מסורת בעיצוב / רני ראמאקרס, דרוך, בשיחה עם פולקר אלבוס
אלבוס: התערוכה החדשה של המכון לקשרי חוץ עוסקת בנושא המסורת בעיצוב, ומעצבים הולנדיים רבים משתתפים בה.
ראמאקרס: למה אתה מתכוון?
אלבוס: אנו רוצים להציג את הדרכים השונות שבהן ניתן לעסוק בהיבטים מסורתיים. תערוכות אלה של המכון לקשרי חוץ מוצגות ברחבי עולם. במהלך הסיורים שלי גיליתי שמעצבים צעירים לעתים אינם מודעים לתרבות שלהם עצמם. כלומר, הם מנסים לחקות את הסגנון המערבי, הבינלאומי. כאן בתערוכה אנו רואים מעצבים רבים העוסקים בהיבטים מסורתיים. אני רוצה לעזור למעצבים להתרכז בשורשים שלהם ולבחון אותם. אני חושב שדרוך פעלה נכון מהרגע הראשון. לעבודה שלכם היבטים שונים. אחד מהם היה עיבוד מחדש של
יסודות מסורתיים, והעברתם של יסודות מסורתיים לעיצוב העכשווי.
ראמאקרס: זה דומה יותר ליסודות של תרבות היומיום, דברים שסובבים אותנו ואינם זוכים לתשומת לב – מדובר בשימוש בחפצים מעין אלה. הפרויקט הראשון שראיתי ברוח זו היה "Set up Shades" של מרסל וונדרס (Marcel Wanders), בו הציב חמישה אהילים זה על גבי זה. הוא קנה את האהילים בחנויות רגילות ולכולם צורה רגילה לגמרי. אך באמצעות ההצבה יצר משהו מיוחד. באותה
תקופה השתמשו בחפצים רגילים לגמרי הלקוחים מתרבות היומיום, בפרט מהתרבות האירופית. מאוד התרשמתי מהרצאה שאותה נשא פעם יורגן ביי (Jurgen Bey). הוא פתח בתמונה של חדר איכרים: איכר יושב עם אשתו ליד שולחן, שעליו מונחים חפצים הנראים חסרי חשיבות בעינינו, או לפחות נעדרי עיצוב ייחודי. אלה היו חפצים פשוטים שאינם מושכים תשומת לב. אולם עבור ביי הם היו מקור להשראה. הוא אהב את החפצים חסרי העיצוב הייחודי, המיועדים לשימוש יומיומי והוסיף: "הלוואי שהייתי יכול לעצב פעם סביבה כזו". ויש גם את הכסא "do-add" של יורגן ביי: זהו למעשה, כסא רגיל לחלוטין עם רגל אחת קצרה יותר. זה הכול.
אלבוס: כן, ברור. לפני כמה חודשים ביקרתי בתערוכה של יורגן בעיר אמרספורט (Amersfoort). במיוחד מצאו חן בעיניי הכלים להגשת תה שעוצבו בצורה מושלמת כל כך. אני אוהב את האופן הזה של ציור על החלקים הבודדים ואני אוהב את אופן הכיתוב: לא בהתאם למוטיב, אלא בהתאם לזמן שדורש תהליך הייצור. זו גישה חדשנית ביותר לעיצוב, במלים אחרות, מוטיב מסורתי מצד אחד, ופיתוח צורת עבודה חדשה לחלוטין מן הצד האחר. בתערוכה נציג גם דוגמאות מסדרת הכלים הזו. ראמאקרס: בדיוק עכשיו אנו עורכים בדובאי פרויקט משותף עם Traffic, בניהולם של יורגן ביי ומעצבת האופנה סאסקייה ון דרימלן (Saskia van Drimmelen). שם הפרויקט "droog al Arab" במסגרתו אמנים מקומיים מייצרים שטיחים שעוצבו על ידי יורגן ביי, ואשר הוכנו במהלך הפרויקט.
