ההכחשה הרחבה של מעשי הטבח בשביעי באוקטובר בזירה העולמית הפתיעו רבים מאיתנו. היה נראה שקבוצות השתייכות שונות, שעד אז היינו חלק מהן, מפנות את גבן אלינו, ושעם ההתרחקות נפרמים החוטים הבלתי נראים שקשרו אותנו לזירה העולמית ולתחושה שאנחנו אזרחי העולם. אחרי השבת השחורה ההיא התברר – אנחנו רק אזרחי ישראל. אם זאת קהילת האמנות העולמית במכתב שהתעלם מהטבח, אם אלו אמירות פרטניות של מעצבים ואמנים מובילים או אפילו האו"ם הניטרלי לכאורה – נשארנו לבד.
התחושה התבטאה בבירור באקט תלישה הבוטה של מודעות החטופים. פעולה פשוטה של זוג מעצבים ישראלים (דדה וניצן מינץ) שעיצבו את הפוסטרים כדי להעלות מודעות נתקלה בחומות של זילזול והכחשה כשהרשת הוצפה בסרטונים של אנשים פרטיים שקורעים אותם. כשהמעשים האלו הצטרפו למאמצי הסברה (שקמו הרבה פעמים ביוזמות אישיות, להחליף את הוואקום המדיני שנוצר) הלכה והתחזקה ההרגשה שאנחנו לבד וצריכים להוכיח שהדברים קרו: לחוות ולעבד את הטראומה וגם לדברר אותה החוצה, להקשיב לסיפורים הקשים ולהכיל אותם ובו זמנית לדאוג לתיעוד שלהם, ולתווך אותם כך שאחרים יוכלו להתחבר, אותם אחרים שחשבנו שחולקים איתנו ערכי יסוד דומים. מעצבים זיהו את הצורך, ויוזמות העיצוב החלו להתכוונן למקומות האלו, לתרגום של טראומות ופחדים לפרויקטים שקל להזדהות איתם ולהתחבר אליהם, למרות המקרים הקשים שהם מתארים.
הסיפור של שי לי עטרי
סרטון האנימציה ששמו "הסיפור של שי לי עטרי" התחקה אחרי העדות של שי לי מהשבת הנוראית. כשבן זוגה יהב וינר עצר את המחבלים מלהכנס לממד, היא ברחה יחד עם בתם התינוקת שייה והתחבאה אצל השכנים.
"ראינו פוסט שפרסמו מטעם חמ"ל עיצוב – אחד מהחמ"לים שקמו במהירות מטורפת אחרי השבת השחורה", כותבים יובל הקר ועדן פוקסיניאנו במאי הסרטון, ולנה פרידמן המפיקה. "אוהד, אחד ממובילי החמ"ל, סיפר שהוא מחפש במאים וארט דיירקטורים ליצירת אנימציה קצרה על הסיפור של שי לי עטרי. שי לי ויהב הם אמנים, יוצרים, קולנוענים. יש לנו המון מכרים וקולגות משותפים. זה הרגיש מאוד קרוב. הרגשנו חלק מזה עוד לפני שהתחלנו לעבוד על הסיפור".
"הצוות קם ברגע והיה מורכב מיוצרים שעבדו בהתנדבות במטרה לייצר סרט רגיש שיהווה אלטרנטיבה לתוכן הקשה שהיה נפוץ ברשת באותה תקופה, ועם זאת יהיה חזק ובר הזדהות. לאורך כל הפרויקט היינו בקשר עם שי לי, דאגנו להדגיש את מה שהיה לה חשוב להדגיש ולדייק את מה שרצתה לדייק. היה לנו חשוב ליצור פרשנות הולמת ככל האפשר לסיפור שלה. רצינו להפוך את הסיפור הפרטי-ספציפי של שי לי למשהו אוניברסלי שלא תלוי בזהות שלך כיהודיה או כישראלי. רצינו לספר סיפור שיגע בך אם אתה פשוט בן או בת אדם.
