בימים אלה נפתחו מחדש דלתותיו של מוזיאון העיצוב חולון, ואיתו תערוכת העשור – "אקסטרים", שחיכתה בקוצר רוח לשובו של הקהל.
ספריית החומרים לקחה חלק באוצרות קטגוריית "מעבדת אקסטרים" ("Extreme Lab") בתערוכה. הקטגוריה עוסקת במגמות וגישות קיצוניות בעולם החומר. היא מציגה פרויקטים המטשטשים את ההבדל בין טבעי למלאכותי, בין ייצור לצריכה, ובין חומרי גלם לפסולת. הקטגוריה נותנת הצצה לאופן בו מעצבים, מדענים ומהנדסים מגיבים למציאות קיצונית, אמיתית או ספקולטיבית, באמצעות גישות, חומרים ותהליכי ייצור חדשניים.
מאחורי כל עבודה בתערוכה עומד סיפור שלם. אחת העבודות המסקרנות במעבדת אקסטרים היא "אגרטלי דלפט אנושיים למחצה" ("Semi-Human Delft"). עבודה זו, שנוצרה על־ידי המעצב הסיני־הולנדי הונגג'יה יאנג (Hongjie Yang), הביאה עמה התמודדויות חדשות ומעוררת מחשבה.
העבודה מורכבת מכדים זעירים שנוצרו מתאיHeLa אנושיים ונצבעו בצבעני חלבונים. העבודה הפכה אותנו מאוצרות ומעצבות לעובדות מעבדה לרגע. נדרשנו למהול תמיסות ביולוגיות ואנטיביוטיקה על מנת להכין את הנוזל שבתוכו שמורים הכדים. בנוסף היינו צריכות להיות בניטור מתמיד על מנת להשאיר את העבודה "בריאה" ו"בחיים".
שימוש בתאים אנושיים אינו דבר נפוץ בשדה העיצוב והוא מעורר שאלות רבות. על מנת להבהיר את העובדות והסוגיות האתיות העולות מן העבודה פניתי ליבשם עזגד, מנהל המחלקה לתקשורת ואוצר האמנות של מכון ויצמן למדע. עזגד הוא מומחה בעל מבט רב־תחומי ורחב יריעה. עיסוקו המגוון באוצרות וכתיבה מתוך קשר הדוק ויומיומי לעולם המדע, יכול לסייע לנו להאיר את הנושא.
אנחנו משוחחים בעקבות עבודתו של המעצב הונגג'יה יאנג, המוצגת בימים אלה בתערוכת "אקסטרים" במוזיאון העיצוב חולון. העבודה עושה שימוש בתאי HeLa. התאים האלו משמשים מזה כשבעים שנה ככלי מחקרי חשוב ויש סביבם דיון ער. עסקת בנושא הזה לא מעט בעבר. תוכל לספר לנו בקצרה על מקורם?
הנרייטה לאקס (Henrietta Lacks) הייתה אישה שחורה, אמריקאית, ענייה, שחיה במאה הקודמת ומתה לפני כ־70 שנה במרילנד, ארה"ב. במהלך טיפולים שעברה בניסיון להתגבר על סרטן צוואר הרחם שבו חלתה, הוסרו מגופה תאים ללא ידיעתה. תאים אלה הפכו ל"שורת התאים" ((Cell line,[1] הראשונה ואולי הידועה והמפורסמת ביותר בעולם. התאים, הקרויים על־פי ראשי התיבות של שמה – תאיHeLa , מילאו תפקיד מפתח במהפכה הרפואית והביוטכנולוגית שמתחוללת במדע מאז המחצית השנייה של המאה ה־20. השתמשו בהם בפיתוח תרכיב החיסון לפוליו, בפיתוח שיטות לטיפול בסרטן, בחיפוש דרכים לטיפול במחלות נגיפיות, בהנדסה גנטית, בהפרייה חוץ גופית, ועוד. הדעת נותנת שברגעים אלה ממש משתמשים מדענים ברחבי העולם בשורת התאים של הנרייטה לאקס, עבור מחקרים שמנסים למצוא תרופה או חיסון לנגיף הקורונה.
איך אתה רואה את הקשר בין אתיקה מדעית לאתיקה אמנותית? היכן הדומה והשונה?
אם זוכרים שהמדען, לפני שהוא מדען – הוא אדם, והאמן, לפני שהוא אמן – גם הוא אדם, כי אז אפשר לוותר על הדיון הנפרד באתיקה מדעית או באתיקה אמנותית, ולהסתפק בדיון באתיקה של האדם באשר הוא אדם. במקרה עסקינן, תאי HeLa המתרבים ללא הרף בצלוחיות פטרי באלפי מעבדות, משמרים את המטען הגנטי של הנרייטה לאקס.
אם יוצאים מנקודת הנחה שהאדם הוא הגנים, אפשר לשאול שאלות אתיות לא מעטות, ולא פשוטות. למשל, האם הגנים הם האדם? או, לפחות, האם הם שייכים לאדם? במילים אחרות, האם לאדם, שהוא אדון לעצמו, יש בעלות על החומר הגנטי האצור בתאי גופו? האם הוא אחראי למה שנעשה באמצעותם (למשל, אם מפתחים באמצעותם מערכות של נשק ביולוגי, או תרופות)? האם הוא רשאי להרוס את החומר הזה, או למכור אותו לכל המרבה במחיר? ואם יש לו זכות כזאת, האם מתלוות אליה גם חובות? מה משמעותו המודרנית והאתית של הביטוי "עצמו ובשרו?"
