איך ייראו חיינו בעתיד? איך ייראו הבתים שלנו, הבגדים, המכוניות, המזון? מה יהיו השאיפות שלנו והצרכים? וחשוב יותר – מה יפתה אותנו לצרוך עוד יותר? שיחה עם לי אדלקורט, האורקל של עולם העיצוב.
שאלות כאלה ואחרות, מורכבות אף יותר, מעסיקות את חזאי וחוקרי הטרנדים, שאלות כמו איך נחיה? בבודדים או בקבוצות, ולאיזו תנועה פוליטית/חברתית נעדיף להשתייך ואפילו שאלה תמוהה כמו – מה יקרה בעתיד לכבשה השחורה במשפחה? אלה שאלות שמתברר שיש עליהן תשובות.
לי אדלקורט היא לא רק אחת מחוקרות הטרנדים המפורסמות ביותר בעולם היום, היא הייתה זו שהפקיעה את העיסוק הזה מידיה הבלעדיות של תעשיית האופנה והפכה את מחקר הטרנדים לנחלת העולם העיצובי והעסקי כולו. כיועצת לעולם התעשייה יש לה השפעה עצומה על המוצרים של מחר. כשהיא מדברת חברות גדולות מקשיבות וביניהן – קוקה קולה, אסתי לאודר, לוריאל וגם חברות לעיצוב מכוניות כמו ניסן, בנקים ואפילו ממשלות.
"אנשים חושבים שאני מיסטיקנית או צוענייה", היא אומרת. "אבל אני לא יכולה לנבא את העתיד של מישהו. אני לגמרי נורמאלית. מה שאני באמת עושה זה להתבונן ואז יש לי אומץ לנסח את מה שאני חושבת. זה מדהים עד כמה את יכולה לאמן את האינטואיציה שלך, ממש כמו אתלטים."
איך מאמנים את האינטואיציה?
"אני מקשיבה. התחושה היא כאילו מישהו לוחש על אוזני. רוב הזמן אנחנו מאבדים את האינטואיציה כי אנחנו לא מקשיבים לה או פוטרים אותה כלא חשובה. אבל אם אנחנו מקשיבים לה ומחפשים אחר הסיבה אנחנו יכולים להגיע לפתרונות טובים יותר".
אין משהו בחזות שלה המסגיר את העובדה שהיא זו שחוזה ולעיתים אף קובעת איך ייראה עולם העיצוב בכלל והאופנה בפרט בשנים הקרובות. הגוונים האפורים בשערה, הבגדים הרחבים והכהים והליפסטיק העז משרתים אמנם את הדימוי האיקוני שלה אבל אינם מזוהים עם זרם כזה או אחר.
"אני לא באופנה", היא מעידה על עצמה, "אני כלי ריק המקבל את כל מה שחולף. אני רק מעבירה את הרעיונות המרחפים באוויר, אני תופסת אותם, מנתחת ואחר כך מחזירה. הם נותרים רק לרגע בתוך הגוף שלי".
אל לנו להניח לסוג הדיבור הזה הנשמע כאילו הוא לקוח מעולם התקשור וחיזוי העתידות להטעות אותנו. אדלקורט אמנם נשענת בראש ובראשונה על האינטואיציה שלה ורק אחר כך מנסה לנתח ולעגן את התחושות האלה בגיבוי מחקרי אבל ההצלחות הגדולות של התחזיות שלה מעידות על כך שיש כאן הרבה יותר מן הנראה לעין.
הנה רק כמה דוגמאות להצלחות שלא כדאי להתווכח איתן:
ב-2001 כשאדלקורט חזתה את החשיבות הגדולה שתהיה לצבע הלבן היא עזרה לחברת "אסתי לאודר" ליצור מוצר טיפוח המבוסס על חלב ולשלש ואפילו לרבע את ההכנסות שלה.
ב-2002 היא השפיעה על חברת ניסן להציג חמש אופציות צבע זוהרות ובלתי שגרתיות לתחום המכוניות ביפן. ההיצע הזה היה להצלחה, וזיכה את החברה בפרס עיצוב יוקרתי באותה שנה. אדלקורט, אגב, גם סייעה לניסן לעצב את מכונית המיקרה (שנבחרה כמכונית השנה באירופה ב- 1993).
לפי אדלקורט מחקר טרנדים הוא לא מדע, זו אמנות העונה על צורך. "אני לא מגלה שום דבר חדש", היא קובעת, "אני מתבוננת ומפרשת את התנהגותם של אנשים ומצבי רוח ורושמת את מה שאני רואה. אני מתנהגת כקטליזטור לרוח התקופה והופכת את הדברים לטרנדיים מוקדם ככל האפשר".
זו הסיבה אולי שלחיזוי טרנדים יש גם מקטרגים. יש האומרים שאדלקורט (כמו אחרים) אינה חוזה עתידות אלא יוצרת אותם. כיוון שיש כבר כל כך הרבה אנשים הנשבעים בשמה ברגע שהיא מצביעה על משהו זו הופכת להיות נבואה שמגשימה את עצמה.
