את ספרו "Designing Design" (בהוצאת Lars Müller Publishers 2007), פותח קניה הארה במילים: "Verbalizing design is another act of design" – "הבעת העיצוב במילים היא פעולה של עיצוב".
מלל חייב להתממש במדיום כדי להתקיים. מילים אפשר לומר ואפשר לכתוב, בכל מקרה יש לעצבן, להעניק להן נוכחות שניתנת לתפיסה באמצעות החושים, וניתנת לפרשנות על ידי כל אחד בהתאמה לתפיסת עולמו. המדיום שקניה בוחר הוא הספר. ספר הינו בעיניו Information Sculpture – פסל של מידע – מידע מפוסל בנייר. חשוב לו שחווית הקריאה תהיה שרויה בתחושת הנייר. חשוב לו שנחוה את הנייר באצבעות ידינו, נבחין במשקל הספר, נדפדף בדפיו, נלכלך אותם מתוך השימוש וניתן לספר להתיישן על המדף. המדיום אינו אקראי, אלא בחירה מודעת, המדיום הוא המסר. המדיום מעורר את החושים ומאפשר את החוויה החושית. הספר הוא Senseware, אמצעי תחושתי.
הספר ערוך כמסע בעבודתו ובהגותו של הארה, מסע בו הוא משתף את הקורא בלבטיו באשר למשמעות העיצוב. הספר נעים לקריאה, האנגלית אינה אקדמית מדי, התחושה היא של השתתפות במסע השזור בסיפורים ודוגמאות הממחישים את רעיונותיו. העיצוב שקט ומאופק, מבוסס על גריד מוקפד וסטנדרטי בכל 470 העמודים שבו, מקרין רצינות ומתבלט בצבעו הלבן, כמו מכלול עבודתו של קניה.
אם אנסה לתמצת וללקט את השקפת עולמו של קניה מבין פרקי הספר הרי ארבעה מושגים עולים כמרכזיים:
– עיצוב מחודש (Re-design)
– אמצעים תחושתיים (Senseware)
– לבן (White)
– הזרה (Exforming)
מושגים אלה הם אספקטים שונים (המשולבים זה בזה) של התרבות היפנית במפגשה עם העיצוב המערבי.
עיצוב מחדש (Re-design)
במאה ה-20 העיצוב נתפס כמציג את הדבר החדש הבא, והמציאות נדמתה כבנויה ממדרגות שאנו מקפצים עליהן בדרכנו לעתיד הניתן לחיזוי. במאה ה-21 התפקחנו מנסיונות החיזוי ואנו חיים כאן ועכשיו בעתיד המשתנה ללא הרף, בתמורות קטנות המתגלות כמורכבות ושזורות זו בזו.
כך לדוגמא הניסיון לעצב מקרוני, מאכל פשוט הנפוץ בכל העולם, שיזם קניה והציג כתערוכה, התגלה ככישלון. אף יצרן מקרוני לא מצא לנכון לייצר את האובייקטים החדשים שעוצבו על ידי 20 אדריכלים נודעים. מתברר שאין זה מספיק להיות יצירתי ולעצב צורה לאובייקט, יש להשתלב ב"סיפור המקרוני". המקרוני אינו רק אובייקט, מקרוני מכיל בתוכו תשלובת של ערכים חברתיים ותרבותיים שכאשר מעצבים אותו יש להשתלב לתוכם ולעצבם כחלק ממהותו.
לעצב, בעיני קניה, משמעו לקחת את המוכר ולהציגו בדרך שונה מהמקובל, שונה מהאינטואיטיבי. עיצוב יוצר תמורות בידוע. הידוע הוא סך התנסויות וזכרונות העבר, והעיצוב מהדהד אותן בתוכו ומציגן באופן מחודש. לכן לדעתו של קניה עיצוב הוא תמיד עיצוב מחדש Re-design ולא עיצוב חדש New Design.
עיצוב מחדש אינו בורא עולם חדש, אובייקט חדש, אלא יוצר תמורה בקיים וככזה הוא דורש רגישות לעבר האישי והחברתי. הוא צריך להיות רגיש ולהתחשב ביכולת (affordance) לשנות ולהשתנות, הוא צריך לתת כבוד למכלול ולהשתלב בו.
אמצעים תחושתיים (Senseware)
עיצוב מעורר את החושים.
העניין המרכזי בעיצוב אינו כיצד ליצור אוביקט, אלא כיצד לעורר את החושים "the design of the senses", ליצור ערות יצירתית של תחושות האדם. קניה אינו רואה בחושים קולטנים של מידע, אלא פתחים לעולם. הדרך שבה האדם מקיים אינטראקציה בעולם. על המעצב לחשוב כיצד הוא יכול לעורר ולגרות את החושים, לפני שהוא מציג צורה וצבע. אם נתרכז בתחושות נגלה שדה לא נחקר של עיצוב. חויות תחושתיות חדשות מעצבות מציאות מחודשת, שונה ומשתנה.
החויות התחושתיות הינן אינטגרטיביות ולא ניתן להפרידן ולהגדירן באמצעות חמשת החושים – ראייה, שמיעה, מישוש, טעם וריח. כשם שהתחושה הינה אינטגרטיבית כך גם המשמעות שלה. המשמעות אינה מתקבלת במוח שבראש, אלא בכל "המוחות" הפזורים בכל נקודה בגוף, בכל הזכרונות הטבועים בהם (ראייה הוליסטית שמהווה את הבסיס לאקופונקטורה). מתוך בחינה של אופן פעולתם של החושים, נקודת הפתיחה של העיצוב משתנה מהמקובל. לכן קניה רואה עצמו כמעצב בשדה התפיסה התחושתית, להבדיל מהתפיסה והעיצוב החזותי.