בימים אלה של מחאת Black Lives Matter, זהותה של האישה, הנרייטה לאקס, מסעירה מתמיד. התאים שנלקחו ממנה ללא רשותה נוגעים ישירות למחאת ה־BLM ולערך החיים של השחורים בארה"ב. האם משהו השתנה במדע מהבחינה הזאת בשבעים השנה האחרונות?
הנרייטה לאקס חיה ומתה בתחתית שרשרת המזון של החברה האמריקאית. גם בני־משפחתה לא הצליחו[2] (למרות שניסו) להגיע לעמדה שבה אפשר לערער או לשאול שאלות. האם המטרות החיוביות שלשמן משמשים תאי HeLa מצדיקות, או לפחות מתרצות, את נישולם מהזכויות על הנכס האישי ביותר, על החומר הגנטי שלהם?
איך נראית תמונת המצב של הנושא היום? האם קיימים תאים אנושיים נוספים המשמשים במעבדות והאם במקרים אלה היתה הסכמה או אולי חוזה?
גם בארץ וגם בעולם קיימים בנקים של רקמות ותרביות תאים, הניזונים מממצאים של אנשים שחתמו על "טופס הסכמה מדעת".
מי שהביא את השאלה לדיון משפטי, 40 שנה אחרי המקרה של הנרייטה לאקס, הוא ג'ון מור (John Moore), גבר אמריקאי לבן, שכמה תאי טחול שהוסרו מגופו מעורבים בייצורו של חלבון נדיר. לחלבון הזה יש יישומים רפואיים רבים, ולפי תיאור של מומחים הפוטנציאל המסחרי שלו "מגיע לשמיים". הטחול הוסר מגופו של מור בהסכמתו המלאה, אולם תאי הטחול עליהם הוא מבקש זכות עדיין חיים במעבדותיהם של חוקרי אוניברסיטת קליפורניה, כמו תאיHeLa , ולמעשה – מהווים שם מעין מפעל תעשייתי לייצור החלבונים הנדירים הללו.
השאלה היא, האם קיימת זיקה כלשהי בין האדם, האדון לגופו, לבין תאיו הפועלים מחוץ לגופו. הכרעה בעניין הזה עשויה להשפיע השפעה מכרעת על המחקר הביו־רפואי ועל תעשיית התרופות, כמו גם על גורלם של בני משפחה אפרו־אמריקאית ענייה ממרילנד. מור, שביקש לקבל את חלקו ברווחים המופקים כתוצאה מהעבודה המתבצעת בעזרת תאי גופו, נענה בשלילה.
נחזור לעבודתו של יאנג המוצגת בתערוכה, עבודה שנעשתה בשיתוף פעולה עם פרופ' פטריסיה דנקרס (Prof. Patricia Dankers) מומחית להנדסה ביו־רפואית. שיתופי פעולה בין מעצבים לבין מדענים נפוצים היום יותר מתמיד ומביאים לתוצאות מרתקות.
בתפקידי כאוצר האמנות של מכון ויצמן למדע, אני מכניס את האמנות לתוך חללי העבודה במכון ויוזם ומעודד מפגשים ושיתופי פעולה בין אמנים למדענים. בחלק מהמקרים, המפגשים האלה מפרים את שני הצדדים, שכן הרוח החופשית של האמנות ("באמנות הכל מותר") מדברת אל תפיסת הסקרנות החופשית שהיא הכוח העיקרי שמניע את המדע. מצד שני, השיטה המדעית – הצורך לבדוק שוב ושוב את העובדות, לבחון מסקנות ולחזור כמה פעמים על ממצאים לפני שמקבלים תוצאה מוגמרת – מדברת אל לבם של האמנים.
מניסיוננו, המפגש מנגיש למעצבים ולאמנים כלים חדשים מעולם המדע, המביאים לגילויים רעיוניים, התנהגותיים ואסתטיים שלא היו שם קודם. נראה שהגבולות בין מדע לאמנות ועיצוב, בין אנשים לבין חפצים מיטשטשים.
האמנות העכשווית, המושגית, ממש כמו המדע, יוצאת לדרכה מגרעין פנימי, מרעיון שנובט בדעתם של המדענים והאמנים. בהמשך חייבים שניהם לעבור תהליך של זיקוק, בידוד, וניסוי. הדיוק והקונסיסטנטיות הם ערכים מרכזיים בשני העולמות האלה, ונראה שלא רק שאינם רחוקים כל־כך זה מזה, אלא שלמעשה, יש ביניהם חפיפה רעיונית לא מבוטלת. ההבדלים מתבטאים בעיקר בדרכים שבהן האמנים והמדענים נעים ומתקדמים בדרך מהשאלות אל התשובות. הבדל משמעותי נוסף עולה בשלב שבו שניהם נדרשים להעריך את התוצאות. כאן המדענים ספקנים וביקורתיים יותר, בעוד שהאמנים מרשים לעצמם להישען יותר על שאיפות, אמונות וערכים.
לדעתי הצנועה, אפשר לראות באמנות סוג של פעילות משלימה למדע, המאפשרת למדענים ולאמנים כאחד להביט על העולם בעת ובעונה אחת מגובה רב יותר, ובאופן בוחן ומדויק יותר. במילים אחרות, הסינרגיה המתחוללת לעתים בין שני התחומים, ובין שתי נקודות המבט האלה, עשויה לאפשר למדענים ולאמנים כאחד להגיע להישגים משמעותיים במסע המתמשך להבנת העולם ומקומנו בתוכו.
[1] התאים האלו מכונים גם "תרבית נצחית", כשמדובר בתאים סרטניים.
[2] יש לציין שבעשורים האחרונים עלה בידי בני משפחתה של הנרייטה לאקס להביא להכרה בתרומתה העצומה למדע ולזכות לפחות במחוות של כבוד לזיכרה.
