מתוך קטלוג התערוכה "שורשים משותפים: מפת עיצוב בגבולות פוליטיים משתנים"
מהו בדיוק מרכז, או מרכז-מזרח, אירופה? האם הגדרה זו מתייחסת למרכז הגיאוגרפי של היבשת, או לפריפריה המזרחית של "העולם המערבי"? או אולי לשניהם? והאם התשובה תלויה במקום שבו אנו עומדים? אילו שמות אחרים היו ועודם עדיין בשימוש לתיאור המרחבים העצומים שהיו תחת כיבוש סובייטי במשך יותר מארבעה עשורים, ושהפכו לאחרונה לחברות באיחוד האירופי או לבעלות בריתו? כיצד הוגדר אזור זה מחדש בעקבות התפתחויות אלו? ולבסוף, איך כל זה קשור לעיצוב?
המושגים Mitteleuropa ו-Strední Evropa שתי פרספקטיבות שונות על אותו מרחב גיאוגרפי:
לדבריה של אווה סקולימובסקה (Skolimowska), היסטוריונית של האמנות ומומחית לשפות סלאביות, הרעיון של איחוד המורכב ממדינות מרכז אירופיות נהגה לראשונה במסגרת חזון התחייה של האימפריה הרומית הקדושה שטיפח הדיפלומט האוסטרי קלמנס פון מטרניך (Von Metternich). חזונו האימפריאליסטי של פון מטרניך (1859-1773) התייחס ל"גרמניה גדולה" שכללה את האימפריה ההבסבורגית, כמו גם את הונגריה ואת הארצות הסלאביות.
במחקרה המקיף מרכז אירופה: ארכיאולוגיה של רעיון, מציינת סקולימובסקה שהמחקר הראשון שהוקדש לאזור מרכז אירופה, שפורסם בלונדון ב-1903, נכתב על ידי יוסף פרטש (Partsch), פרופסור באוניברסיטת ברצלב (כיום ורוצלב, פולין) ותורגם לגרמנית ב-1904 תחת השם Mitteleuropa. ההגדרה של פרטש התמקדה ברייך הגרמני ובאוסטרו-הונגריה, וכללה גם את הולנד, לוקסמבורג, שווייץ, בוסניה, מונטנגרו, סרביה, רומניה, בולגריה ומערב טורקיה. אותו המינוח, Mitteleuropa, הועלה שוב ב-1915 על ידי פרידריך נאומן (Naumann), שהשתמש בו להתייחס לרעיון של פדרציה של ארצות בעלות חוקה, כלכלה, צבא ו"תפיסת עולם מרכז אירופית" משותפים. מונח זה הופיע שוב כחלק מהפרופגנדה הנאצית בכדי לתת לגיטימציה לשאיפות ההתפשטות של הרייך השלישי: ה- Drang Nach Osten או "הדחף אל עבר המזרח".
סקולימובסקה בוחנת את הספרות הענפה בנושא זה, ואת ההמשגות והתיאורים השונים של מרכז אירופה העולים מהם. בהקשר זה, היא מתייחסת לשוני שבין התפיסה הגרמנית של Mitteleuropa והמושג Strední Evropa, שמיתרגם גם הוא כ"מרכז אירופה". מושג זה, שבו השתמשו לראשונה הוגים צ'כוסלובקים במהלך מלחמת העולם השנייה והתקופה שבין שתי מלחמות העולם, פותח בהמשך על ידי משוררים, כותבים ומתנגדים למשטרים שקמו אחרי מלחמת העולם השנייה בצ'כוסלובקיה, הונגריה, פולין וסלובניה. הוא הוטבע על ידי הנשיא הראשון של צ'כוסלובקיה העצמאית, תומאס מסריק (Masaryk) שהשתמש בו כדי להתייחס לרצף אנכי (על ציר צפוני-דרומי) של מדינות-לאום קטנות הנאבקות על עצמאותן מול גרמניה, רוסיה, טורקיה ואוסטריה. מסריק הרחיב הגדרה זו לכלול גם את הארצות הנורדיות והבלטיות ואת ארצות הבלקן, כמו גם את פולין, ליטא, צ'כוסלובקיה, הונגריה, יוון, ואפילו טורקיה, אבל לא את אוסטריה וגרמניה. סקולימובסקה מזכירה גם הגדרה נוספת, "אופקית" יותר, שטבע החוקר קארל סטלוקאל (Stloukal) הכוללת את הארצות לאורך נהר הדנובה ואת השטחים שהיו שייכים בעבר לאימפריה האוסטרו-הונגרית – צ'כוסלובקיה (אותה הוא רואה כמרכז הגיאוגרפי של אירופה), אוסטריה, הונגריה, רומניה, בולגריה ויוגוסלביה.
