עיצוב – שיח בקוד פתוח

המאמר פורסם לראשונה בקטלוג התערוכה מצב הדברים – עיצוב והמאה ה-21

ביקור בתערוכה מפגיש אותנו עם מוצגים המוצבים ומאורגנים בחללי תצוגה. אנו בוחנים את החללים ותכולתם בהקשרי המקום והזמן שבהם הם מצויים והמפגש עם מכלול התערוכה מציב בפנינו את השאלה: "מה המשמעות של כל אלה?", מה המשמעות של כל מוצג, כל קטגוריה, התערוכה בכללותה, התערוכה בהקשר שבו היא מוצגת ומה משמעותה של התערוכה במסגרת השיח שבו היא מתקיימת. תשובתנו לשאלה המורכבת הזאת מתגבשת בהתאם לתפיסת העולם שלנו, בהתאם לדעות ולידע שלנו. אנחנו מנסים לבחון באיזו מידה התשובה שלנו הינה רלוונטית והאם היא קוהרנטית למה שנחשפנו לו בתערוכה ולדעותינו גם יחד. הייתכן שנוכל למצוא תשובות טובות יותר, אמיתיות יותר? האם עלינו לבחון מחדש את דעותינו? האם יש דברים הנסתרים מעינינו? מה עלינו לברר כדי להבין את המשמעויות של מה שנגלה לעינינו?

יש שיאמרו שתערוכה מציגה מוצגים, אחרים יאמרו שהיא מציבה שאלות, שאם אין היא מעוררת תהיות היא חסרת משמעות כאילו אינה קיימת כלל. המשמעויות מגיחות מתוך הדיאלוג המתקיים בינינו לבין התערוכה. התערוכה כמוה כזרז; כמוה כסוקרטס של אפלטון; היא מדרבנת אותנו להעלות שאלות המאתגרות את הדעות המקובלות ודורשות בחינה מחודשת שלהן. אם נבחן את התערוכה כמציגה מבחר הצעות לדיאלוגים בינינו לבין המוצגים, בינינו לבין הקטגוריות שבהן הם מסודרים, בינינו לבין דברי האוצרים, המעצבים, הפרשנים, ובינינו לבין עצמנו, ניקח חלק בשיח העיצוב. השיח עשוי להיות משמעותי לעשייה ולתיאוריה של העיצוב, משמעותי ביחסנו לתוצרים המעוצבים, והחשוב מכול – משמעותי לחיינו.

הדברים המובאים כאן נועדו לעזור בתהליך הבנת מהותו של העיצוב והבנתם של מושגים הקשורים בו. הם יכולים לסייע בפיתוח ארגז כלים שיאפשר לקורא העמקה בתכנים העולים בתהליך הקריאה והדיון. ככל שנהיה מיומנים יותר בשימוש בארגז הכלים, כך תתאפשר פרשנות רחבה ועמוקה יותר, ומשמעויות רלוונטיות וקוהרנטיות יוכלו להגיח ביתר קלות. כך או אחרת, הקורא מוזמן, מתוך דיאלוג עם הדברים, להסכים, להתנגד ולהתדיין עם הנאמר ולעצב בעצמו את תפיסת העיצוב שלו. כל אחד מאיתנו מעצב בדרכו את "מצב הדברים".

עיצוב – מצב הדברים

העיצוב בימינו, כפרקטיקה וכתיאוריה, מצוי בתהליכים סוערים המשנים את פניו, את מידת מעורבותו בחברה ואת משמעותו. למרות שברור לנו שהעיצוב במאה ה־21 שונה מן העיצוב של המאה ה־20, אנו מתקשים מאוד להגדירו. יעידו על כך השימושים הרבים והמגוונים במילה "עיצוב". העובדה ששימושים כה מנוגדים כמו "עיצוב מדיניות" ו"עיצוב ציפורניים" ניצבים זה לצד זה – עלולה לגרום לבנאליזציה של המושג אם לא נשכיל לבחון אותו היטב. יעידו על כך גם ריבוי ומגוון ההתמחויות בעיצוב, הבאים לידי ביטוי בשגשוגן של המחלקות ללימודי עיצוב לסוגיהן והתחלקותן לתתי־מחלקות כמסלולי התמחות.

אם נחפש את התשובה לשאלה "מהו עיצוב?" במילון העיצוב Design Dictionary, שפורסם בשנת 2008 על ידי ה- Board of International Research in Design, ייגרם לנו מפח נפש. הערך המרכזי של מילון זה, הערך המלכד סביבו את כל שאר הערכים במילון – "עיצוב" – אינו ניתן להגדרה חד־משמעית, מילונית. "אנו מסתכנים בכך שנאכזב אותך, קורא יקר," נאמר שם, "אך אין זה אפשרי לספק הגדרה אחת ומוסמכת לערך המרכזי במילון זה – עיצוב. קורותיו ההיסטוריים של העיצוב הם סבוכים, ואין הסכמה על אופיו ומהותו של מושג זה." המשך ההגדרה המובאת במילון אינו אלא סקירה היסטורית של האופנים בהם העיצוב הובן בתקופות השונות והיא גורמת לנו לתהות מהי משמעותו העכשווית.