"בסיפור יש המון פרטים, וזה יצר אתגר מאוד גדול מבחינה תסריטאית – איך ממחישים כל כך הרבה כאב בדקה אחת בלבד, בצורה פשוטה ודרך אנימציה? אחת ההחלטות הייתה להמחיש את התנועה על ציר הזמן בעזרת תנועת מצלמה בלתי פוסקת, שכמו שי לי, ממשיכה להתקדם למרות האימה, למרות הכאב, למרות הבשורה הקשה. במהלך הסיפורי של פריים הבריחה, שבו מופיעה תנועה קדימה המנוגדת לכאוס מסביב, שאבנו השראה מהגרניקה של פיקאסו. בהמשך הסרט, הוויז'ואל הפך ליותר מטאפורי – שעון החול, הדמעה והפרח, כולם נסיונות לספר סיפור מורכב בעזרת סימבוליקה מוכרת ופשוטה שקל להתחבר אליה ולקשור אליה רעיונות בצורה אינטואיטיבית.
"חלק מהותי מהסיפור של שי לי נוגע ברצון שלה לשאוב זרע מבעלה כדי ליצור המשכיות למשפחה שלהם. השתמשנו בדימוי של הזמן שזולג בשתי דרכים – האחת, המירוץ אחר הזמן שאבד סביב התהליך של שאיבת הזרע והסיכוי לייצר המשכיות ליהב, שאבד. ובהיפוך שעון החול, חיבור לנרטיב הגדול יותר, הזמן שהולך ואוזל סביב החזרת החטופים הביתה.
"הבחירה לקחת את הפרויקט הזה בתקופה הזו, בשבוע הראשון של המלחמה הייתה בגדר תרפיה עבורנו. בריחה. במשך שבועיים וקצת – היינו חיוניים. יכולנו להשתמש בכישורים שלנו כדי לספר את הסיפור של שי-לי לעולם, כדי שאף אחד לרגע לא יתבלבל וישכח שמדובר בבנות ובני אדם. אנשים מתוקים שקמים בבוקר ושותים קפה, שיוצרים סרטים, שמסתכלים על הילדה שלהם בזמן שהיא נרדמת בעריסה. כולם היו אנשים".
6:30
קבוצת יוצרים מתחומי הקולנוע והאמנות התכנסה בשבוע הראשון של המלחמה ליצור סרט תיעודי על שורדי הטבח האכזרי. הם רצו להציג את האירועים כפי שהתרחשו במקומות שונים בגבול הדרום החל מהשעה 6:30 באמצעות ראיונות עם השורדים: צעירים שהגיעו מכל הארץ לחגוג בנובה, משפחות הקיבוצים והערים בעוטף עזה וכוחות המשטרה והצבא. העדויות שמתארות את התחושות שלהם ביום הזה ונעות בין פחד וכאב לאומץ ותקווה, שזורות זו בזו על ציר זמן המחבר בין הסיפור האישי לקולקטיבי. בפרויקט משלב דגמים מיניאטורים של הזירות השונות כדי לרכך את המראות ולהתרחק מהצילומים המקוריים הקשים לצפייה.
אלון דניאל, במאי הפרויקט: "בעזרת ארבע תחקירניות הגענו לשמונה סיפורים, כשכל סיפור מתאר חלק אחר מהיום. בחרנו בקפידה את הסיפורים כדי שיתחברו ויהיה קשר בינהם, כשבמקביל לראיונות המצולמים נעשתה עבודה על המיניאטורות שמייצגות אותם. כל סיפור צולם בשתי מצלמות, כמו ראיון, אבל בצורה יותר קולנועית. אני ותום רייכרט, הצלם של הפרויקט, מגיעים מהעולם הזה: ביומיום אנחנו עובדים על פרסומות, סרטי אופנה למותגים מהגדולים בארץ ובעולם, סרטים קצרים ופרויקטים עם טאץ' אומנותי, והיה לנו טבעי לגשת לזה ככה.