עשרים השנים שבין שתי מלחמות העולם עדיין נתפסות כיום כ"תור זהב" על ידי רבים בצ'כיה, סלובקיה, פולין ורומניה. אחרי שזכו לעצמאות ב-1918 כרפובליקות דמוקרטיות (צ'כוסלובקיה ופולין) או כממלכות (רומניה ובולגריה), עברו ארצות אלו תהליכי מודרניזציה מהירים ונרחבים. מעמדן כישויות פריפריאליות המצויות בדיאלוג מתמיד (או יחסי אהבה בלתי ממוצים) עם מרכזי התרבות המערבית הוביל, במהלך תקופה זו, לסדרה של תופעות אוונגרד ייחודיות וביניהן הקוביזם הצ'כי בארכיטקטורה וההשפעה מרחיקת הלכת של האמנים הרומנים-יהודים טריסטן צארה (Zara) ומרסל ינקו (Janco).
אירופה אחרי יאלטה: בצד המזרחי של מסך הברזל
מילן קונדרה (Kundera), הסופר הצ'כי החשוב שהוגלה לצרפת ב-1975, הצהיר באמירה מפורסמת שתושבי מערב אירופה רואים את מרכז אירופה כמזרח אירופה; ואילו החוקר הפולני גז'גוז' דז'אמסקי ,(Dziamski) תיאר את תושבי מרכז אירופה כנשמות מערביות הלכודות בגוף מזרחי. כפי שמשתמע משתי אמירות אלו גם יחד, מרכז אירופה מתקיימת רק כהבניה תיאורטית, כאוטופיה (או אולי הטרוטופיה) בדמיונם של אלו המתייחסים אליה.
ואכן, אלה החיים במרכז אירופה מודעים מאז ומתמיד לאפשרות של התפתחויות היסטוריות בלתי צפויות, וחוששים באופן מתמיד לזהותם הלאומית ולאוטונומיה של מדינות הלאום שלהם, הנמצאות תחת איום מתמשך מהמעצמות הסובבות. רוסיה, או ברית המועצות, שיחקה תמיד תפקיד מרכזי בהקשר זה, שבו נתפסה ככוח ברברי, עוין, לא-אירופאי ונחשל, אך גם כתרבות רוחנית וספוגת רגש – תכונות שעמדו בניגוד לאידיאל המערבי של רציונאליות.
הסדר החדש שנקבע בעקבות ועידת יאלטה בפברואר 1945 יצר ניגוד בינארי בין מזרח ומערב, ההיסטוריה שלו החלה כבר בימי הביניים עם הקרע בין הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוכסית, שפיתחו כל אחת מסורות וערכים שונים, תוך שימוש בשפות שונות. ועידת יאלטה הדפה מערבה את הגבול שבין מזרח למערב, ובכך הכפיפה את הארצות הקטנות במרכז אירופה למעצמה הסובייטית. גבול זה הודגש עוד יותר בעקבות הקמת חומת ברלין ב-1961, אקט שנתן ביטוי מוחשי לשימוש המטפורי של וינסטון צ'רצ'יל (Churchill) בביטוי "מסך הברזל".
לדעתו של קונדרה, העובדה שההונגרים (ב-1956), הצ'כוסלובקים (ב-1968), והפולנים (ב-1956, 1968, 1970 ובשנות ה-80) התמרדו כולם כנגד הכיבוש הסובייטי מוכיחה את הזדהותם עם התרבות המערב-אירופית. ואכן, סצנות התרבות המחתרתיות בארצות אלו, שהיו אחד מכלי הלוחמה היחידים בידי התושבים, פרחו ושגשגו באופן פרדוקסאלי תחת משטר הדיכוי הקומוניסטי.
כפי שסקולימובסקה מציינת, כותבים נוספים ומתנגדים למשטר בשנות ה-80 הדגישו את תפקיד התרבות, ובמיוחד את תפקיד הספרות, כערך מרכזי המגדיר את מרכז אירופה. כותבים אלו חלקו, בנוסף למגוון חוויות היסטוריות, פוליטיות ותרבותיות, גם רגישות משותפת – אותה מתאר ג'רג' קונרד (Konrád) כ"אחדות מסתורית של טעם" הבאה לידי ביטוי בשימוש באירוניה ובאזכורים שונים, בציטוטים ובהתייחסות לזיכרונות המובנים רק לבני מרכז אירופה.