השטיחים מבוססים על מספר שעות העבודה שהושקעו בהם, וזה נקבע על ידי מי שקונה את אותו שטיח. כמה הוא מוכן לשלם? כמה זמן הוא מוכן לחכות עד שהשטיח יהיה מוכן? משפחה שלמה מסוגלת להתקיים במשך שנה שלמה מהתשלום על שטיח אחד. אם כן, מדובר כאן על זמן. אם יום עבודה אחד מושקע בשטיח, מקבל הקונה עיטורים מעטים; אם עובדים עליו במשך חודשים, העיטורים יהיו כמובן עשירים הרבה יותר.
אלבוס: איזה מין עיטורים?
ראמאקרס: בפרויקט הזה מדובר בקו הרקיע של דובאי. את השטיחים מייצרים על פי המסורת של המזרח התיכון, אבל המעצב משלב בהם יסודות הולנדיים, והעובדים הערבים מוסיפים את הרעיונות והחזון שלהם. כלומר, המעצב משאיר מרחב לרעיונותיהם, למשל, בבחירת הצבעים. זה דומה למטפחות האף בתערוכה שלנו. לא נקבע מראש אם הן חייבות להיות כחולות או צהובות. האנשים יכולים לבחור על פי הפירוש שלהם.
אלבוס: המטפחות הזכירו לי את הציורים של פיטר ברויגל (Pieter Brueghel). כל זה מאוד מיוחד ושונה לחלוטין מהמצב בגרמניה. בתחילת שיחתנו אמרת שזה מאוד עכשווי, שאלה החיים האמיתיים. אני עדיין זוכר את העבודות שלנו משנות השמונים. במבט לאחור תמיד היתה בהן פרשנות, הן היו בעלות אופי ציני ואירוני מאוד. כאן בהולנד זה נורמאלי לגמרי; הם אוהבים את ההקשר הזה.
ראמאקרס: כן, גם אני חושבת שהם אוהבים את ההקשר הזה. בספר הראשון שלי על "דרוך" כתבתי על ההבדל בין מה שעשית בשנות השמונים לבין מה שעשו אותם אנשים בשנות התשעים. לא היו פרשנויות, ולא ציניות. הבט בסביבה שלנו. היא יפה כל כך.
אלבוס: אני חושב שגם הגרמנים אוהבים את זה. אבל הם שומרים על מרחק וזאת משום שיש לנו עדיין את הבעיות האלה עם העבר, אנו מביטים לאחור על הבית של הורינו ורוצים להציג תמיד את הריחוק, את האמנציפציה. זה משהו אחר לגמרי.
ראמאקרס: כן, בגלל העבר. אנחנו מכירים את העבר הזה. וכעת הגרמנים שומרים על עצמם מרוחקים מההיסטוריה שלהם. וכך, נוצר פער גדול בין ההיסטוריה של העולם לפני מלחמות העולם לבין העבר הקרוב יותר. ואין מה שמגשר ביניהם.
אלבוס: לא, הכול נשכח.
ראמאקרס: זה גם בגלל שהם לא רוצים שזה יקרה שוב. לכן, הם לא מסתכלים על זה.
אלבוס: כן, בדיוק. ואצל הדור הצעיר יותר, בגילאי 25 או 30 , זה שונה לגמרי. יש לבני דור זה יחס חדש ליסודות המסורתיים וההיבט הציני נעלם כמעט, וזה משמח אותי. בתערוכה הקטנה שלנו במילנו, "kkaarrlls-show", היה הומור אבל לא ציניות. וזה שונה לגמרי מהדור שלי. ביקרתי בפרזנטציה היפה שלכם במילנו, ולדעתי היא מתאימה בדיוק לנאמר כאן.
ראמאקרס: ידעת שאנחנו כתבנו את המניפסט הזה? כתבנו אותו באחד מימי השישי, לאחר יום התערוכה השלישי, מפני ששמנו לב שהיו אנשים שאמרו: "בסדר, שימוש חוזר. בסדר, ראינו את זה כבר, בלה-בלה-בלה". ואנחנו אמרנו שאנו חייבים להעלות את החזון שלנו על הנייר ולהראות לעולם מה אנו חושבים ומה קורה באמת. הכול התחיל עם רעיון שצץ במוחי בשנה שעברה. חשבתי שאנחנו הולכים על הגישה החדשה הזו.
