמקם את כל אלה היושבים סביבו. מנורת הכלב – "Dog Lamp" – המופעלת בעזרת שלט רחוק היא הערה אירונית על מעצבי המוצר שאוהבים לצייד את האובייקטים שהם בונים במיני מינים של פלאי הטכנולוגיה, לכאורה כדי להפוך אותם לידידותיים יותר למשתמש.
בהתאם למסורת של אמנים כמו מרסל דושאן (Marcel Duchamp), מרטין קיפנברגר (Martin Kippenberger) וג'ף קונס (Jeff Koons), זגמייסטר לא בנה את רוב הרהיטים בעצמו, אלא מסר את העבודה לידי בעלי מלאכה מקומיים. הוא גם ידע לנצל באופן חדשני את אמנות החיתוך ועיבוד הראטאן הנהוגים באינדונזיה. כסא ראטאן מופיע לפתע כפסל טיפוגרפי, ואילו המסר שלו הוא פשוט כמו זה המופיע על גלוית ברכה:
I very much love sitting here looking over the Sayan Ridge with a large pot of coffee and a medium size cigar and letting my mind go. (אני נהנה מאוד לשבת כאן ולהביט על רכס הסאיין עם כוס קפה גדול וסיגר בינוני, ולהניח למחשבות שלי לנדוד).
החיתוכים על גבי פאנל גדול-ממדים מאזכרים את ה-"Greatest Hits" של זגמייסטר. הם מקשטים כיום את תקרת חדר השינה שלו בניו יורק: צורה בלתי קונבנציונלית של מודעות עצמית. מי שמכיר את היצירה של זגמייסטר, ידע לזהות את כל המוטיבים של התבליטים בעבודות המרחב שלו שעשה בשנים האחרונות. לסיום, פריט נדיר באמת – ה-"Egg Lamp" (מנורת הביצים).
זגמייסטר מספר: "בדרך כפרית רכבה לפניי אישה על אופנוע, כשהיא מחזיקה את הכידון ביד אחת בלבד. ביד שנייה היא ניסתה לייצב ערימת קרטונים ובתוכם ביצים. המראה הזה נתן לי את ההשראה ל- Egg Lamp שבה רשת של נורות LED קטנות מפיצות אור כחלחל ומאירות את פנים הקליפה". לאמיתו של דבר, זוהי דוגמה נפלאה לעיצוב אסוציאטיבי – כמעט ללא מודל, וללא מסורת, אך בלי שום ספק – מאירת עיניים.
התערוכה זגמייסטר & וולש: רטרוספקטיבה הוצגה במוזיאון העיצוב חולון ב-28.06.2018