עיון במגוון הפורומים העוסקים בתיאוריה של העיצוב מלמד שהשאלה הנשאלת לא אחת היא האם הגיע קיצו של העיצוב. האם הוא ייוולד מחדש? ומה תהיה אז משמעותו? מדברים על Design 2.0 ואף על Design 3.0 כאילו היו גרסאות רשת או תוכנה. התחושה היא שהמסגרת המושגית מתנפצת והכאוס שורה בכל.
במקביל, מוקדשת היום לחשיבה המעצבת, Design Thinking, תשומת לב רבה כאל דרך חשיבה חלופית לדרכי החשיבה המקובלות – האנליטית והאינטואיטיבית. כך למשל, בבתי הספר למנהל עסקים בעולם ישנה ציפייה שהחשיבה המעצבת תספק בעתיד את היצירתיות המחדשת והמושכלת הנדרשת להתנהלות בעולם העסקים, ולא רק שם. אך אם נרצה להגדיר את מהותה ואת דרכי יישומה בבתי הספר למנהל עסקים לא נמצא את הקונצנזוס המיוחל.
התמונה המצטיירת היא של אבולוציה הנראית, על פניה, כאוטית. מצב בו המוטציות השונות נאבקות על מקומן בחיינו, עד להופעת ההסתעפות הבאה, עד להגחתו של סדר חדש, כשהדרך תתעצב והצורה תופיע מאליה.

מבוכת משמעויות העיצוב
מי שהיה לימים מנהלו הראשון של מוזיאון העיצוב בלונדון, סטפן ביילי (Stephen Bayley), אצר בשנת 1982 תערוכה לעיצוב עכשווי במוזיאון "ויקטוריה ואלברט", שנקראה "Art and Industry: A Century of Design in the Products We Use" (אמנות ותעשייה: מאה של עיצוב מוצרי צריכה). במסגרת התערוכה הוא הגדיר את העיצוב באופן הבא: "עיצוב הוא מה שמתרחש במפגש בין אמנות לתעשייה, כאשר מתגבשת החלטה כיצד צריכים להיראות מוצרים בייצור המוני". את ההגדרה הזו מנתח היסטוריון העיצוב ג'ון ווקר (John Walker) בספרו Design History and the History of Design ומציין שהיא מצביעה על מרכזיותם של הממדים החזותיים והסגנוניים, בעוד שנושאים כתועלתיות ושימושיות אינם מוזכרים בה כלל. כעשרים וחמש שנים מאוחר יותר, בשנת 2007, ספרם של סטפן ביילי וטראנס קונראן (Terence Conran, Design: Intelligence Made Visible), שם דגש על הצד החזותי האסתטי, ומוסיף את ממד התבונה והאינטליגנציה כמקור העיצוב. התייחסות זו מצמצמת את חלקם בעיצוב של הממדים האתיים ושל המשמעויות התרבותיות, ומבליטה את ההתייחסות לתוצרי העיצוב כאובייקטים חזותיים.

רובו של הספר מוקדש להצגת ביוגרפיות של המעצבים בסדר אלפביתי בצד תמונות של המוצרים שעיצבו. הדרך שהספר נוקט בה – האדרת המעצב כגורם המרכזי להבנת המשמעות של עולם העיצוב – מקובלת היום להצגת עיצוב. לכן אין ספק שהאינטליגנציה המוזכרת בכותרתו של הספר עשויה להיות אך ורק האינטליגנציה של המעצב.

מדרך הצגה זו עולות שאלות קשות – אפיסטמולוגיות, מתודולוגיות ומתודיות. לא ברור מהם הקריטריונים שלפיהם בוחרים מחברי הספר להציג את ממצאיהם: מי מחליט מהו עיצוב טוב ומי הוא מעצב טוב וכיצד מתקבלות החלטות אלה; אילו מוצרים נכללים בהגדרה זו ולמה; האם איכות המוצר נקבעת על סמך ערכו האסתטי, על פי המכירות וההצלחה המסחרית שלו או דווקא על סמך נדירותו וייחודיותו? האם נודעת חשיבות לחשיבותו של המוצר בחיי התרבות, ואם כן, בחיי התרבות של מי? האם הבחירה נעשית מתוך בחינה של קהילה חברתית מסוימת, ואם כן – האם החברה מוגדרת על פי מיקומה, על פי ערכיה או עושרה? מי הם הצרכנים של המוצרים ולמה הם צורכים אותם, ומדוע מתייחסים לצרכנים אלה ולא לאחרים? האם המוצרים הנבחרים משקפים "רוח" של תקופה, יצירתיות של יוצר, צרכים פונקציונליים או אמיתות אוניברסליות? נראה שאין תשובה אחת מוסכמת למגוון השאלות האלה.

