מאת סטיבן סקוב הולט
עוזרת מחקר ועריכה: מארה סקוב הולט
היום בו התוודעתי לטכנולוגיה לבישה
ביום אביב אחד בשנת 1991, שמתי לב לכך שלקרייג ג'אניק, חברי לספסל הלימודים בלימודי התואר השני בעיצוב באוניברסיטת סטנפורד, יש חפץ חדש ומבריק על שולחן הכתיבה שלו. התברר שמדובר במעגל חשמלי שנארג לתוך בד – בדיוק אותו סוג של "פרויקט חקר" שמאפיין כל כך את סטנפורד. הגישה של סטנפורד מבוססת על מימוש מיידי של רעיון על ידי יצירת אבטיפוס; בנייתו ובדיקתו ואחר כך קבלת משוב עליו – גישה שמתאימה לעיצוב מוצר כשם שהיא מתאימה לעיצוב אופנה, תחום שבו טכניקה של "דיגום חופשי" (עיצוב הבגד ישירות על גבי בובה, ללא בנייה מוקדמת של הגזרה) יכולה להראות תוצאות באופן מיידי על בובת דיגום. קרייג אמנם ייצר דוגמית לא-פונקציונאלית, אך למרות שמעולם לא הכריז על כך, נוכחתי לדעת שיש כאן בשורה חשובה: "החפץ המלאכותי העתידני" הזה הראה כמה הגיונית ומובנת מאליה הייתה טכנולוגיה לבישה. למרות שהמודל היה ראשוני, הוא היה משכנע מאוד בעיניי ומאותו יום לפני כמעט עשרים שנה, ידעתי שבמהרה יחברו היכולת והרצון להתקדמות הטכנולוגית וחקר החומרים.
המשמעויות הרבות של ביגוד / למה בגדים הם חשובים
מעבר לצורך הבסיסי בהגנה ובהצנעה, האופן שבו אנו מתלבשים, מקשטים ומציגים את גופינו, הוא הצהרה תלת ממדית שחושפת מצבי רוח, נאמנויות ומערך שלם של תפיסות עצמיות; זהו ביטוי של השקפת העולם שלנו וצוהר אל דפוסי הצריכה הבולטים והמהותיים שלנו; זו הצהרה על כל הערכים שאנו תומכים ומצדדים בהם ומציגים במודע בפומבי, ובה בעת היא גם משקפת את הקודים הלא מודעים שהבגדים שלנו משדרים לעולם; זו גם זעקה חסרת מילים המתייחסת לקיומנו וגם מחסה של הגנה שמסוכך עלינו מפני אויבינו (ולעתים גם מפנינו אנו); זו, מכל הסיבות האלו ואחרות, תמונה מורכבת, רלוונטית ואיתנה של מי שאנו, ומה שאנו מקווים להיות.
לאחרונה, אנו עדים לתופעה חדשה בעיצוב שאותה אני מכנה "אומנות פוסט תעשייתית". המונח הזה מתייחס למאמצים שעושים אמנים, אומנים ומעצבים כדי להתאים באופן אישי את התהליכים הממוכנים של התעשייה למטרותיהם. התאמה זו נעשית לעתים קרובות על ידי שימוש מושכל בכלי העבודה של יצרנים עצמאיים, במכונות הייצור ובתוצרים תעשייתיים כמו פלסטיק ורכיבים אלקטרוניים, כדי ליצור מהם סוגים ומינים חדשים של אובייקטים.
התהליכים שאפשרו את צמיחתה של "האומנות הפוסט תעשייתית" הם: שילוב יכולות טכנולוגיות גבוהות במוצרים; שימוש בחומרים "חכמים" שמגדילים את הפונקציונאליות ללא תוספת של רכיבים; התייחסות מחודשת לשאריות ולעודפי הייצור בתהליך התעשייתי כאל חומרי גלם לייצור קונסטרוקציות חדשניות; ומוצרים מעוררים חוויה מסוימת ומבססים עוד יותר את המעבר מעיצוב המתבסס על אובייקט לעיצוב המתרכז בחוויה.