בדרך כלל לוקח לנו שנתיים לפתח מוצר. תחילה המעצב מתכנן מוצר, וזה לוקח זמן. בהמשך מחלקת פיתוח המוצר צריכה לעבד את זה. ובסוף גם חייבים לייצר את זה, כמובן בסין, משום שהמוצר חייב להיות זול. ואז זה חוזר אלינו, והולך הלוך וחזור כמה פעמים נוספות. בסך הכול חולפות לפחות שנתיים עד שהמוצר מוכן. ואני שואלת את עצמי – האם לא ניתן לעשות זאת בדרך אחרת? הבה ננסה. בואו נהיה כמו טפילים, וננצל מוצרים שכבר קיימים. קיימים המון מפעלים והם מייצרים מיליוני מוצרים מעין אלה. מדוע שלא ניקח כמה מוצרים ונעשה מהם משהו אחר? ואז עלה הרעיון לקנות מוצרים במכירות פומביות המוכרות מוצרים בעקבות פשיטת רגל, מפני שמכירות כאלה מתנהלות בקביעות. במהלך השנה האחרונה פשטו את הרגל 500 חברות מדי חודש, והמכירות הפומביות של מוצריהם מתבצעות גם באינטרנט. כשהתחלנו להגיש הצעות התרכזנו בחפצים פשוטים. הכנו רשימה של כל הדברים שקנינו ושלחנו אותה למעצבים שונים וביקשנו מהם להשתמש בהם כמקור השראה, כחומר גלם. הם בחרו, החלו לעצב, ושלחו לנו הצעות אחדות. אנחנו פיתחנו וייצרנו את הפריטים האלה בתוך שלושה חודשים. דילגנו על החלק הראשון של תהליך הייצור, משום שהיינו סקרנים לגבי התוצאה. היו כמה פריטים שלא היו נוצרים לולא התערוכה. אילו למשל היינו מבקשים ממעצבים לעצב סכו"ם, הם היו חושבים בוודאי על מזלג, סכין וכפית, והיו מביטים בכל המזלגות, הסכינים והכפיות הקיימים בשוק, ומעצבים משהו חדש. וזה מהלך מייגע למדי. על כן חשבתי שאנו נספק את הסכו"ם ונראה מה המעצבים מסוגלים לעשות מהם. במקרה כזה המרץ היצירתי מופנה למשהו אחר. וזה הוביל לכמה תוצאות יפות ולמעשה גם מפתיעות למדי.
בשלב הבא הקדשנו מחשבה למקום אליו מופנים המוצרים. לכן פתחנו בפעולת צילום, כדי לקדם בברכה את הבעלים החדשים ולשלב אותם בתהליך. היו לנו גם רמות מחיר שונות, ומדי יום שינינו את המחיר. התחלנו עם המראות. היו לנו שמונה מראות בלבד והן היו מבוקשות עד כדי כך שחשבתי שמוטב שנעלה את המחיר כדי שהן לא תמכרנה מהר כל כך. אחר כך הגיע עניין המטפחות. ביום הראשון הצענו אותן ב-100 יורו מפני שחשבנו שהן יפות ומיוחדות כל כך. אבל איש לא קנה אותן במחיר זה, ולכן החלטנו להוריד את המחיר, והנה, פתאום יכולנו למכור אותן. פירוש הדבר, שגם הצרכן משחק תפקיד בכל המהלך. ובאשר למראות – כאשר העלינו את המחיר לא הצלחנו למכור אותן. למחרת שוב הורדנו את המחיר ושוב ניתן היה למכור אותן. המחיר ההתחלתי היה 400 יורו, ואז הן נחטפו כמו לחמניות חמות. אולם, במחיר של 600 יורו איש לא קנה. למחרת, הורדנו את המחיר ל-500 יורו, וזה היה המחיר הסביר והנכון.