אילו חוקרי תולדות העיצוב היו מתרכזים לדוגמא בהגדרת הפעילות העיצובית כפעילות של "פתרון בעיות", שהיא הגדרה מקובלת, אזי בחירת אנשי המפתח בתחום העיצוב לאורך ההיסטוריה הייתה שונה מהבחירה של פני ספארק (Penny Sparke), היסטוריונית של העיצוב, בספרה "A Century of Design: Design Pioneers of the 20th Century" (מאה של עיצוב: חלוצי העיצוב במאה העשרים).
העובדה שאין תמימות דעים בהגדרת העיצוב, הן בין אלו העוסקים בו והן בין אנשי האקדמיה שחוקרים אותו, יוצרת פרקטיקות, תיאוריות והיסטוריות ההולכות ומתנתקות ממכנה משותף כלשהו. בנוסף לכך, מצטרפות למשחק תפיסות בין־תחומיות ותפיסות הוליסטיות, ובמקום לנתץ את הגבולות הדיסציפלינריים, הן מקימות חומות נוספות. יעידו על כך הדברים שכתב חוקר העיצוב ג'ון הסקט (John Heskett) בספר Design: A Very Short Introduction – "אחד הדברים המוזרים ביותר בעולם המודרני הוא האופן שבו עיצוב הפך למשהו בנאלי וחסר משמעות… בהעדר הסכמה גורפת בכל הנוגע למשמעותו וערכו, ישנו בלבול רב סביב פרקטיקת העיצוב… העיצוב מלא סתירות, יש לו פנים רבות, ואין לו גבולות ברורים המגדירים אותו בבהירות".

שאלת מהות דיסציפלינת העיצוב
בשנים האחרונות מרבים לדבר על הפניית העיסוק בעיצוב מעיצובם של אובייקטים לעיצוב המתרכז בחוויה האנושית. כתוצאה מכך, עולות שאלות שטיבן אונטולוגי, כמו למשל, האם העיצוב אינהרנטי לאובייקט, או שמא הוא נובע מההקשר הסביבתי, החברתי והתרבותי שבו הוא מתקיים. תשובה לשאלה זו עלולה לערער לחלוטין את המבנה והמשמעות של ספרי העיצוב של סטפן ביילי, ואת הספרים וכתבי העת הרבים בנושא עיצוב המתפרסמים השכם והערב. מעבר לכך היא מערערת את משמעות העיצוב, החינוך והפרקטיקה של העיצוב. האם על השאלה "מה הוא עיצוב טוב?" ניתן להשיב תשובה אבסולוטית, המלווה בתמונות של אובייקטים המגלמים לכאורה עיצוב טוב באופן מוחלט? או שמא התשובה היא שאין עיצוב טוב באופן מוחלט, כי עיצוב הוא תמיד תלוי הקשר ולכן בקונטקסט אחד הוא ייחשב לטוב ובקונטקסט אחר ייחשב לרע. תמונת מוצר על רקע לבן, מוצר שהוצא מהקשרו, אינה מספרת כשלעצמה דבר; השיפוט במקרה כזה יכול להיות רק אסתטי – יפה או לא יפה, ולא ערכי – טוב או לא טוב.

שאלה מהותית זו הופכת לבעייתית ומעלה שאלות אתיות קשות, כאשר הגישה העיצובית המתייחסת אל המעצב כמי שיוצר אובייקטים, מיושמת על אובייקטים אנושיים. בספר חדש שפרסם ביילי בשנת 2009 בשם Woman As Design: Before, Behind, Between, Above, Below, הוא מתייחס לאישה כאל אובייקט ומנתח את חזותה על סמך איבריה – חזה, ישבן, וגינה. בספר זה נבחנת האישה כאובייקט אסתטי הכפוף מבחינה פונקציונלית לשימושו של הגבר ההטרוסקסואלי הלבן.
הביקורת הפמיניסטית, שלא איחרה להגיע, הדגישה את הבעייתיות שבגישה זו ואת הצורך לעסוק בהיבטים נוספים ועמוקים יותר של הבעיה.

גישה זו רואה את עולמנו כמורכב מאובייקטים בעלי תפקיד, וכאשר התפקיד מגיע לכלל מיצוי, האובייקטים נעלמים מתשומת לבנו. כזאת היא ההתייחסות לסביבה, התייחסות כאל אובייקט שיש לנצלו עד גבול הכדאיות. בעלי החיים זוכים ליחס דומה כמוצרי צריכה הנסחרים בבורסות העולם בהתאם לתועלתם. גישה קולוניאליסטית זו מגיעה לביטויה הגס ביחס לבני האדם, שגם הם מוערכים ומנוצלים כאובייקטים, כבעלי תפקיד מוגדר, והם אף מפוטרים, מגורשים ומושמדים כאובייקטים כאשר הם פוגמים באידיאל האידיאולוגי.
התמונה הנגלית לעינינו בבואנו להגדיר את העיצוב מורכבת ביותר ואינה יכולה להיות נידונה במסגרת המצומצמת של דיסציפלינת העיצוב. עצם מהותה של הדיסציפלינה מעוררת שאלה: על מה היא מתבססת? מה הם יסודותיה? השאלות צצות מכוח הבנתנו את מהות העולם, מכוח הבנתנו את הסובב אותנו ומעורבים בהן גם יחסינו האישיים, החברתיים והתרבותיים.