תהליכי החקר האופייניים ל"אומנות הפוסט תעשייתית" הבאים לידי ביטוי בבחינה מחודשת של חומרים, פונקציונאליות ותפיסות שונות הובילו לשורה ארוכה של מוצרים בני כלאיים המושפעים בו זמנית מאמנות, עיצוב, מדע, טכנולוגיה ותחומים אחרים נוספים בתהליך ייצורם. כך למשל בפרויקט רעיון של עץ, 2008 (The Idea of a Tree) של תומס טרקסלר (Thomas Traxler) – המעצב, יליד אוסטריה ובוגר האקדמיה לעיצוב באיינדהובן, תיכנן הן את השיטה והן את המנגנון הדרוש כדי לרכז את קרני השמש ולהפוך אותן לשכבות של סיב מתכתי שנחשפות לשפע של צבע במשך תהליך הייצור. כל שינוי בצבעו של המוצר המוגמר נובע ממדידה של עוצמת קרני השמש בזמן אמיתי. התוצאה היא אובייקט מפוספס עם גוונים רבים שיכול לשמש אחר כך ליצירת שרפרף, אהיל או אפילו ספסל. גודלו של הפריט תלוי בסופו של דבר באורך הזמן ובעוצמה של חשיפת המכונה לשמש.
שימוש בטכנולוגיה באופן אינטימי יותר עשתה הקרמיקאית ההולנדית סימון ואן באקל (Simone van Bakel) בפרויקט קליניקת הפסלים הפרחוניים, 2003 (Floral Sculpture Clinic). יחד עם מתיאס יו קלר (Matthias U. Keller),יצרה באקל מיזם עתידני פיקטיבי לחלוטין שמורכב מחברת תרופות, אתר אינטרנט ועלון מודפס. קו הייצור הראשון של המיזם היה סדרה של ארבעה שתלים ביו-קראמיים, כל אחד מהם בצורת פרח הולנדי מוכר: צבעוני, איריס, נרקיס ואמריליס.
לאחר ההחדרה אל מתחת לעור, נוצר אפקט של קעקוע תלת ממדי ומעט נפוח. סדרת השתלים "תכשיטים חכמים" (Intelligent jewelry) שבאה לאחר מכן כללה חמישה עצמים דמויי עצם בצירוף מיקרו-מעבד, שכונתה בשם "השבב של דה-וינצ'י" (The DaVinci Chip©) – שבב המשלב חומרה ותוכנה ומאפשר תכנון מעגלים מודפסים ומערכות. הכוונה בתוספת הטכנולוגית הייתה לאפשר חילופי מידע אלקטרוניים עם אנשים אחרים בעלי ציוד דומה. כל שתל אמור למקסם את הקשרים הטכנולוגיים של המושתל ולהרחיב תוך כדי כך גם את הביטוי האסתטי שלו.
גוף האדם תופס מקום מרכזי גם בפרויקט הרהיטים רישום, 2005 (Sketch) שבו ארבע המעצבות השבדיות מקבוצת Front ציירו כיסאות, שולחנות ומנורה בחלל תלת ממדי כדוגמה ל"עיצוב מתהווה" (performance design)כתזכורת לפרויקטים המוקדמים של MIT שפורסמו תחת MediaLab – המחוות הגופניות שליוו את ביצוע הרישום, נרשמו ושימשו אחר כך ליצירת מוצרים בגודל טבעי מתוך הנתונים הדיגיטאליים. זה אפשר למעצבות להעביר כל רישום תלת ממדי היישר לשלב הייצור דרך תהליך של דיגום מהיר. למרות שהפרויקט רישום קיבל תהודה רבה בחוגי העיצוב, הוא גם גרר ביקורת, שכן הוא עקף בזריזות שלבים רבים שנחשבים בעיני רבים לחיוניים בבניית מודל. הפרויקט הזה זעזע, שלא במפתיע, את האופן בו מעצבים רבים מגדירים מהו עיצוב טוב.