כמובן שקיים גבול להורדת המחיר משום שעלינו לשלם בעבור ההפקה, אולם בתוך הגבולות הללו ניתן לשחק, והצרכנים הם חלק מהמשחק. למשל, הכסאות עם הלקה לציפורניים – מכרנו רק שניים מהם.
אלבוס: אלה עם הציורים הקטנים? הכסאות המתקפלים?
ראמאקרס: כן. אנחנו חושבים שאחת הסיבות היא שהם כסאות מתקפלים, חומים ומכוערים למדי, והלקה לא שינתה מאומה. ובכן, החלטנו לשנות את העיצוב שלהם. רואים שבדרך זו אנו גם מטפלים בפסולת שאנו יוצרים; אם איננו מסוגלים למכור את המוצרים שלנו, אנו חייבים לעצב אותם מחדש. לכן יש מדי פעם שינויים בעיצוב. פן אחר של הפרויקט הוא קהילת האינטרנט. אנו מעלים באתר את התמונות של כל בעלי המוצר החדשים, וזאת כדי שאנשים יוכלו לתקשר עם אנשים אחרים, וגם איתנו. בדרך זו הבעלים עצמם יכולים להפיץ את המוצרים, כלומר על פי העיקרון של Cradle-to-Cradle , וכך המוצרים נמצאים כל העת במחזור. איננו רוצים שהבעלים
יזרקו את המוצרים. בעלי המוצרים נמצאים בקשר עם בעלים אחרים ובדרך זו יכולים להחליף או למכור או לקנות. זוהי הגישה כולה.
אנו אומרים שאיכפת לנו למי עובר המוצר, ולאיזה מקום, ובדרך זו, הבעלים מגלים כיצד הם יכולים לקחת חלק בתהליך.
בינתיים מצאנו דרך חדשה לייצור על ידי כך שאנו נכנסים לתהליך הייצור בשלב מאוחר יותר ומשתפים בכך את הצרכנים. אנו סבורים שזהו צעד חשוב ביותר עכשיו, משום שכיום כולם אומרים שאין לנו צורך בכסאות ובשולחנות נוספים. אנחנו חייבים לייצר פחות. זה מה ששומעים, אבל איש לא מייצר פחות. בה בעת, קיים חלק גדול של העולם הזקוק לכסאות ולשולחנות, כל הצרכנים החדשים בסין, בהודו. בכל אותן ארצות עדיין קיים ביקוש רב.
אלבוס: אין ספק.
ראמאקרס: אם לא נענה לביקוש, יעשה זאת מישהו אחר. על כן חשבנו, בסדר, הבה ננסה. אנחנו תמיד עובדים בסדרות קטנות, משום שאנחנו תמיד קונים כמות מסוימת של חומר ואז אנחנו מסוגלים להתאים את עצמנו במהירות. למשל, עכשיו יש לנו 18 כסאות מתקפלים, וכאשר נציג בניו יורק, יהיו לנו אולי 20 כסאות. אנשים יכולים לראות את המוצרים שלנו באינטרנט, ולהחליף את המוצרים; ניתן להעביר אותם ולמחזר אותם. זהו הרעיון הבסיסי. מדובר בצורך לנסות מודלים עסקיים חדשים.
אלבוס: האם יהיה לזה המשך? זה לא פרויקט מצומצם, אלא סדרת מוצרים מצומצמת.
ראמאקרס: כן, אנחנו רוצים להציג את הפרויקט בספטמבר בחנות שלנו בניו יורק. לשם כך נשנה את עיצוב הכסאות המתקפלים, משום שלא הצלחנו למכור אותם.
אלבוס: היו כמה מוצרים שמאוד שכנעו אותי. כל שולחנות הזכוכית נמכרו. ראיתי את המגשים הכחולים עם האגרטלים, את האגרטלים ואת הפריטים הכחולים, הם היו יקרים למדי.