לכן כה חשוב לדון על העיצוב מן הפרספקטיבה הרחבה ביותר, פרספקטיבה שעשויה להסיט את דרכנו לנתיב אחר, לשנות את אופן הבנת המעשים שלנו ואף את הדרכים שבאמצעותן אנו מבינים את עצמנו, את החברה והעולם ואת יחסי הגומלין שביניהם. הדיון בהכרח הוא על עיצובו של עולם אישי, חברתי ותרבותי.

אחת הדוגמאות לשינוי כזה היא עלייתה בשנים האחרונות של המחשבה ה"ירוקה" – מחשבה המשפיעה על אופני הבחינה של תוצרי העיצוב ועל אופני ההתנהלות שלנו בחיי היומיום. עם כל מוגבלותה ובעייתיותה של תמורה זו, הרי היא מצביעה על חיפוש דרכים חלופיות למציאות הקיימת; חלופות שיסודן בפחד מהצפוי לקרות לנו ולעולמנו אם לא נשנה את דרכינו; חלופות שיסודן באמפתיה כלפי הזולת, כלפי אלה שמחוץ לנורמה; חלופות הניזונות מנוסטלגיה לעבר או מתקווה לעתיד טכנולוגי חובק כל, כזה שישים קץ לשינויים הכאוטיים בחיינו או אולי יסמל תקווה לעתיד של שיתוף, של היות האדם בהרמוניה בעולם.

הציר המנתב תערוכה זו הוא מגוון הנושאים המאפיינים את שיח העיצוב בימינו שאותרו על ידי אוצרי התערוכה. נושאים אלה מקובצים בשמונה קטגוריות של מוצגים, כפי שניתן לראות בתערוכה עצמה ובקטלוג. בהמשך, נכללת התייחסות קצרה לכל קטגוריה מנקודת מבט המפרשת אותה מעבר למוצגים ובוחנת אותה מבעד לתפיסות עולם שונות. זהו דיון בעיצוב המנסה להציב את כל המהויות המקובלות של העיצוב בסימן שאלה. שיח בקוד פתוח.

קטגוריה: מעבדת עיצוב
עיצוב צורה
מגמת פניו של העיצוב היא תמיד אל העתיד, משום שהוא בא להציע שינוי מהקיים. בתשתית כל עיצוב ישנו רעיון לעתיד יפה, טוב ואמיתי יותר. לכן עיצוב הוא במהותו מעבדה הממליצה לאן צריך, כדאי וראוי ללכת. ניתן לומר שזהו תחום עיסוקה של הפילוסופיה, אך עיצוב, בשונה מהפילוסופיה, אינו עוצר ברעיון, אלא חותר למימושו ולשילובו בחיים, מעצב עולם בפועל.
אם ננסה לסכם את המיומנויות הנחוצות למעצב ניווכח שאין כמעט מיומנות אנושית שהמעצב אינו עשוי לצרוך בתהליך העיצוב. אך מהי המיומנות העיקרית של המעצב? מה שמאחד את כל ההיבטים של העיצוב הוא הרצון לממש את האידיאה ולעשותה נוכחת, ניתנת לתפיסה, כלומר, הוצאתה מן הכוח אל הפועל. העיסוק בצורה – העלאתה, פיתוחה, מימושה ויישומה בחיים, הוא עיקרו ומהותו של העיצוב כפי שהוא מובן היום. זהו גם תפקידה של מעבדת העיצוב, זוהי המטרה שאליה חותרים לימודי העיצוב, וזאת גם הציפייה של החברה מהעיצוב – מתן צורה לחיים.

אך מה היא צורה? עד כמה שזה נשמע מוזר, צורה אינה מושג המובן מאליו למרות שהצורות הינן דרכנו לתפוס את העולם. ישנן שלוש מסורות פילוסופיות על צורתם של דברים. האפלטונית, האריסטוטלית והנומינלית, ובהתאמה להן יש תיאוריות ופרקטיקות עיצוב.
האחת רואה את הצורות כביטוי של אידיאות, חוקי הטבע, היוצרים את הצורות. השנייה טוענת שאין חוקים חיצוניים ורואה את הצורות כנובעות מכוח החיות המצוי בדברים עצמם והשלישית טוענת שאין צורות כלל בעולם וכל הצורות אינן אלא פרי דמיוננו.
בהתאמה נוכל לראות שלוש תיאוריות ופרקטיקות עיצוב. העיצוב המודרניסטי, שהינו אפלטוני במהותו, מאמין בתבונה חיצונית ואובייקטיבית המגיעה למימוש באובייקטים. העיצוב האקולוגי הרואה את עולמנו כאורגניזם בעל כוח חיות והינו הוליסטי במהותו. העיצוב הפוסט מודרניסטי הטוען שהעולם הפנימי לאדם הוא האמת היחידה הפתוחה בפנינו ולכן הצורות הינן יצירה אנושית.
האם מה שאנו רואים זה מה שיש? האם זו פרשנות שלנו למה שיש? או שמה מה שיש הוא רק הפרשנות שלנו? ואם זו פרשנות אישית שלנו מדוע בכל זאת יש לנו תחושה שיש הרבה משותף בינינו? שאלות שאת התשובות להן אנו רואים כתוצרי העיצוב.