"מה שהוביל לרעיון המיניאטורות היה הרצון להמחיש חזותית את מה שהשורדים מספרים, אבל לא דרך המראות הזוועתיים שראינו בתקשורת וברשתות. הסצינות המיניאטוריות מתארות את הלוקיישנים בצורה מתווכת כאילוסטרציה, בעיקר כדי להקל על הצופה ולהוריד מהעומס של כל מה שחווינו וראינו מבלי לוותר על הביטוי החזותי.
"בפן האישי לתום ולי היה חשוב לעשות משהו וליצור משהו משלנו שיהיה משמעותי עבור ההסברה הישראלית וההסברה העולמית על העם שלנו ועל מה שקרה פה. החלטנו לעשות סרט עם אופי פחות חדשותי – בסופו של דבר אנחנו לא אנשי חדשות אלא אמנות. כ-50 אנשי צוות נרתמו למען המטרה, כשרק במחלקה של האנימציה והמיניאטורות מעורבים כ-30-35 מבחינת תהליך ההפקה".
במאי: אלון דניאל, צלמים: תום רייכרט ודור רביבו, עיצוב אמנותי: סטודיו טרו טווינס, חברת הפקה: סרטי אנקור
חמ"ל איור
בתחילת המלחמה יצא חמ"ל איור – קבוצת מאיירים שהתאגדה לענות על צרכים שזיהו במהלך המלחמה – בקול קורא לניצולים שמעוניינים לספר את העדות שלהם, ולמאיירים שיצרו קומיקס לפי העדויות. "קומיקס יודע להעביר את הזוועות ואת ההתמודדות של כולנו עם שכול וכאב בצורה רגישה ומעוררת אמפתיה" נכתב בקול הקורא.
"הפרויקט הזה עלה לי לראש כי הרגשתי חסרת אונים מול היחס שאנחנו מקבלים בעולם. כועסת ועצובה. הבנתי שלא יעזור להמשיך לדבר עם אנשים ולעזור להם להבין כי הם פשוט לא מוכנים להקשיב. הרעיון ליצור קומיקס הגיע כי אני באמת חושבת שזה מדיום נפלא", אומרת נועם וקסלר, יוזמת הפרויקט. "לקומיקס יש יכולת להעביר את הסיפור האנושי, ולדעתי אנשים מחו"ל שלא מוכנים לשמוע על שום דבר שקשור לישראל, דווקא כן יהיו מוכנים לקרוא קומיקס על הנושא. ב-7.10 קרו דברים נוראיים שאני רוצה להאמין שכמעט כל אדם שישמע עליהם ירגיש את הכאב שבתוכם. אמנות נוגעת באנשים. זו המטרה שלנו, להפיץ את הסיפור הלאה בצורה שתגיע לכמה שיותר אנשים ותגע בהם. סיפרתי על הרעיון למאייר אור מנגד – שנינו מאוד אוהבים קומיקס, לצרוך וגם ליצור. פתחנו קול קורא למאיירים ופנו אלינו עשרות יוצרים ומתוכם פנינו לכ-20 להמשך עבודה.
"ביקשנו מהאמנים להשאיר את האיורים יחסים לא גרפיים מדי, אלא לתאר באמת את הכאב והפחד של אותם אנשים ופחות גופות מבותרות. זה חשוב להראות גם את זה, אבל לא בפרוייקט הזה. אנחנו רוצים ליצור משהו יותר מופשט אך עדיין נוגע ללב, שיוכל לשמש כאוסף עדויות שבתקווה ישארו גם שנים קדימה.
"היו מאיירים שהתחילו איתנו את התהליך של הפרוייקט אבל החליטו לא להמשיך בגלל שקשה להם מדי לעסוק בנושא, וזה מאוד מובן. אמרתי לאנשים שהתקשו לתאר את העדויות אחד לאחד – תתארו את השבירות, את הסוריאליזם, תעבירו את העדות בתחושה ולא במוחשיות", אומר אור מנגד השותף לפרויקט. "רצינו להראות את האנשים שחיים פה ולהסביר לעולם שמאחורי הפוסטרים שאנשים תולשים יש חיים שלמים שנגדעו ברגע".