ראמאקרס: כן, אלה מוצרים שאת מחירם היינו חייבים להעלות, כי הם נמכרו מהר מדי. ייתכן שהם היו יקרים מדי, אבל אנחנו יכולים שוב להוריד את המחיר. אבל, ביום הראשון הם נמכרו מיד, כך שנאלצנו להעלות את המחיר. לגבי הכסאות המתקפלים, אני חושב שאת היפים ביותר נשמור ואת היתר נעצב מחדש. חוץ מזה, ביקשנו הפעם גם ממעצבים במילנו לעבוד על כמה מוצרים נוספים. אנחנו רוצים להמשיך בשיטה זו כאשר התערוכה נודדת לערים אחרות. לדוגמה, אם נציג בברלין או במקומות אחרים בגרמניה, נבקש ממעצבים גרמנים לשתף פעולה ולתרום מכישוריהם. כך התערוכה תתקיים כל העת, והיא תמיד תהיה מעודכנת. זה הרעיון.
אלבוס: אני חושב שלא רק ההיבטים הכלכליים ריתקו אותי, אלא גם הפן הרגשי. לדוגמה, מטפחות האף המיושנות. בדרך כלל הן בעלות דוגמאות מסויימות, דוגמאות גאומטריות. ולפתע רואים את הציורים העדינים האלה. יש לך את המוטיב העכשווי, שהוא לא רומנטי כלל ועיקר, הוא עובר שינוי באמצעות הטכניקה הישנה הזו, ונהנה ממשהו מרגש ביותר. בגרמניה זה מכונה "פולקלור" או "heimat". וזה
הקסים אותי במיוחד.
ראמאקרס: כן, גם אותי. זה מה שהצליחו המעצבים לעשות. אנו עובדים על השיטה ומצאנו מעצבים שיוצרים מוצרים כאלה. יורגן ביי עשה עבודה טובה במיוחד על ידי שילוב מטפחות הכותנה המיושנות. מי בכלל משתמש בהן כיום? פן אחר של המוצר הזה הוא הפן החדשותי – מדיה שהיא מהירה מאוד. החדשות של היום מתיישנות כבר למחרת. טכניקת הרקמה היא טכניקה איטית ביותר, וזה מתוחכם מאוד. אנחנו תמיד מתרשמים כמובן ממה שעשו מעצבים אחרים עם החומרים שעומדים לרשותם. אני סבורה שעבורנו הפרויקט עוסק בבחינת מודל עסקי חדש. כיוון שאנחנו מוסרים לידי המעצבים מוצר מוגמר, הם אינם צריכים להתרכז בייצור הפרטים הטכניים, שלעתים מסובכים מאוד. גם הדרך בה הגענו לחומרים מעניינת מאוד. רואים משהו באינטרנט, מבקרים במכירה פומבית ומקבלים את כל
השאריות האלה, דברים שאיש אינו מעוניין בהם. לעתים קרובות הייתי היחידה שהציעה מחיר עבור הפריטים הללו. והם הפכו למוצרים חדשים ויפים כל כך!
אלבוס: כן, בעיקר כל חפצי הזכוכית האלה. בדרך כלל הם זולים מאוד בשוקי הפשפשים. תיאו רמי (Tejo Remy) עיצב אותם בצורה שמושכת את העין. זה חפץ מן העבר, אבל גם חלק מהעיצוב העכשווי.
ראמאקרס: החומרים היו כולם יד שנייה, אבל התוצאה היא מוצרים חדשים. זה משהו שראית כבר שנים, אבל בה בעת, גם משהו חדש לגמרי.
אלבוס: בכלי הזכוכית שתיאו רמי עבד עליהם – סבתי השתמשה פעם.
ראמאקרס: כן, בימים ההם השתמשו בהם לאחסון ממתקים. כך קנינו אותם. הוא הפך והדביק אותם לחפצי זכוכית אחרים ויצר מהם מוצרים חדשים. כך מתקבל בעת ובעונה אחת משהו חדש מאוד וגם פשוט מאוד.
אלבוס: זה בדיוק מה שאנחנו רוצים לומר – הביטו בתרבות שלכם ובסביבה שלכם והשתמשו בדברים האלה. רני, זה אמור היה להיות רק ראיון קצר. תודה רבה.
התערוכה הישן החדש – עיצוב בהווה מתמשך הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 26.05.2011 – 10.09.2011
