ראיון אחרון עם פיני ליבוביץ ויפתח צדפי בסיום סמסטר במעבדה לעיצוב. אנחנו נפגשים כדי לסכם את הסמסטר יוצא הדופן שבו אנחנו היינו המארחים והאכסניה, והסטודנטים והמרצים, שנה א' עיצוב תעשייתי שנקר, היו האורחים, היוצרים והרוח החיה והפעלתנית מאחורי האובייקטים הדוממים.
מדי יום רביעי במשך שלושה חודשים התמלא המוזיאון בתכונה מיוחדת, אחרת. הסטודנטים – זרים מוחלטים – הפכו אט אט לפנים מוכרים. מדי יום רביעי נקטעה שגרת היום והתאפשרה לנו הצצה לעולם שהוא לרוב סמוי מן העין. יחד עם הסטודנטים צפינו בסרטים, האזנו, התוודענו, התבוננו וראינו. לנגד עינינו קיבלו קרטוני ביצוע אילמים חיים חדשים, לנגד עינינו הם הצליחו לנוע ולהתפרש, לקטון ולגדול.
עם סיום הסמסטר ולקראת החזרה – הם לחלל בית הספר ואנחנו לאירוח מסוג אחר – אנחנו נפגשים עם פיני ליבוביץ ויפתח צדפי. זמן סיכומים.
בשיעור האחרון נסעתם לסטודיו של קבוצת זיק, מעבר לחוויה המשחררת, זה היה חשוב?
מאוד. בדרך כלל לסטודנטים אין מפגש עם סטודיו והוא חסר להם. פתאום הם מוצאים את עצמם הולכים לסיור במפעל יציקה. מבקרים אצל היצקן ורואים את התהליך מן הרגע שהאמן מביא את הפסל ועד לשלב שהוא מקבל אותו. חוויה נדירה.
ועוד דבר. אחד הדברים שהסטודנטים חוזרים ואומרים הוא שאין להם חופש כי המערכת מגבילה. ואני אומר להם – חופש לוקחים לא מקבלים. כשהם שומעים את הסיפורים של שרון* על הקשיים שבדרך, הם מבינים. זו נסיעה מאוד חשובה בפרק הזמן הזה.
רוב האנשים הצעירים שבחרו ללמוד עיצוב בחרו בו כי זה מקצוע שאפשר להתפרנס ממנו והמקום ששרון מציג הוא מקום של בדיקות. מה זה עיגול? מה החומרים? בוא נבדוק אותם. זה המשך ישיר לסמסטר שלם שבו אנחנו מדברים על form follows function. זו עוד דרך להסביר את העניין הזה מבלי להסביר. *(שרון קרן, ראש המחלקה לעיצוב תכשיטים בשנקר וממיסדי קבוצת זיק)
אז איך אתם מסכמים את השהות שלכם פה. איך היה?
באנו לכאן לאחר הכנה של שלוש שנים שבהן הקורס הזה התנהל בשנקר. היה טוב כי התבססנו על התובנות ורצף הלמידה של אותן שנים. צריך לזכור שלא אנחנו בחרנו את המעבדה. גלית גאון בחרה בנו. היא הכירה את הקורס שעשינו והזמינה אותנו לעשות משהו דומה במוזיאון.
והדינאמיקה, האם היא הייתה שונה?
הנוכחות של המקום מאוד חזקה. החלל המסודר, התערוכה, החצר, עצם הכניסה למוזיאון. המפגש הזה השפיע ללא ספק על התוצרים. נשאלת השאלה למה אנחנו זקוקים לחלל איכותי? האם באמת יש הבדל בינו לבין חלל לא איכותי. החלל האיכותי סולל דרך לתוצרים אחרים. ראינו את זה פה. גם באופן בו העבודות הובאו לפה וגם התערוכה שהתקיימה בחלל כל שבוע.
לסטודנטים היה צורך לעשות עבודה טובה כי הם ידעו שהעבודה נשארת כל השבוע ורואים אותה אנשים זרים המבקרים במוזיאון. בשנקר בדרך כלל העבודות כמעט שאינן נחשפות. לעיתים באים סטודנטים מהכיתות הגבוהות יותר להביט בהן כי הם סקרנים ולראות מה עושים תלמידי שנה א. הם מציצים פנימה, מנסים להיזכר איך הם היו. אבל כאן המפגש הוא בלתי אמצעי.
איך היו התגובות בשבתות, כשהסטודנטים היו המדריכים?
התגובות היו מרתקות. בגלל שחלל המעבדה הוא מקום בו נוצרים דברים ואפשר לראות אובייקטים בהתהוות זה מאפשר לאנשים לדבר ולשחרר. הסטודנטים קיבלו הרבה עצות ואנשים נחשפו לתהליכים. קיומה של מעבדה מאפשר התערבות של אנשים מבחוץ ואילו המוזיאון לא.