קטגוריה: המהותנות החדשה
"המהותנות החדשה"?
היא חדשה כי קדמה לה המהותנות המודרניסטית והסגנון הבינלאומי.
"מהותנות" היא עמדה פילוסופית הרואה את העולם כמורכב ממהויות, מאובייקטים, שזהותם היא תוצר של תכונותיהם המהותיות. יש להם בנוסף תכונות שאינן מהותיות והכרחיות לקיומם, ואובדנן אינו גורע ממהותם. זו גישה רדוקציוניסטית הבאה להפשיט את האובייקטים מהסרח העודף כדי להגיע לעיקר, לאידיאה שלהם.

הסגנון הבינלאומי – סגנון המבטא את האידיאולוגיה המודרניסטית של קדמה והינתקות מהארצי. העיצוב עוסק בפונקציה המהותית של התוצר וממחיש בהופעתו את פונקצית החזון של הקדמִה. לכן הצורות והפרופורציות החלקות והגיאומטריות, הצבעוניוּת המינימליסטית ודחיית הקישוטיות, שמאפיינות מוצרים ומבנים מודרניסטיים, יותר משהן מלמדות על מהותו הפונקציונלית של אובייקט, מלמדות על מהות המודרניזם והן אופן הביטוי שלו כסגנון אוניברסלי, בינלאומי.

הסגנון "מהותנות חדשה" – אם הסגנון הבינלאומי נשען על הפרדיגמה שהאדם הוא יצור תבוני ועליו לתת ביטוי לתבוניות זו ולחתור כל העת לתבוניות מלאה יותר, הרי הסגנון "מהותנות חדשה" מתקיים במציאות שהתפכחה מאשליית התבוניות אך אולי נכספת אליה.
אם בזמנו הסגנון הבינלאומי היה נון־קונפורמיסטי והציג סגנון חיים חדש שבעט בעבר, הרי היום הסגנון של "מהותנות חדשה" הוא קונפורמיסטי ואולי גם נוסטלגי. אם ראינו את הסגנון הבינלאומי כמצוי מעבר לנרטיבי, לזמני, הרי הופעתו של סגנון "המהותנות החדשה" היא נרטיבית וזמנית. השיח שהוא יוצר הוא טכנו-אסתטי המתעלם מהמקומי ומהזמני, אף שהינו כזה בעצמו.
אם בעבר מרכיבי השפה של הסגנון הבינלאומי נחשבו לתחביר אוניברסלי, הרי היום הם רק ביטוי סגנוני. העיצוב הרציונלי איבד את האוניברסליות שלו וזו הייתה לסגנון של עיצוב, אחד מני רבים, אחד מהרבה רציו אפשריים.

קטגוריה: חרדה חברתית
עיצוב מתוך פחד
ברגע הראשון נראית קטגוריה זו כתמוהה ואזוטרית. מדוע החרדות החברתיות מקבלות התייחסות כה מרכזית במחשבה ובעשייה המעצבת? הרי ישנן פעולות גומלין חברתיות הזוכות להרבה יותר תשומת לב מצד המעצבים. בכל אשר נפנה בסביבה החברתית נבחין במעורבותם של המעצבים. מדוע מכל קשת התחושות נבחר על ידי האוצרים כנושא מרכזי בעיצוב העכשווי דווקא הפחד מהבלתי מוכר ומהזר? אך במחשבה שנייה, אולי אכן ניתן למצוא בבסיס העיצוב את הפחד השולט בו ובו בזמן מדרבן אותו להכניעו.

המודרניסטים מתעבים את המורשת הוויקטוריאנית, את היצריות המאולצת שלה ואת החברה הבורגנית שהביאה לדעתם את האסונות הלא רציונליים על האנושות. חזונם הוא שהחיים יתנהלו כמפעל תעשייתי יעיל המעניק לכל אחד אפשרות לנהל חיים פונקציונליים והוגנים. חזון אוטופי שנולד מתוך רצון לברוח מהזוועות, מהכאוס ולברוא עולם חדש מבראשית – מנקודת אפס נטולת עבר. המודרניסטים קיוו שאת מקום הריקנות שהותירו המלחמות והאסונות בליבם של האנשים, לאחר שכבר איבדו את אמונתם הדתית, תמלא האמונה במדע ובטכנולוגיה. העיצוב כפי שהם התוו אותו נושא בחובו פחד מפני הבלתי נשלט, מפני היצרי הלא־רציונלי. עיצוב המתנתק מהרגשנות הסובייקטיבית, עיצוב נטול תשוקה ואהבה, עיצוב שאינו צומח מתוך אהבת העולם והאדם, אלא מתוך רצון להכניעם קודם שיהיה מאוחר מדי, לנתבם למסלול שאין ירידה ממנו ולעבר חזון טכנולוגי, טכנוקרטי, ואחריתו סדר מופתי ותבונה מלאה.

