עדי המר ליוותה את יעקב קאופמן בתהליך המיון והקטלוג, האפיון והבחירה לקראת התערוכה שרפרפים שהוצגה במוזיאון העיצוב חולון בשנת 2015. השעות שבילתה במחיצת השרפרפים אפשרו היכרות עמוקה וירידה לפרטים. מה שנראה היה תחילה כמו עדר עצום מרבה רגליים הפך להיות שרפרפים יחידים, בנים בודדים. הנה סיפורם של מספר שרפרפים נבחרים מתוך האוסף:
״שרפרף ובו רעשן״ (חומרים: צינורות פלדה, עץ לבוד)
שרפרף מיוחד לחודש אדר. הוא נראה כמעט "רגיל" אבל תחת המושב נחבא רעשן עשוי עץ המאפשר ליושב להעסיק את הידיים תוך כדי ישיבה. בעת המשחק עם הרעשן נוצר רעד נעים בישבן המהווה הדהוד מיידי לפעולת הידיים. ״זה מפצה!״ כך מגדיר קאופמן את תחושת הרעד ומתאר את השרפרף כמפגש או ״תאונה של שני אובייקטים״, עם סוג של הומור. אין זה הרעשן הראשון שעיצב קאופמן. הוא בנה מספר רעשנים בעבר בעץ ובפלסטיק וחקר את השתנות הצליל הנובע מכל אחד מהחומרים.
השרפרף שייך לקבוצת השרפרפים ״נדנוד, קפיצה, סיבוב״ אשר מספקים ליושב עליהם חוויית ישיבה.
שרפרף לשניים
שני שרפרפים, מושבם עשוי עץ לבוד ורגליהם צינורות פלדה, מאזכרים את מורפולוגיית גוף האדם היושב. החסרת החומר ויצירת השטח הקעור מדמים טופוגרפיה החושפת את סודות העץ מצד אחד ומצד שני יוצרת מעין תבנית המשלימה את צורת שני הישבנים.
אין זו התייחסות ארגונומית של ממש לישבן המשתמש, ככל הנראה לא יהיה נוח יותר לשבת על "שרפרף לשני חלקי הישבן" מאשר על כל שרפרף אחר. ההתייחסות היא רעיונית בלבד ולשני השרפרפים, אשר ויזואלית הם "אחים" של ממש, פרשנויות שונות לאותו הנושא. האחד נשאר שרפרף שלם בעוד שבשרפרף האחר נוצרו מתוך מושב אחד שני שרפרפים נפרדים, העומדים בפני עצמם – ונותנים "כבוד" לכל אחד מחלקי הישבן. המשתמש מוזמן לסדר את השניים כפי שנוח לו ולהניח על מושביהם, את שני חלקי הישבן.
רגלי קלדר
אחת ההשפעות הבולטות במחקריו המבניים של קאופמן אשר באה לידי ביטוי בשרפרפים מגיעה מן הפסל האמריקני אלכסנדר קלדר (Alexander Calder 1898-1976). קלדר השתייך לזרם האמנות הקינטית, שעיסוקה בתנועה והתפתחות – אמיתית או מדומה – של צורות בחלל לאורך זמן. מיוחסת לו אף המצאת המובייל (בעברית – מרצדת) האמנותי ב-1931.
