מה הקשר בין עגבניה לעיצוב? ולמה בכלל להציג בתערוכה שקית גוויה של זק"א?
ניסיונות רבים נעשו על מנת לשים את האצבע על מאפייניו של העיצוב הישראלי או על הביטויים הויזואליים של מה שעוצב בישראל. החל מחוקר העיצוב האמריקני מל באיירס (Mel Byars) שבחן לעומק את התחום בארץ לפני למעלה מעשור, ועד לאוצרי עיצוב עכשוויים מקומיים ששמים במרכז השיח את תרבות האלתור וה"יהיה בסדר" או את האילוצים הכלכליים עימם מתמודדים המעצבים הפועלים בישראל.
אין זו שאלה פשוטה. שדה ה"עיצוב" ומקצוע "המעצב" עודם חסרי הגדרה ברורה בעצמם ומהווים שחקנים חדשים יחסית במחקר התרבות בכלל. עוד יותר צעירה היא ישראל – מדינה בת 70 שנים בסך הכל, המורכבת מתרבויות רבות ומנוגדות. ועדיין, חגיגות 70 שנים למדינת ישראל הן בהחלט הזדמנות להעלות שוב את השאלה המעניינת, לא בהכרח בשביל למצוא לה תשובה של ממש, אלא בכדי לחשוף דרכה את הקהל הרחב לתחומי העיצוב השונים ולייצוגם המקומי. התערוכה לחן עממי, שאצר יובל סער, מחולקת לחמש תערוכות משנה המוקדשות פחות או יותר לחמישה תחומי עיצוב. בין היתר ניתן לראות בתערוכה עגבניות שפותחו בארץ וחוט אדום של באבא סאלי – פריטים חסרי חותמת של מעצב שאינם נתפסים כחפצים "מעוצבים." לצד זה ומנגד, 490 קנים מציגה את ה'אז' אבל בעיקר את 'העכשיו' של מיטב המעצבים הגרפיים בישראל ואת אמירתם האישית והמקורית לסמל היהודי-ציוני הבולט ביותר שנוצר אי פעם. גישותיהם של האוצרים שנבחרו לחמש התערוכות שונות בתכלית זו מזו, ויחד התערוכות לא רק מבקשות לענות על השאלה דרך נושאים שונים אלא מציגות גם דרכי ניסוח ועריכה שונות להצגת התשובות.
במסגרת "4 לקילו" הצביעו ליאורה רוזין ולו מוריה על עגבניית השרי כהמצאה הישראלית שהחליפה בשנות ה-90 את התפוז, שהיה במשך שנים רבות פרי של שמש ואדמה ושרת נאמנה את הנרטיב הישראלי. העגבניה בכלל, על שלל הפיתוחים שלה, מסמלת את השינוי שעברה ישראל עם השנים כשהפכה ל"סטרט אפ ניישן" גם בתחום החקלאות – ואם התפוז היווה סוג של "חומרה" אז העגבנייה דומה יותר ל"תוכנה" שיודעת להשתכפל והשתכלל. נקודת המבט של האוצרות היא מקורית ורעננה ובחירותיהן תורמות לביסוסו של שדה העיצוב ככזה המקיים ממשק עם תחומים שלא נתפסים בהכרח כשטריוויאליים. אחת האנקדוטות המעניינות בתערוכה היא ההחלטה להציג ממיר של ערוצי זהב משנות ה-90. והקשר? עגבניות השרי פרצו לשוק בתחילת שנות ה-90 במקביל לתחילת פעילותו של ערוץ 2 והטלוויזיה בכבלים. כחלק מניסיונות המיתוג של העגבניות הקטנות כחטיף בריא כינו אותן "עגבניות טלוויזיה."
נעמה שטיינבוק ועידן פרידמן לא התמקדו בסיפורו של אובייקט אחד על מנת להמחיש את הנרטיב הישראלי ובתערוכה שאצרו בחרו להציג עשרות חפצים המייצגים מסורות או הלכות בתרבות היהודית-ציונית. בין חפצים אלה, שיש להניח שלא עברו תהליך עיצוב על ידי מעצב, נראו כמה פתרונות יצירתיים על מנת לסייע לשומרי ההלכות כמו נטלה מתנפחת שקל לשאת מחוץ לבית או כיפות חד פעמיות לפוקדים את הכותל המערבי. דרך החפצים הללו, שעשויים להיות זרים לחלק מהמבקרים, מתאפשרת הצצה ליומיום של יהודים דתיים או חרדים ודרך כך ליצירתיות המאפיינת את "המוח היהודי."
גם בתערוכת האופנה "צווארון כחול לבן" שאצרו טל אמית וליה שורץ מוצגים זה לצד זה פריטים מאז לצד תוצרים עכשוויים של מעצבים מקומיים. אך במקרה זה, אין הפרדה ברורה בעיצוב והחלל – בחירה אשר גורמת למבקר לתהות מה מעכשיו ומה מפעם, מי מהדהד את מי. פריטים מארכיון האופנה והטקסטיל של שנקר תלויים בערבוביה לצד פריטי האופנה העכשוויים ואין ספק שמשהו בשילוב הגוונים כמו ירוק זית או חאקי – לצד מרקמי בדים וטקסטורות המתפקדים כמעט כזיכרון קולקטיבי – הופכים למראה ישראלי אחיד, שניתן לזהות מרחוק.
"מחוות מקומיות" שאצרה איה בנטור מתמקדת בתחום הצורפות אם כי לא דרך הצגת הפריטים עצמם אלא דרך מחוות הגוף שבין צורף לעונד המוצגות בקטעי וידאו קצרים. ההנחה שרגע ענידת התכשיט היא פעולה תרבותית מעניינת כשלעצמה, והאינטימיות שבתכשיט כאובייקט זעיר ואישי מומחשת אפילו טוב יותר בצילום של תנועות הגוף מאשר בהצגת התכשיטים עצמם.
התערוכה כולה, המתפרשת על כל חללי בית האמנים, ובהחלט עושה כבוד לתחום העיצוב, איננה רק מציגה תשובות אפשרויות לשאלת הבסיסית: "עיצוב ישראלי או עיצוב בישראל?" במתכוון או לא, התערוכה ממלאת בהצלחה עוד שני תפקידים חשובים: ראשית, היא מזגזגת בין המעוצב ללא מעוצב (לכאורה) ובכך מבטאת וממחישה את המולטידיסיפלינריות שבתחום העיצוב, ואת השפעתו וכוחו בהבניית התרבות. בנוסף, חלקים מהתערוכה מבטאים גישות אוצרותיות רעננות ומקוריות לצד תעוזה שספק אם היינו רואים בקרב אוצרים שלא צמחו בעצמם מתחומי העיצוב השונים.
"לחן עממי" מוצגת בבית האמנים בתל אביב
נעילה: 26 במאי.