וכך, בעודנו ממשיכים לדשדש בביצה שהנחיל לנו העיצוב המודרניסטי, שב העיצוב מתוך פחד ומשתלט עלינו מחדש. האם לא הגיעה העת לקיים דיון ערכי ומוסרי בנושא עיצוב? האם לא הבשילה העת לפעול לקידומו של עיצוב שאינו מונע על ידי פחד, אלא מתוך מפגש מלא עם החיים על כל מורכבויותיהם, עם כל האמונות והתשוקות ועם כל ההשתנויות, בלי שום אלימינציה, והחשוב מכול – לפעול מתוך אמפתיה ולא מתוך פחד?

קטגוריה: כלכלת אומנות
התחדשות העיצוב כמקומי וזמני
האומנויות בחברות מסורתיות נועדו לסיפוק צורכיהן. האומן המקומי מטביע בחומר את הצורה כשם שעשו אבותיו, לא רק כערך פונקציונלי או אסתטי, אלא גם כערך חברתי ותרבותי שנודעות לו משמעויות חומריות ורוחניות שונות אצל בני הקהילה. הערכים האלה קושרים אותם לסביבתם, לקהילתם, לאבותיהם ואליהם. זהו עיצוב פואטי במלוא מובן המילה. פילוסופיית החיים מוטבעת בתוצרים ועומדת כנוכחת בפני היוצר ובפני המשתמש.

ניתן לראות היום שערכים מסורתיים של תרבויות שונות עולים בקנה אחד עם התמורות המתרחשות בימינו במדע ובתפיסת המציאות של החברה המערבית. זהו מעבר מחשיבה רדוקציוניסטית לחשיבה הוליסטית, מחלוקה דיסציפלינרית היררכית וליניארית למערכות דינמיות לא־ליניאריות. מתהליך חקירה אובייקטיבי שבו החוקר אינו מעורב, להבנה שהחוקר הוא חלק בלתי נפרד מכל מערכת הקביעות, החקירה והסקת המסקנות. זהו אינו עולם של סיבה ותוצאה, אלא עולם של מערכות אקולוגיות פתוחות שכל מרכיביהן אינם ידועים ואינם מוגדרים. זו אינה עבודה על בסיס הגדרות ועובדות, אלא על סמך הערכות ודעות. לא עוד עולם של אובייקטים מוגדרים, אלא עולם של שדות המקיימים ביניהם יחסי גומלין.

לשינוי ערכי זה יש השלכות מהותיות על עבודת העיצוב, החינוך לעיצוב ותוצרי העיצוב. תהליך העיצוב אינו נעשה יותר בדרך של הסתגרות בסטודיו ושליטה בתהליך ובתוצר, אלא בשותפות ומעורבות בקהל היעד ושל קהל היעד. התוצר הוא התרחשויות חיים, המעצב הוא מעצבם של סיפורים המתממשים הודות לאמצעים שהוא יוצר. זהו מצב שבו הפער בין המעצב, היצרן והצרכן מצטמצם והופך למורכב עד ששוב אין יודעים בוודאות מי הוא מי.

מתוך ראיית עולם זו, על המעצבים לדמיין, לעצב ולממש, באמצעות שותפות, כבוד הדדי ואמפתיה, על בסיס ערכים מקומיים ומסורתיים, לא רק את היפה, אלא גם את הטוב והאמיתי שלנו כיחידים, כחברה וכעולם.

קטגוריה: מעבר ליופי
ערכי האדם כעיצוב פואטי
"שירה היא פילוסופית ורצינית יותר מהיסטוריה, שכן השירה מציעה לנו אמיתות כלליות, בעוד שההיסטוריה מספקת לנו עובדות ספציפיות." – אריסטו, רטוריקה.

מן ההשוואה שעורך אריסטו בין הפואטי להיסטורי אפשר להקיש ולומר, שהעיצוב הפואטי, העיצוב שמעבר לפרקטי, הוא הגותי יותר ומבטא את משמעותם של הדברים, לעומת העיצוב הפרקטי המטפל ומוסר עובדות בלבד. שניהם מתארים את העולם אך האחד מרומם את הנפש והאחר עובדתי ופונה לשכל.

המעצבים שחיפשו בעבר את מהות העיצוב בחשיבה האנליטית המוחלטת, מבינים היום שהאנליטיות מוגבלת, אבל אופקיה עשויים להתרחב באמצעות מעורבות יצירתית ואינטואיציה מושכלת שהן חלק בלתי נפרד מהמחשבה המעצבת. המעצבים משתחררים מהעבותות שבהן כבלו אותם, גם האחרים וגם הם עצמם, ומביאים לידי ביטוי את עושרו הערכי של עולמם. צמצום העיצוב לפעילות תבונית בלבד הדיר מתוכו את עושרם ורבגוניותם של ערכי החיים וסגנונותיהם. התוצאה הייתה תוצרים חד־ממדיים ללא ממדי השיח החברתי והתרבותי המקיף אותם.

על העיצוב לחרוג מתפיסת העולם המונוליתית של המודרניזם ולהכיר בקיומן של תפיסות עולם שונות ומשתנות, ועליו לתת ביטוי מלא וערכי למגוון התפיסות השונות. לכל עיצוב, סגנון ודקורום יש זכות להתממש על בסיס הערכה הדדית ואמפתיה. מדוע נגזר עלינו לחיות חיים של ידיעה ולא של שירה? למה להסתפק בשימושי ובאסתטי כאשר גם החווייתי, הערכי והרוחני הם חיינו?