עבור קניה היחס בין המידע לאדם הוא כמו היחס של האדם לאוכל, שניהם מזינים את האדם ויוצרים את האדם. אוכל הוא חומרי אך אי אפשר להתעלם מערכיו החברתיים והתרבותיים, מידע הוא ערכי אך אי אפשר להתעלם מהחומריות התחושתית שלו. לכן ספר הינו פסל של מידע, והנייר הינו senseware, אמצעי תחושתי. מעצבים מעצבים senseware. אמצעים המעוררים תחושות.
לבן (White)
בתפיסת העולם של קניה לבן אינו צבע, לבן הוא קונספט עיצובי. כדי להבין את הלבן של קניה עלינו לעזוב את דרך החשיבה המערבית ולנסות לחבור לתפיסת העולם היפנית.
קניה אינו מעצב שאוהב צבע לבן או שאינו משתמש בצבע. כאשר הוא משתמש בצבע הוא עושה זאת מתוך החיפוש אחר ייצוג של תחושה מסוימת, וכאשר הוא משיג אותה לא ישתמש בעבודתו בצבעים נוספים שהינם מיותרים בעיניו.
מה הוא לבן?
לבן הוא מצב בו כל הצבעים נמוגו, מצב טהור מכל הפרעה. לבן הוא השלווה, הוא הריק המוחלט, הוא כלום והוא הכול. לבן הוא המוות שמתגלה בשרידי עצמות לבנות במדבר, לבן הוא התחלה טהורה של חיים המתגלמת בלובן חלב האם. הלבן מתקיים בגבולות החיים, הצבעים מתקיימים בחיים, לעולם אינם מתקיימים במנותק מהטבע. כל הצבעים נובעים מהלבן, הם הופעות חלקיות שלו. בעולם, הלבן אינו לבן טהור, הוא מופיע באלפי גוונים בהיותו שרוי בחומר. אנו שואפים אל הלבן הטהור מתוך אמפתיה לכל מה שנמצא מעבר לארעי בעולמנו.
קניה מבכה את אובדן הרגישות היפנית בהשפעת החיים המודרניים. העולם הוא כאוס צבעוני וכשהרגישות יורדת החיים והעולם מצטיירים כאפורים. אך הכאוס אינו אפור, אלא השתנויות דינמיות שמתוכן מבליחים כל העת צבעים חדשים שעלינו ללמוד להבחין בהם.
הלבן המגיח מתוך הכאוס מגיח כשלמות, הוא אינו תערובת או צבע, הוא ריקנות המלאה בכל, החוזרת ומתפוגגת בדינמיקת החיים. כדי לזכות בחווית הלבן והצבעים יש לאמן את החושים, לפתח רגישויות כדי להגיע להבחנות מתוחכמות. הלבן הוא מקור החיים שאליו המעצבים צריכים לשאוף לקרב את כולנו.
הזרה (Ex-forming)
קניה רואה בבסיס עבודת המעצב את היכולת להציג שאלה שלא נשאלה, הפיכת הידוע ללא ידוע, בירור הגבולות של הנודע ובחינת תקפותם. תהליך זה הוא רואה כהיפוך התהליך מ- in-forming לתהליך של ex-forming. מידע, information, הוא תוצר של הכנסה לתוך צורה in-form, מתן משמעות להתרחשות, הגדרת תשובה לשאלה. לעומת זאת exformation, (מילה שקניה המציא), משמעותה הוצאת הידוע מהצורה שלו והצגתו כחיצוני לידוע לנו, הזרה – הידוע הופך לזר. תהליך של מציאת השאלה הנתונה בתשובה הקיימת.
בעיני קניה שאילת שאלות חשובה יותר ממתן תשובות. יצירתיות היא גילוי של שאלה שלא נשאלה. הידע הינו רק נקודת הפתיחה למחשבה המולידה דיאלוג בין הדעות הקיימות לאפשרויות אחרות הנפתחות במהלכו.
החברה המערבית שמה דגש על הידיעה (כמו מדריכי הטיולים המנתבים את המטיילים למקומות ידועים מראש) ולא על הגילוי, על הסקרנות. בשיחה המערבית נרבה לשמוע "אני יודע, אני יודע", אך קניה רוצה לשמוע שאלות הנובעות מסקרנות, הוא רוצה שנהיה כסוקרטס שאמר שהידיעה האמיתית היא הידיעה שאתה לא יודע.
אפשר לסכם?
קניה אינו ממש מסכם את דרכו, הוא אינו נותן תשובה מוגדרת לשאלה ששאל, נשארנו לכאורה בלתי מסופקים, לא קיבלנו את התשובה המוחלטת לשאלה כיצד יש לעצב את העיצוב.
לקחנו חלק במסעו של מעצב יפני, נושאים את המטענים שלנו ומתוכם חווים את דבריו ומבינים משהו שלא הבנו לפני כן על עצמנו. מטרתו של קניה בכתיבת הספר הושלמה, הוא יצר בנו את ההתעוררות, הוא פתח את הידוע לשאלה, הוא הקנה לנו פרספקטיבה שונה לבחון את עצמנו ולהבין את עצמנו. זאת מטרתו של העיצוב על פי קניה, המשך הדרך פרושה לבחירתנו.