הכשרתו של קלדר היתה בבסיסה בהנדסה, מה שגרם לו להתחיל ולבנות מוביילים ממונעים בטרם התפתח כאמן. כשהחל לעסוק בפיסול ב-1937 היה זה תחילה בקנה מידה קטן ודי מהר עבר לדגמים גדולים וחזקים יותר אשר תנועתם מבוססת על רוח. רבים מפסליו של קלדר מבוססים על כיפופי פח פלדה ההופך בדרך זו למבנה תלת מימדי יציב. הצורות אמורפיות וקו המתאר שלהם כמו צויר על ידי ילד. רגל שטוחה אחת הופכת לשלוש רגליים יציבות, עם נגיעה מינורית בקרקע – זהו אחד המבנים הבולטים אצל קלדר. מבנה זה בא לידי ביטוי בכמה מן השרפרפים של קאופמן אך עם נגיעות "קאופמניות": לעיתים אותה פיסת החומר המשיכה גם למושב השרפרף ובמקרה אחר ננעצו הרגליים דווקא בגליל עץ מרכזי. שיטתו של קלדר ליצירת מבנה תלת מימדי מהווה אפשרות לבניית רגליים בדרך מהירה יחסית ומחומר שטוח שאינו דורש עיבוד רב. מהתוצאה המתקבלת היא בעלת אסתטיקה מפתיעה של שרפרף אשר בזוויות אחדות נראה כמעט מרחף באוויר.
משפחה צבעונית של מסננות קמח
מעטים השרפרפים של קאופמן בהם משולב פלסטיק כחומר גלם, ומעטים עוד יותר הם אלו שהחומר הפלסטי משולב כרדי-מייד.
פירוש המושג readymade הוא "מן המוכן" ומקורו בשנת 1917, אז הציב מרסל דושאן משתנה במוזיאון, כינה אותה "מזרקה" וזעזע את האופן שבו התייחסו אל יצירות אמנות עד אז. כיום המושג יצא מגבולות עולם האמנות, ומתייחס לשילוב מוצר קיים הניתן לזיהוי, או חלקים ממנו, כחלק ממוצר אחר.
אצל קאופמן נדיר למצוא שימוש ברדי מייד. משפחה של חמישה שרפרפים בודדים בהם משמשת מסננת הנראית כמו נפת קמח פשוטה כמושב לשרפרף, הם מקרה כמעט יחיד. בשרפרפים אלה מקיימת המסננת, המשתלבת בשרפרף בכל פעם בצבע אחר, את פונקציית המושב בצורה מדוייקת. דיוק זה הוא הסיבה שמלכתחילה בחר קאופמן לעשות במסננות שימוש. מבחינתו, הן התמזגו לחלוטין עם הפונקציה אותה הן משרתות, כך שהמשמעות המקורית של המוצר קיים כבר איננה רלוונטית. המוצר משולב בשרפרף רק בגלל תכונותיו הפונקציונאליות-טכנולוגיות.
במושבים של כסאות או שרפרפים משולבת בדרך כלל שכבת רשת המיועדת ליצירת תחושת רכות בזמן הישיבה. לרשת המסננת המוחזקת במסגרת פלסטיק יש בדיוק את אותן התכונות. בנוסף לכך, המסגרת מורכבת על חלק טבעתי אליו מתחברות רגלי השרפרפים באופנים שונים – פעם מבפנים, אז המסננת מורכבת ככובע, ופעם מבחוץ. משפחה ססגונית וייחודית זו היא דוגמא למקרה בו המסננת כמושב היא נתון ראשוני קיים אשר מקבל חמש פרשנויות שונות.
מאחד יוצאים (בדיוק) שניים
בניסיון לחבר או להרכיב יחד את שתי היחידות של זוגות השרפרפים הבאים תתקבל למעשה יחידת חומר גלם אחת הומוגנית ושלמה. "בלוק" של חומר ראשוני, צינור אלומיניום או גוש עץ אורן, ממנו הם נוצרו ונחתכו בצורה כזו שלא נשארו כלל עודפים. ניתן לדמיין את נקודת ההתחלה שלהם רק דרך התבוננות בהם זה לצד זה. כלומר, הניצול מרבי של החומר הוביל לשני אובייקטים אשר משלימים בצורתם זה את זה.