קטגוריה: בנוגע לגוף
עיצוב טרנספורמציות אנושיות
כשאני ברשת, אני בת 24, גבוהה ובלונדינית, שמוכנה לטרוף את החיים. בבית אני גמלאית בת 67, נמוכה ומוגבלת בתנועה עקב נכות. – גולשת אחת מני רבים.

ניתן לומר שהטרנספורמציה היא מהות חיינו. אנו גדלים, מתבגרים ומזדקנים, אנו מתחנכים, מגבשים דעות, רוכשים מיומנויות גופניות, חברתיות ותרבותיות, ממלאים תפקידים שונים. בכל רגע בחיינו ההשתנות נכפית עלינו, אנו יוזמים אותה ואף כופים אותה על הזולת. כל התנסות בחיינו משנה ולו במעט את משמעות חיינו בעינינו ובעיני הסובבים אותנו. גם יחסי הגומלין עם הסביבה, החברה והתרבות משתנים בהתאם. האם ניתן להפריד בין השתנות גופנית להשתנות מנטלית? האין ההשתנות הגופנית ביטוי לחיפוש של משמעות אחרת לגוף, לעצמנו ולעולמנו? האין כל הטרנספורמציות כרוכות זו בזו?

האדם בכרך המודרני הוא אנונימי. האדם העירוני יוצא לרחובות, למקומות הבידור, המסחר והעבודה כחסר זהות, מוקף במסות של בני אדם חסרי זהות כמותו. אנשים שהם נטולי סממנים ייחודיים אינם מובנים, לא נקלטים כקיימים, הם חסרי צורה. כאשר אנו לובשים צורה, אנו מקנים לעצמנו משמעות. כאשר אנו פושטים צורה ולובשים אחרת אנו מקנים לעצמנו גם משמעות אחרת. משמעויות המבדלות אותנו זה מזה, אך גם משייכות אותנו לחברה ותרבות מסוימים. אנו מבחינים בדינמיות זו כאשר אנו מעיינים במגמות שונות, באופנות המתקיימות זמן מסוים עד שהן שוקעות לטובתן של מגמות ואופנות אחרות.

הייתכן שבאופנה ובמגמות יש רבדים ומשמעויות שיכולים ללמד אותנו דבר מה על עצמנו ועל החברה שמסביבנו? האם התפיסה שאנו מונעים על ידי מחשבה רציונלית אינה אלא אשליה?
הדיון החוקר את הדינמיות הטרנספורמטיבית עשוי לסייע לנו להבין מהיכן, מדוע וכיצד מתרחשים השינויים. בחינת המגמות והאופנות יכולה להסביר מדוע, למרות התמורות שאנו עוברים, אנחנו נשארים ביחד כחברה וכקהילה. כיצד נעה ההשתנות בחברה, כיצד היא מגיחה, משתלטת ונמוגה כלעומת שבאה? האם זה טבעו של העולם האבולוציוני? הטרנספורמציות אינן דבר שטחי, הן ביטוי של המהות.

קטגוריה: מעבר למעצב
היכן טמונה משמעות העיצוב?
העניין המרכזי בקטגוריה זו הוא היכן מצויה משמעות מעשה העיצוב. מתוך דברי האוצרים עולה שנוצר שינוי בדרך ההבנה וההתייחסות שלנו לתוצר העיצוב. אם עד כה ראינו אותו כאובייקט העומד בפני עצמו הרי כעת אנו רואים כיצד משמעותו מתקבלת מהמפגש שלו עם המשתמש, בהתרחשות שביניהם. שינוי זה, הבא לידי ביטוי באמצעות פיתוחים טכנולוגיים, מרמז על שינוי בהבנת העיצוב ומורה על שינוי בתפיסת העולם.

המדעים הקוגניטיביים מסבירים שמה שנראה לנו הגיוני הוא תוצר של הרגלי חשיבה המעוגנים באופן שבו רשתות הנוירונים במוחנו הסתדרו במהלך חיינו, סדר שנוצר מתוך ההתרחשויות שחווינו. ככל שההתרחשויות חוזרות ומתרחשות, רישומן בתודעתנו הופך יותר קבוע ואף אינטואיטיבי. מה שנראה לנו אובייקטיבי הוא רישום שחוזר על עצמו בעינינו ובעיני החברה והתרבות שבה אנו חיים. רישום כזה אינו תולדה הכרחית של התנסות אישית, אלא עשוי להיות תוצר של החינוך והחיים בקרב אמונות שונות, כגון האמונות בקיומו של האל או היות הארץ כדור המסתובב סביב השמש, אמונות המסבירות ומסדירות את המציאות שמעבר להתנסות האישית והקהילתית.