הפרויקטים האלה שגבולותיהם אינם ברורים, מבוססים על יישום מוטעה, במכוון, של יכולות טכנולוגיות, היפוך של שיטות ייצור מסורתיות, בחינה מחדש של חומרים, כמו גם הפרכת כל התפיסות המסורתיות של פונקציונאליות ומשמעות. שלוש עבודות אלו שנבחרו מתוך מבחר גדול של עבודות מוכיחות כיצד "התפרעות" אמיתית עם טכנולוגיות חדשות יכולה להוביל למגוון ביטויים אסתטיים וקונספטואליים חדשים.
באווירה זו של עושר ושינוי מתמיד, כאשר הגבולות מיטשטשים תדיר ומתרחבות האפשרויות של מה שהוא טכנית בר ביצוע, יש ערך רב, משמעותי ודינאמי לנקודות המפגש שבין אופנה, עיצוב תעשייתי וטכנולוגיה מתקדמת. התערוכה "אופנה מכאנית" חושפת קבוצת מעצבים מעוררי השראה שלא רק מתמקדים ב"אומנות פוסט תעשייתית", אלא גם בוחרים למקם את עבודתם על או בסביבת הגוף האנושי.
הפרויקטים האלה המתרכזים בגוף, מציגים מגוון פריטי אופנה עתידניים הכוללים מעגלים חשמליים ובהם חיישנים ומיקרו-מעבדים. הם מופעלים דרך תאורת אווירה, סאונד ותנועה של הבגד, הדוגמנית, הצופה, ו/או הסביבה המרחבית והקונטקסטואלית שהם כולם חולקים. יתרה מכך, הפריטים האלה מתווים את הדרך אל עבר מיזוג חלק וקל יותר בין הגוף האנושי וחליפת השריון המקורית של מכונות, מיקרו-מכונות והשכלולים שהם תוצרי המכונה.
אסטרטגיות או תהליכים אחרים של "אומנות פוסט תעשייתית" המהווים חלק אינטגראלי מהעבודות האלו, כוללים דיגום ואימוץ יצירתי של טכנולוגיות וחומרים שהוסבו לשימושים בלתי צפויים בעליל, המטעינים את הבגד באנרגיות ובייעוד חדש. באורח דומה, מעצבים אחדים העתיקו את הכלים לייצור המוני מתחום יצירתי אחד לתחום יצירתי אחר. העתקת טכנולוגיות כאלה (במובן הרחב ביותר האפשרי) לתחומים בהם לא היה להן כל שימוש בעבר, אפשר למעצבים ליצור בגדים, נעליים ואבזרים בדרכים שאי אפשר היה לדמיין בעבר. בנוסף לכך, חלק גדול מהאובייקטים האלה מעיד על המשיכה העזה של התעשייה למחקרים בתחום העיצוב – כולל התחקות קונספטואלית אחר טכניקות של המשגה והנחות עבודה מגוונות. התוצאה היא אובייקטים שהם בעלי עומק אינטלקטואלי ולעיתים קרובות מאתגרים את תפיסות העולם שלנו ואת האופן בו אנו תופסים מושגים כמו עידון ויופי.
ההטמעה של הטכנולוגיות האלו יחד עם אסטרטגיות עיצוביות בעולם עיצוב האופנה השפיעה, ללא ספק, על המראה והתחושה של הפריטים ב"אופנה מכאנית", אבל ייתכן שהשינוי הגדול ביותר נובע מן העובדה שהטכנולוגיות הן עתה קלות משקל וזמינות יותר מאי פעם. רכיבים ויישומים משתלבים עתה ללא כל קושי עם גופינו. אנחנו יכולים לשאת בכיסינו מערכות טכנולוגיות שלמות, לענוד אותן על הצוואר או להניח להן להשתלשל מתוך אוזנינו. כיום אנו יכולים להגדיר את החוויות שלנו ואת הקשרים האנושיים שאנו מקיימים דרך מערכות טכנולוגיות כאלה. אובייקטים המונעים על ידי טכנולוגיה משמשים עתה הן כמקור והן כמענה לתשוקות הסמויות שלנו, להיקסמות ואפילו לאובססיות שלנו – שלושה דחפים שתחום האופנה מבין ויודע לנצל היטב. גם אם תמיד היו לנו יחסים מורכבים עם האובייקטים הסובבים אותנו, היום יחסים אלה הם הרבה יותר אמוציונאליים, כיוון שלרבים מן האובייקטים האלה יש אותה מידה של קירבה אינטימית לגופינו, כמו בגדים.