בתהליך עבודתו, שואף קאופמן לניצול חכם של חומרי הגלם ומאמין בעיקרון לפיו כל הדברים הטובים ביותר נוצרים מהצורך לחסוך בחומר. גישה זו היא רלוונטית אפילו עוד יותר לייצור תעשייתי, אז גורלו של אבטיפוס להפוך למוצר של ממש נחרץ בעקבות התשובה לשאלה אם הוא חסכוני בחומר או לא. אם מוצר הוא לא חסכוני, אז הוא כמובן לא כלכלי ולא רווחי ולכן ייפסל. על אף ששרפרפים אלו לא יוצרו במטרה להפוך אותם למתועשים, אלא כ"תרגיל לחיסכון בחומר", הרצון לנצל את כל יחידת החומר במלואה התווה והכתיב ישירות את המורפולוגיה שלהם. מהלך שכזה דורש חשיבה ותכנון מוקדם ומוביל לפעמים למקרים בהם שתי היחידות שנוצרות זהות לחלוטין ולפעמים למקרים מורכבים יותר, בהם נוצרים מעיין "זכר-נקבה" / "נגטיב-פוזיטיב".
על הכדור
שרפרפים רבים מבין מאות השרפרפים של קאופמן מהווים ארכיטיפים אשר נולדו מתוך הרגלי ישיבה שהפכו מוכרים ובמקרים מסוימים אף מזוהים עם קהילה או קבוצה מסוימת. הארכיטיפים הופכים את ההרגל למודל של ממש ונותנים לו במה. במחקר שכזה, אשר חושף תרבויות ישיבה מעולמות שונים, מתגלים בני האדם כיצורים מקוריים במיוחד בכל מה שקשור למציאת מצע נוח לאתנחתא. זוג השרפרפים מטה הם דוגמא לארכיטיפ שכזה, אשר נוצר מתוך הישיבה המוכרת של שחקני הכדורסל על הכדור בזמן מנוחה מאימון או משחק. כדור הסל התגלה כ"שרפרף" נוח למדי, על אף או אולי בזכות עגלגלותו ומרקם הגומי ממנו הוא עשוי, והישיבה עליו הפכה כה מזוהה עם שחקני הכדורסל עד כדי כך שהפכה לחלק מהייצוג שלהם בתמונות.
קאופמן התחיל מרעיון הישיבה על הכדור ולמעשה העביר אותו שני שלבים: בשלב הראשון הכדור כמו שהוא הפך להיות מושב השרפרף שצימח לו רגליים. מעבר להגבהה של הכדור מהרצפה, הרגליים גם מקבעות את הכדור ומונעות ממנו להתגלגל כך שהגוף לא נדרש ליציבות מיוחדת. במקרה זה בחר קאופמן דווקא בכדור כח שהוא כדור כבד ורך במיוחד, ולא כדור סל. השלב השני מהווה את "הפוסט" של הארכיטיפ אז הכדור כבר נבנה משכבות של עץ לבוד ונשאר רק כמחווה או אזכור בלבד להרגל הישיבה. כדור העץ מונח אחר כבוד על רגליים הדומות יותר למתקן תצוגה הנותן לו את מקומו ומבליט אותו כחלק המרכזי של השרפרף.
מעשים מגונים בצינור אלומיניום
לרוב, כשמעצב תעשייתי מגיע לרכוש חומר גלם ואיננו יודע מה בדיוק יעשה איתו, קצת קשה לו להסביר לבעל מחסן העצים או הפלדה מה הוא מבקש לקנות וקשה אף יותר להסביר לו מה המטרה. עבור מעצבים תעשייתים, חומר הגלם הוא לרוב נקודת המוצא. הוא נתון במשוואה החוזר על עצמו ובכל פעם מתווסף אליו משהו שונה או מבוצעת בו פעולה אחרת. לבעלים של מחסני החומרים – זה לא פעם נראה כמו התעללות בחומר המסכן.