"אני מרגישה פחות נוח עם ההגדרה חזאית טרנדים, יותר נוח לי לדבר על SPOTTING", אומרת אילנית קבסה, חוקרת טרנדים ומרצה בתכנית לתואר שני בבצלאל. "על הניסיון להבין את שורשי המגמה לאורך זמן, לאבחן את גורמי השינוי ולהציע כיווני פיתוח על בסיס זה. אני מאמינה שחקר טרנדים הוא כלי מאוד ישים". (על חוקרי טרנדים נוספים וההבדלים ביניהם, ראו בקופסא נפרדת).
מותו של האינדיבידואל
יש משהו מהפנט בשיטת העבודה של לי אדלקורט בצמדי התמונות היפהפיות שהיא מסמיכה זו לזו הנראות כאילו נועדו האחת לשניה מאז ומעולם, בעיבוד המידע, באופן שבו היא מכניסה את הצופים לתוך עולמה, לדרך החשיבה שלה ובביטחון שבו היא מקוששת סימנים ובונה מהם סנאריו מרהיב של העתיד.
בעתיד, היא אומרת, זה יהיה מאוד לא פופולרי להיות אינדיבידואלי. העידן הזה נגמר. "ועכשיו אני יכולה ללכת הביתה כי זו האמירה החשובה ביותר שתשמעו מפי היום", היא אומרת במפתיע באמצע ההרצאה.
באמת? אנשים לא ישאפו יותר להיות יחידים ומיוחדים? יפעלו בקבוצות ויעדיפו את טובת הקבוצה על פני טובתם האישית? אני שואלת את אדלקורט מאוחר יותר.
"טוב," היא אומרת, "אלה הן מגמות שנמצאות בחיתוליהן, ולכל מגמה יש כמובן מגמת נגד, אבל אנשים צעירים לא רוצים היום לעשות דברים לבד. הם רוצים לפעול יחד כקבוצה. זה ייצור חברה חדשה לגמרי." היא שותקת לרגע ומוסיפה כאילו היא קוראת תמונה – "אני רואה בעתיד משפחות צעירות מאוד של תיכוניסטים עם ילדים."
מעניין לא פחות הוא האופן בו אדלקורט מנתחת את ההווה, את המניעים שלנו לנהוג כפי שאנחנו נוהגים. "המשבר האחרון הוא אולי המשבר השמיני או תשיעי בחיי. מה ששונה בו הוא יחסינו אליו. בעבר משברים כלכליים אופיינו בחזרה לאידיאולוגיות – לבסיס, כך זה יצר למשל באופנה את החזרה למינימליזם. מעין כפרה על חטאים. הפעם המשבר אינו מעשה ידינו, כיוון שהמוסדות הפיננסיים הם אלה שפישלו אנחנו לא מרגישים אשמה כמו שהרגשנו במשברים הקודמים. לכן אין לנו על מה לכפר אבל ניתנת לנו הזדמנות להעמיד את עצמנו במרכז מחדש, לצמצם את הפוקוס שלנו לסביבה הקרובה ולהגן על החלומות שלנו בעתיד משתנה. עכשיו אנחנו נמשכים דווקא לזוהר, לצבעים המטאליים ואקסצנטריים – טרנדים שאינם אופייניים למשבר".
התגובה העיקרית שלנו למשבר, אומרת אדלקורט, היא הצורך הגדל והולך באותנטיות, משיכה לדברים אמיתיים. דוגמה לכך היא השווקים הרבים של מזון אורגני הפזורים בערים הגדולות. הם מסמלים את הרצון שלנו לשוב לערכים ישנים, למסורות, לאמנויות, לדברים שהם אותנטיים. אנו חיים בערים הגדולות כאילו אנחנו חקלאים . (את התחזיות של אדלקורט לקיץ 2011 קראו בקישורים למטה)
שרוף לי פסנתר
אדלקורט נבחרה ב-1999 ליושבת הראש של האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, אחת האקדמיות הנחשבות ביותר. לאחר עשור היא עזבה את התפקיד אבל נחשבת למי שטיפחה כמה מן המעצבים הצעירים הבולטים בשנים האחרונות בעולם העיצוב: מרטן באס (שפרויקט הגמר שלו באקדמיה כלל שריפת רהיטים איקוניים של אבות העיצוב נתקל בחוסר אהדה בולט של המנחים שלו עד שאדלקורט נזעקה לעזרתו ושכנעה את המפקפקים בכישרון הטמון בו. בתמורה שרף בשבילה באס פסנתר כנף שעבר במשך דורות במשפחה), הלה יונגריוס, נאצ'ו קרבונל וג'וב סמית.
האם לא קשה לדעת מה יקרה ב-2012? אני שואלת. "לא לי," היא עונה "אני חיה עכשיו ב-2012. ומה עם ההווה? אני חיה גם בהווה, היא מרגיעה אותי. זה קורה במקביל."
ואם אתם עדיין תוהים מה יקרה לכבשה השחורה במשפחה – "היא תתמזג עם העדר הלבן, כך שייווצר זן כילאיים אפור שירחיב את הדיאלוג החדש בעיצוב".