העבר הקומוניסטי: טראומה משותפת
נפילתה של חומת ברלין ב-1989 הפכה לסמל של שינוי גלובאלי. בשנים 1991-1989 קרס הסדר העולמי הקיים כשהרפובליקות הסובייטיות ליטא, לטביה, אסטוניה, בלרוס ואוקראינה הכריזו כולן על עצמאותן. "מדינות הלוויין" הסובייטיות – הונגריה, פולין וצ'כוסלובקיה (שחולקה בתנאי שלום לרפובליקה הצ'כית ולרפובליקה הסלובקית ב-1993), כמו גם רומניה (בעקבותיה של מהפכה עקובת דם שהגיעה לשיאה עם ההוצאה להורג של הרודן ניקולאי צ'אושסקו) ובולגריה הפכו כולן לעצמאיות. יוגוסלביה, שנשלטה במהלך המלחמה הקרה על ידי המנהיג הקומוניסטי יוסיפ ברוז טיטו, ושלא הזדהתה עם ברית המועצות, התפרקה לסדרה של מדינות לאום חדשות – קרואטיה, סלובניה ומקדוניה (ב-1991) ולאחר מכן בוסניה והרצגובינה (ב-1992). תהליך זה, שגרר בעקבותיו סדרה של מלחמות אזרחים ארוכות ואלימות, הוביל ב-2003 להיעלמותה הרשמית של יוגוסלביה מן המפות הגיאופוליטיות, ולהחלפתה בסרביה ומונטנגרו, שהפכו כל אחת למדינה עצמאית ב-2006.
כפי שמראה סקר קצר זה, לא ניתן לדבוק בהגדרה אחת של מרכז אירופה. בעקבות ההצטרפות של מספר משמעותי של ארצות שהיו שייכות בעבר לגוש הסובייטי לאיחוד האירופי, ניתן אפילו לטעון שמרכז אירופה חדלה מלהתקיים והפכה למערב אירופה "החדשה" או "הדמוקרטיות החדשות", כפי שקרא להן וצלב האבל לדברי פיוטר פייטרובסקי ,(Piotrowski) היסטוריון פולני של האמנות, ההגדרה המתאימה ביותר לארצות שנקראו בעבר "מרכז" או "מזרח" אירופה הוא "אירופה הפוסט-קומוניסטית". הגדרה זו, שהיא טעונה מבחינה פוליטית, היא גם קונקרטית יותר: היא מתארת את המכנה המשותף לארצות אלו תוך התייחסות לרקע הפוליטי וההיסטורי שהן חולקות, אם כי עלינו לזכור שהשלטון הקומוניסטי לבש פנים שונות בכל אחת מהארצות המדוברות. הגדרה רחבה זו כוללת גם את המדינות הבלטיות, שלדברי פייטרובסקי אינן תואמות את ההגדרה של ארצות "מרכז אירופיות".
עיצוב כמראה של שינוי
כשאנו בוחנים את המתרחש בעולם העיצוב העכשווי, נדמה שההגדרה של ישות המתקראת אירופה המרכזית, המזרחית, או הפוסט-קומוניסטית עומדת בינה. במקרים מסוימים, נדמה שהגדרה זו משקפת דעות קדומות הנוגעות לאיכות ירודה ולתרבות של גזור והדבק – נקודה אליה התייחס ההיסטוריון של העיצוב דייויד קרולי (Crowley) כשבחן את קווי הדמיון הצורניים בין עיצוב במזרח ובמערב בתקופת המלחמה הקרה. במקרים אחרים, הגדרה זו נתפסת כסוג של מיתוג חיובי שנועד לקדם את העניין בעיצוב עכשווי מאזור זה – כפי שעשתה התערוכה "Real-World Laboratory: Central European Design" שאצרה ב-2009 מגדה קוחנובסקה (Kochanowska) או כפי שעושה אתר האינטרנט הידוע designeast.eu.
התערוכה הנוכחית משקפת את החוויות המשותפות למעצבים מאותן "ארצות קטנות" (כפי שנתפסו במהלך התקופה הקומוניסטית, וכפי שהן עדיין נתפסות בעידן הקפיטליסטי הנוכחי) על ידי צירוף של מוצגים מהתקופה הקומוניסטית ועבודות עיצוב עכשוויות. בעידן הסובייטי, מעצבים נאלצו לעבוד עבור המדינה ומוסדותיה, ושרדו כאנשי מקצוע רק במידה שהצטרפו לאיחוד האמנים הלאומי של ארצם. חברות בארגונים אלה הבטיחה להם יציבות מקצועית וכלכלית, אך הכריחה אותם לעבוד עבור המשטר השנוא. לעומת זאת, מאז ראשית שנות ה-90 מספק השוק החופשי הזדמנויות שוות למעצבים אלה הן ברחבי אירופה והן ברחבי העולם, תוך שהוא מאפשר להם להשתמש באותם כישורים, ערכים ומקורות השראה מקומיים המהווים חלק בלתי נפרד מזהותם.
התערוכה שורשים משותפים הוצגה במוזיאון העיצוב בתאריכים: 15.11.2012 – 25.03.2013