המעצב הוא סוכן של שינוי. באמצעות מחקר בעיצוב, בין אם תיאורטי ובין אם מעשי, יש בכוחו להשפיע על הדרך בה אנשים מבינים חפצים או את דרכי השימוש בחומר גלם. ב"משפחת צינור האלומיניום", הנתון הקבוע הוא צינור אלומיניום בקוטר משתנה. למרות זאת, במשפחה זו יש חבר אחד שהוא, שונה-דומה, שרגליו עשויות דווקא מפרופיל אלומיניום מרובע ולא מצינור. בכולם, החלק העליון, פני השטח של המושב, בא לרמז על הרגליים שמתחת ועל המהלכים הטכניים שנעשו בצינורות. שרפרפים אלה, הנראים כמשפחה מובהקת, מציגים נסיונות במתיחת גבולות החומר ופתרונות שונים של חיבור שני חומרים שונים הנובעים בחלק מהמקרים מאותן "מניפולציות אסורות".
נעילה גיאומטרית
דמיינו שהזמנתם שרפרף בחנות וירטואלית מבטיחה וקיבלתם מעטפה שטוחה. אבל כזו שמגיעה בלי החלק של הברגים, המפתח הקטן וחוברת ההרכבה כמו באיקאה. בתוך המעטפה יש רק ארבעה חלקים, היודעים להתחבר ולהיפרד זה מזה שוב ושוב, ובכל חיבור מתקבל מחדש אותו שרפרף יציב ושימושי.
המונח נעילה גיאומטרית מתאר מצבים בהם חלקים מורכבים לכדי מוצר סופי כאשר כל חלק הוא גם מחבר וצורתו נובעת מעצם הצורך להיות שני הדברים בו זמנית. דיוק בנעילה מסוג זה הוא אתגר גדול למעצבי מוצר. אם הנעילה מתוחכמת מספיק היא מאפשרת ויתור על חלקים נוספים וכך חיסכון בעלות ומורכבות יצור והובלה. נעילה גיאומטרית מאפשרת למשתמש לפרק ולהרכיב את המוצר בצורה פשוטה למדי.
לכאורה מדובר בעניין פשוט – הרי גם אם נכניס ארבעה צינורות עגולים בלחץ אל תוך ארבע גומחות מדויקות תיווצר נעילה. אך כשחושבים על נעילה גיאומטרית ובפרט בשרפרפים אלו של קאופמן, המקרה מורכב יותר שכן צורת הרגליים עונה גם על הצורך בחלק מקשר בין רגל לרגל, על מנת להקנות יציבות מרבית בזמן הישיבה. הנעילה מתבצעת כשכל חלק תומך בחלק אחר ואם נוציא רק אחד – יקרוס השרפרף. כלומר, הנעילה כשלעצמה מתבצעת בפועל רק עם הרכבת החלק האחרון. החלקים נשענים זה על זה, נתמכים זה בכתפו של זה במספר נקודות מפתח, ויוצרים יחד שרפרף יציב במיוחד ונטול מחברים קרים או חמים.
גם וגם וגם
לעיתים אנחנו מגדירים חפץ בהתייחס לקבוצה שלו ובשילוב עם הידיעה המוקדמת שלנו לגבי אותה קבוצה ותכונותיה. הקונטקסט בו חפצים מוצגים או נמכרים משמעותי מאוד להבנתם. רהיטים הם חפצים כאלה דווקא כי הם מצויים סביבנו כל הזמן. הם נופלים תחת הגדרות רחבות למדי, שניתן למתוח את גבולותיהן ולהכניס תחתן כמעט כל דבר המקיים פונקציה. "שרפרף" נופל תחת הגדרה כזו, וזו גם הסיבה שיעקב קאופמן בחר לעשות את המחקר שלו דווקא דרך אובייקט זה.
