התערוכה "סוטים" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון הננעלת ב-14.4, מציגה שיבושים והסטות קלות מן הנורמאלי והשגור. הזדמנות לבחון את ברירות המחדל שלנו.
התערוכה "סוטים" במרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון הננעלת ב-14.4, מציגה שיבושים והסטות קלות מן הנורמאלי והשגור. הזדמנות לבחון את ברירות המחדל שלנו.
כותרת התערוכה "סוטים" (deviants) משמעה סטייה מן הדרך המקובלת. "הסוטה (deviant) מקורו בביטוי הלטיני דה-ויאה (de via), סר מהדרך", כותב האוצר רן קסמי-אילן בקטלוג התערוכה. "בעברית כתיב המשנה של סוטה הוא שטה ("שטה מעליו ועבר", משלי ד', ט"ו) ומשמעו יציאה מהדרך, אך הוא מהדהד גם את השוטה, שאינו שפוי בדעתו, הסוטה מדרך הישר… השוטה הוא זה שיוצא מהשיטה".
על פי קסמי אילן המשותף לכל האמנים המציגים בתערוכה הן הסטות והפרות של הנורמה דרך פעולה של החדרת ספק, הטמנת מוקשים במערכת הנורמטיבית ושימוש לא נורמטיבי בה.
קריאת גוף העבודות שבתערוכה באופן הזה אכן מעלה הסטות קלות ושיבושים המאתגרים את ברירות המחדל שלנו, הנורמליות לכאורה. עם זאת, נראה שהכותרת וההסבר הנלווה לה הם רחבים דיים כך שניתן להחילם על גופים רבים אחרים של עבודות. "כל יצירת אמנות מבוססת על הסטה של הנורמה", מודה האוצר בקטלוג וכאילו מעיד על כך בעצמו.
התערוכה מחולקת לשלוש קבוצות: עבודות בעלות אופי דוקומנטריסטי; עבודות העוסקות בדימוי ובהפצתו ועבודות העוסקות בזיוף המרחב.
את פני המבקרים מקדמת עבודת הווידאו של לנקה קלייטון, Queda Quality Question Quickly Quickly Quiet. ללא טקסט אוצר, ללא שלט הנושא את שם התערוכה, העבודה הראשונה שואבת את המבקר מיד לעולמה המיוחד של התערוכה. קלייטון שקיצרה את נאום "ציר הרשע" של ג'ורג' בוש ל-18 דקות מספקת הצצה משעשעת-מרירה לסגנון הרטורי שהתפתח לאחר ה-11 בספטמבר בארצות הברית, על ידי קיצור המרווחים בין המילים וארגונם מחדש בסדר אלפביתי, מרוקנת קלייטון את המילים ממשמעותם המקורית ומטילת האימה עד שהם נשמעים לנו מגוחכים וזרים כמעט.
גם העבודה האחרונה החותמת את התערוכה עוסקת בתיעוד. בחדר קטן כמעט נחבא מן העין מוצב באלכסון מסך דו צדדי כשכל צד מקרין סרט אחר. העבודה Cover Version של ניר עברון עוסקת במיתוס הצ"ג – מכתב התאבדות של 93 מורות ותלמידות סמינר בית יעקב שהעדיפו למות ולא ליפול לידי הנאצים. המיתוס הזה שהופרך כבר על ידי חוקרי יד ושם משמש את ניר עברון כדי להראות כיצד הפוליטיקה אינה בנויה מן האמת אלא מייצרת אותה. ניר עברון מזמין ארבעה מכתבים מכותבים עכשוויים – ואלה מוקראים על ידי 5 שחקניות יפות מראה יחד עם המכתב "המקורי". מעברו האחר של המסך מוקרנים דימויים של הרחובות הקרויים על שמן של 93 הנשים.
הנושא השני, הדימוי והפצתו, מעסיק את missdata בפרויקט Image Tracer. בחלל החדר בו מוצגת העבודה ניצבים שולחנות אור רבים (שהם אמצעי התצוגה היחידים בתערוכה כולה המורכבת ברובה מעבודות וידאו), על השולחנות הנושאים שמות כמו "נאו ליברליות" קבוצות מהודקות של שקפים שעליהם דימויים ממוספרים. העבודה העוסקת בזיכרון הדיגיטלי שלנו שלא מאפשר לשכוח מראה כיצד ניתן להפוך תחום שהוא מבוסס מסך וליצור ממנו אובייקט דו ממדי.