האם זה לא מוקדם מדי, לחשוף סטודנטים משנה א' סמסטר א'?, הם לא היו אמורים לעבור סוג של אינקובציה קודם?
זה בהחלט דיון שהתקיים בין שנינו. היו גם הרבה מאוד הרמות גבה של קולגות ששמעו על המעבדה. אבל, אנחנו הרווחנו את הזמן שלנו פה ביושר. החומרים שעל פיהם נבחרנו להיות המעבדה הראשונה היו רלוונטיים. הבחירה היתה על סמך תוצאות שהוצגו. אי אפשר היה לדעת שמדובר בסטודנטים משנה א'. התוצאות היו אל זמניות והן משקפות את חוסר ההיררכיות את היכולת לבחון את הדברים כפי שהם.
ועוד דבר, כיוון שהמחלקה שלנו בשנקר היא מחלקה צעירה ואין לה תיעוד, ישנה תחושה שחסר רצף. הרצף יוצר הקשר למקום שבו אדם נמצא. לכן עלינו להתבסס על מה שקורה עכשיו – אנחנו מחנכים את הסטודנטים לצלם לא לתעד. והם מצלמים ואוספים ואז נשאר תיעוד.
מה ההבדל?
כשאתה מתבקש לתעד זה מעיד לרוב על סופו של התהליך והתיעוד נועד למטרה מסוימת. כשאתה מתבקש לצלם עבודה ולתלות אותה על הקיר, נוצר רצף תהליכי לימוד שדרכו הסטודנט מבין מה הוא עשה. כיוון שלא הצלחנו להתמודד עם תיעוד כי זו מילה גדולה נאלצנו לחפש דרך איך לגרום לאנשים לתעד בלי לתעד.
הבנו גם שאין כאן בארץ רצף ליניארי של למידה של דבר אחד לאורך זמן במיוחד בתחום העיצוב. בגלל שאנחנו גדלים במקום בו הדינאמיקה היא תזזיתית וחלוקת הקשב מהירה ואין מסורת של למידה והתמקדות בדבר אחד ומכיוון שרוב הסטודנטים לא באים עם זה מהבית – עם היכולת לדבר על גוונים וטעמים – הבנו שצריך ליצור רצף של אירועים בחלל כדי שייווצר בסופו של דבר האחד הזה. שדרך דיבור על הרבה דברים שקשורים לנושא ויצירת הרבה התנסויות, מסך-כל ההתנסויות נוצרת הבנה של האחד. זו הבנה שבדיעבד ומיועדת לכך שנקבל איכויות גבוהות יותר. בסופו של דבר, נוצרה כאן שיטה שמאוד מתאימה למקום בו אנו חיים. שבירה של הדרך המסורתית של לימודי עיצוב. והתוצאה היא שאיכות המחלקה משתפרת כל הזמן.
האם זה משפיע על הדרך בו אתם בוחרים סטודנטים?
אנחנו מקבלים היום למחלקה לאו דווקא סטודנטים שיש להם יכולת ראייה תלת ממדית, חלק מהאנשים מתקבלים בגלל שהם מעניינים. מה עושה משהו מעניין? האופן בו אתה רואה, מלקט, מניח. מנסיוני אנשים שמעניינים אותם עוד דברים יכולים להכניס לעולם העיצוב עוד פרמטרים ולא רק תלת מימד.
היכולת לספר סיפור היא כלי דו ממדי או תלת ממדי?
היכולת לספר סיפור היא כלי עבודה. היכולת להעביר את התמצות הרעיוני לאובייקט הוא חלק מהצמצום. אם הם יכולים לצמצם ולתמצת. הם יוכלו לעשות את זה בחומר.
אם מישהו מצליח ליצור סיטואציות בהירות שמעבירות מסר רעיוני בצורה חכמה. אז הטרנספורמציה לחומר תעשה באופן מדויק. יכול להיות שזה יקרה רק בשנה ג' אבל זה חלק מארגז הכלים שעוזר לצמצם ולדייק.
הייתם ממשיכים עוד סמסטר?
הספיקו לנו שלושה חודשים. הזמן היה נכון לפרויקט ולזמן הזה. היה מעייף. עכשיו נדרשות התכנסות ואינטימיות.
אנחנו יכולים לומר שקרה משהו מדהים בסוף. המפגש הבלתי אמצעי של הקהל עם העבודות היה מרגש. כשאתה מצליח ליצור אובייקטים נחפצים, כאלה שאנשים חומדים אותם, זה מעניין. וכך קרה עם העבודות האחרונות שהצגנו בסוף סמסטר.
עם זאת צריך לזכור שזו רק שנה א'. זו חשיפה רגעית וישנה עוד דרך ארוכה להשיג איכויות. הצלחנו ליצור כאן חלון שנפתח ונסגר ויש עוד הרבה מה ללמוד.