ככל שמעצבים ממשיכים להרחיב את גבולות עולם האופנה המסורתי כדי לבטא את רעיונותיהם, כך ברור שטכנולוגיה מתקדמת מזמנת לנו את אחד השדות המעניינים ביותר לגילוי ולהשראה. בעתיד, נוכל לראות עלייה חדה, שגם אם אינה רציפה הרי שהיא פותחת מרחב של אפשרויות טכנולוגיות בתחום הביגוד, ההנעלה, האביזרים והתכשיטים. בה בעת, נגלה גם שטכנולוגיות ייצור, מכונות ואפשרויות ייצור שלא היה להן ביקוש בעבר, נחשפות עתה בפני קהל רחב יותר של יוצרים. נוכל לנוע בעקבות הצליל המוביל שיימהל לרגע בפסקול האישי שלנו (ובבליל הדימויים) ונשוב ונתמזג עם האחרים. הצירופים המרקמיים והוויזואליים בהם ניתקל יעוררו בנו השתאות רבה. ניקח חלק בחיפוש אחר הדבר החדש הבא, שיכול להתגלות בכל מקום שהוא ברחבי העולם, החל במקום הנידח ביותר על פני כדור הארץ וכלה בחנות כלי הבניין שבמורד הרחוב. האפשרויות האלה, שהן מטאפוריות ואקספרסיביות, אינן פרושות רק בפני אנשי מקצוע מתחום האופנה אלא נחלתם של כל העוסקים בתחומים השונים של התרבות היצירתית והוויזואלית.
המעצבים ב"אופנה מכאנית" מציגים בפנינו מגוון רחב של מבטים אפשריים אל העתיד, אולם הפרויקטים שלהם שצמחו בתנאי גידול עכשוויים מציעים לנו הבנות רבות. דרך חקר תהליכים, השערות והנחות הם מעלים שאלות, מעוררים תשומת לב ומציעים יותר נקודות מבט אופטימיות על המתרחש ממה שיכולנו לדמיין לעצמנו. תוך כדי כך הם מציעים לכולנו מודלים חדשים להתבוננות ולחשיבה על אופנה, שכן הם מרחיבים את ההגדרות הבלויות שלנו ביחס לצורה ופונקציונאליות.
גם אם הם נראים מוזרים, ולעתים מעוררים אפילו אי נוחות, הפרויקטים ב"אופנה מכאנית" מבשרים על הולדתה של דרך חשיבה חדשה הבוחנת את משמעותם של בגדים, ותוהה מה טכנולוגיה יכולה לעשות ומהו ייעודו של גופנו. ולמעצבים בני הדור החדש ובעלי החזון אני יכול להציע את המשפט הקצר הבא: "כל מה שהוא מוזר בהווה, יעשה במהרה המוכר של העתיד".
אנו עדים היום לאפשרויות חדשות שנפתחות בפנינו, תחושה שהעיצוב הוא פופולארי מאי פעם ושהגבולות המקצועיים – כולל המגבלות הקטנות שאנו מטילים על עצמנו – מתרחבים ומעוררים בנו התרגשות עזה. תחושה זו הנישאת באוויר לא רק מגדירה את העידן בו אנו חיים אלא גם הופכת לנקודה בזמן שבה יכולים אנשים יצירתיים ליצור קשרים חדשים, אך גם מחייבת את המעצבים להעיז מדי יום לשלב צורה ופונקציונאליות יחד עם משמעות ורגש.
"אופנה מכאנית" מאירה את השינויים הללו תוך כדי התרחשותם, ומסמלת את אחד מרגעי התרבות בהם בגדים אינם רק בדים.התערוכה מציגה מבט מעמיק אל תוך התרבות העכשווית וחושפת טפח ממה שהעתיד צופן ל"אומנות פוסט תעשייתית".
התערוכה אופנה מכאנית – טווים סדר חדש הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 14.10.2010-08.08.2011