גם העבודה של גיא שגיא Fight/flight, עוסקת בדימוי. שורת הפוסטרים המונחים על הרצפה ומיועדים ללקיחה עוסקים באותיות המרכיבות יחד את שם העבודה ועוסקים במנגנון המניע אותנו לפעולה כשאנחנו מאוימים.
עבודתו של שגיא מוצגת במקלט הישן של בית הספר שאליו מובילות מדרגות רעועות והוא אפל ותחוב ומאיים כשלעצמו עם סולמות הברזל הנושנים שאינן מובילות לשומקום על קירותיו ופתחים קטנים המפרידים בין החללים הפנימיים. עבודה נוספת המוצבת במקלט היא עבודת הווידאו של אורית אדר בכר – Gateways. העבודה המוצבת בקטלוג התערוכה תחת הקטגוריה של זיוף המרחב מציגה מצלמה הנעה בחלל אדריכלי ריק, מעין זירת אסון נטושה וברקע רועמת מערכת כריזה שממנה בוקע קול מעוות, המנסה למסור הודעות שוב ושוב. החלל הוא שקרי, זוהי מיניאטורה המתחזה לחלל אמיתי הזקוקה למעשה לכוחו של הדמיון שלנו כדי להשלים את תחושת האסון, אך אין בידיעה הזו כדי לשכך את האימה ואת תחושת הסגירות וחוסר האוריינטציה שהעבודה הזו משרה. שתי העבודות המצויות במרתף לכאורה נחבאות מן העין אך החלל בו הן מוצבות מעצים מאוד את חוויית הצפייה בהם.
העבודה המפתיעה ביותר בתערוכה היא זו של האמנית אלונה רודה, הדלתות, 2012
עבודה זו מוצבת מאחורי אחד הקירות המרוחקים באחד החללים בתערוכה. מאחורי פיתול בחדר נגלית דלת אלומיניום וזכוכית "עכשווית" מוארת מבפנים וחושפת מאחוריה דלת ברזל חסומה בשרשראות ומנעולים. לרגע נדמה שזו דלת אחורית במבנה, סתמית כמו דלתות של חנויות רבות, אך קול המוסיקה העזה, טראש מטאל, מאיימת כמעט לבקע את הדלת האטומה. דפיקות עזות נשמעות לפתע ומטלטלות את דלת הברזל והשלשלאות שעליה, נראה כאילו מישהו מנסה לפרוץ אותה ולחדור פנימה, אל החלל בו נמצאים המבקרים. באחת הופכת הדלת מכזו שמגנה עלינו מן העולם החיצון לכזו שמאיימת עלינו, באחת, מתחלף הרצון שלנו להביט אל מה שמעבר לדלת בניסיון להימלט מהקולות הנואשים שבחוץ המאיימים להציף אותנו.
העבודה גם מאזכרת את העבודה האחרונה של מרסל דושאן "חור הצצה", 1946-1966 – עבודה שכולה חור. חור הצצה הקבוע בדלת של עץ. דרך החור רואה הצופה קיר לבנים ובו חריץ ומבעד לחריץ מרחב מואר ובו שוכבת אישה ערומה על מצע של זרדים, רגליה מכופפות ופסוקות במקצת בכיוון הצופה, ערוותה נטולת שיער וברקע יש מפל מים.
בעבודה של רודה מומרת התשוקה באיום, במקום המבט התוקף הפולשני והמציצני, הצופה הוא זה שחש כאילו הוא מותקף. באמצעות הסטה קלה המבט המופנה החוצה מופנה מעתה פנימה.
התערוכה "סוטים" היא במובן מסוים המשך ישיר של התערוכה הקודמת "רע מנעוריו" של האוצר רן קסמי-אילן (יחד עם גלית אילת, המרכז לאמנות דיגיטלית, 2009) שקראה לסוג מסוים של פעולה. "הדרך היחידה להרגיש שאתה חי היא לסטות קצת", כותב האוצר בקטלוג התערוכה.