שרפרף הוא אמצעי הישיבה הבסיסי, הראשוני והקדום ביותר שמקורו במצרים העתיקה כ-3000 שנים לפני הספירה. השרפרף של אותם הימים כנראה שלא היה מזוהה ומוגדר על ידינו כיום כ"שרפרף". מאז, נוספו הגדרות חדשות ומדויקות יותר והשרפרף הפך לכיסא, שכיום, בעידן המודרני, הוא האובייקט המטופל ביותר בידי מעצבים. עדיין, כמעט כל "משטח עליו ניתן להניח לרגע את הישבן" יכול ליפול, בין היתר, גם תחת ההגדרה הרחבה של "שרפרף".
בין מאות השרפרפים של יעקב קאופמן מצויים לא מעט שרפרפים מתעתעים שכאלה, שאם לא היו עומדים בין חבריהם השרפרפים המובהקים סביר להניח שלא היינו מזהים אותם כשרפרפים. אם הם היו מיוצרים בפרופורציות אחרות ומוצבים בכיכר העיר היינו מכנים אותם "פסלים" או אפילו מייחסים להם תכונות פיגורטיביות. חלקיהם הפונקציונאליים לא מובהקים ואופן הישיבה נתון לבחירתו של כל משתמש. מתוקף היותם כאלה, קשה לשייך אותם לקבוצה מסוימת, הם יכולים להיות "גם וגם וגם". יכולת זו תומכת הן בערעור על המוסכמות המקובלות והן במתיחת גבולות ההגדרה שאובייקטים אלה מייצרים.
אחרון השרפרפים?
קאופמן סגר אחריו את הדלת, נכנס לסדנה והתנצל על הרעש שעומד לעלות מהמכונות.
כעבור לא יותר מעשרים דקות נפתחה הדלת. קאופמן יצא מהסדנה, ניער את האבק מבגדיו והסיר את משקפי המגן. בידו החזיק חפץ שאפשר היה לחשוד שהוא שרפרף נוסף. במבט מתפלא שאלתי האם אכן מדובר בשרפרף חדש ונעניתי בחיוב.
"חם ישר מהתנור! זה שרפרף עם קפיץ. הוא אח לכמה אחרים, בעלי עיקרון דומה".
במבט מרוצה, הוא התיישב מיד על השרפרף החדש, מושבו זז במין תנועה סיבובית בזכות שלושה מוטות פלדה. את המוטות כופף קאופמן בצורה זהה שגרמה להם להזכיר קפיץ גדול כמו אלו שמוצאים בגני שעשועים. שאלתי אותו אם הוא חושב שיגיע יום בו ימאס לו כבר מלעצב וליצר שרפרפים. והוא ענה: "אני לא בטוח.. תראי… תמיד ישנה הזדמנות לעשות עוד שרפרף. וזה ימשך עד שיהיה משהו חדש במקום. כי הרי השרפרף הוא רק תירוץ. שרפרף זה נוח, אבל באותה מידה זה יכול היה להיות כל אובייקט… אולי זה בכל זאת יסתיים כשהמוזיאון יקח אותם כבר מהסטודיו", הוא חייך.
זה היה שרפרף מספר 361. שלמען הסר ספק – כבר למחרת איבד מהילתו כאחרון השרפרפים. התנור והמכונות לא הפסיקו לעבוד. כשהגעתי שוב, בדיוק שבוע לאחר מכן, כבר חיכתה לי משפחה שלמה.
העשייה התמידית והמתמשכת של קאופמן, כחוקר נלהב, עבורו כל פרט שולי מחיי היומיום עשוי להיות תמריץ לרעיון חדש וכל בעיה מצדיקה התייחסות ומתן פתרון, מעלה שאלות לגבי יכולת החדשנות של המעצב. האם יש סוף ליכולת לחדש? מתי החידוש כבר לא מרגש? האם מעצבים-חוקרים לא מפסיקים ליצור ולעשות כי הם פשוט לא יכולים אחרת? או שמא הם מבינים את גודל האחריות המוטלת עליהם בחברה כמכתיבים תרבויות של שימוש בחפצים? אני מהמרת על האפשרות הראשונה.