משמעות דברים אלה היא ויתור על ההנחה של אמת כקיימת, כהבחנה במהות חיצונית ואובייקטיבית. האמת מובחנת כאמת שמגיחה, אמת דינמית של התגלות, aletheia ביוונית, שהאדם יוצר מתוך, בתוך ולתוך גופו ונפשו כשרוי בסביבה, בחברה ובתרבות.
משמעותם של תהליכי השתנות אלה מתוך אינטראקציה עם סביבתנו היא שאנו מתעצבים מתוך החיים בסביבה ומעצבים מתוך מעורבותנו בסביבה. ההשתנויות הן הדדיות. הגבולות שבין האדם לבין החיצוני לו מתמוססים וכך גם הגבולות בין הגוף לנפש. ומעבר לכך – עולם האידיאות, האל, חוקי הטבע – כל אלה אינם נתונים אפריורי, כקודמים ומתווים את ההתקיימות האנושית, החברה והעולם, אלא הם המשמעויות שהאדם מעניק לאינטראקציות שלו, הם ההתהוות היצירתית.

האם שולחן, כוס או ספר הינם מה שהינם כי הם התגלמות בחומר של אידיאת השולחן, הכוס או הספר, ולכן מעשה העיצוב הוא מתן צורה חזותית לאידיאה, או שהם מה שהם מתוך ההתנסות שלנו איתם, מתוך המשמעות של האינטראקציה שלנו הם מגיעים לקיום. קיום כשולחן, ככוס, כספר, או לחילופין קיום כבית בעיני הילד, כמיכל לעפרונות וכמשקולת מייצבת לראשה של דוגמנית. יכולות להיות להם אין ספור משמעויות המתהוות בחיים.

המשמעות אינה עומדת בזכות עצמה כקיימת, לא באובייקט ולא בסובייקט, אלא באינטראקציה שעשויה לעבור תמורות רבות עם הזמנים ועם השינויים הסביבתיים, החברתיים והתרבותיים.

קטגוריה: רמיקס מוטנטי
דמיין לך עולם גרוטסקי
מהו גרוטסקי? מושג מעורפל התלוי במה שהינה "המציאות". הגרוטסקי פורע במציאות ומחבר סדרים שונים זה מזה באופן שאינו תואם את מקומם ומשמעותם באותה מציאות. הגרוטסקי מתאפיין בעיוות, בהפרזה ובשילובים "מוזרים". כאשר מופיע הגרוטסקי הוא מתנגש עם המציאות הקיימת ומאיים לשנות את סידרה. הסדרים השונים שהיו מובחנים ונפרדים מאבדים מהמובהקות שלהם ומתקבלים כיותר עמומים; משמעותם המוחלטת מתעמעמת. ככל שהדברים עמומים יותר גם הסדר הרציונאלי וגם הכאוס הגרוטסקי נראים כהולכים ומשתלבים זה בזה עד להופעתו של סדר מחודש. במונחים ביולוגיים ניתן לראות בגרוטסקי מוטציות של המין הנאבקות על מקומן בטבע.

הגרוטסקי מלווה תמיד את תפיסות העולם הרציונאליות המנסות למצוא את הסדר העליון שמעבר לתופעות החיים. הסדר העליון, חוקי הטבע, האידיאה והמימוש האידיאלי שלה, הינם תמיד יותר מושלמים מהעולם הסובב שבו הכול הינו "מעוות", פגום בהופעתו. לכן העיצוב המודרניסטי שהוא רציונאלי ושואף למושלמות הוא בעל אופן ביטוי ושפה ברורים ומוחלטים, שבאמצעותם מנסה המעצב להגיע למושלמות האידיאלית. המציאות העליונה הינה האובייקטיבית, שם נמצאים החוקים, האמיתות והאידיאלים בטהרתם, ועולם התופעות הינו סובייקטיבי, פגום, גרוטסקי.

אך ניתן לראות את העולם אחרת. עולם התופעות, העולם הסובב אותנו בחיינו, הוא העולם היחידי שיש, העולם שלא עבר עיבוד פרשני על ידי השכל, הרי הוא העולם האובייקטיבי. כל עולם שננסה לדמיון לנו הוא עולם סובייקטיבי, שהרי הוא פריו של השכל, וכל החוקים וכל הדימויים שנברא במוחנו הם ההופעות הגרוטסקיות. מנקודת מבט זו עולם המדע אינו מגלה עולם אובייקטיבי, אלא מעצב עולם סובייקטיבי, עולם שאנו מדמיינים כישנו, כקיים.

כאשר העולם הנפרש בפנינו היום אינו יותר עולם מונוכרומטי אלא עולם של פלורליזם, כאשר כל האופציות נפתחות, הדמיון הוא הגבול. כל הצורות, כל הסגנונות, כל המסורות נפתחות לפני המעצב. המעצבים אורגים רשתות של תשוקות, מאוויים, חלומות, פונקציות, חומרים, טכנולוגיות, תרבויות ודרכי חיים בתהליך סימביוטי הרלוונטי וקוהרנטי למציאויות שהם מדמיינים. בעולם כזה נועד למעצבים תפקיד חשוב – לסייע לאנשים לדמיין עולם. הקוד פתוח.

ד"ר ויקטור פרוסטיג, המכון הטכנולוגי חולון, עוסק בעיצוב, הוראת עיצוב, יזמות עסקית ופילוסופיה של עיצוב

התערוכה מצב הדברים – עיצוב והמאה ה-21 הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 04.03.2010 – 15.05.2010