"הפרחים המיובשים" בתערוכה של רון ארד מעוררים שאלות על הרס ויופי, תפקוד ורעיון
"עקרון ההֶתְמֵד (עקרון ההתמדה או האינרציה), קובע כי כל גוף נוטה להישאר במצב בו הוא נמצא: אם במנוחה – ישאף להישאר במקומו, ואם בתנועה – ישאף לשמור על מהירותו, (גודלה וכיוונה). במילים אחרות, כאשר על גוף לא פועל כוח, מהירותו לא תשתנה. מצב זה, בו מהירות הגוף לא משתנה, מכונה התמדה."
אנחנו מגיחים אל תוך העולם הזה בקול תרועה, אנחנו אהובים ומיוחדים ויחידים וחד פעמיים עבור אלה שמקיפים אותנו. אנחנו אנרגיה מתפרצת, אנחנו במגמת צמיחה, אנחנו פוטנציאל, אנחנו החדש והעתיד והקדמה.
עד ש… מתישהו, ברגע חמקמק וכמעט בלתי מובחן, מהסוג שמתגנב מאחורינו, אנחנו הופכים מהבטחה להוכחה של עצמנו – אנחנו אל מול העולם ואל מול עצמנו. מה שישנו הוא הדבר, רצונות חשקים ומאוויים אל מול אמת קיימת ונוכחת. אכזבות לצד הצלחות, אנחנו אוסף של חוויות פרטיות ומשותפות.
אנחנו כבר הרבה פחות מיוחדים. אט אט דוהה החד פעמיות שבנו, אנחנו הופכים לחלק ממשהו גדול יותר, לעתים נבלעים בתוך ההמון ומתפקדים כתפאורה או רקע להתרחשויות אחרות, לפעמים אנחנו רקע אפילו בחיינו אנו.
אנחנו הופכים יותר ויותר מובנים מאליהם ופחות ופחות שימושיים. אנחנו כבר לא "state of the art" זה ברור, עד שאנחנו נעשים שקופים ובלתי נראים לזולת, מעלים קמטים ועובש. את הרגעים האחרונים שלנו אנחנו מבלים כמעט לבד, בחוסר תנועה ובשקט, כמעט מיותרים וודאי שלא קריטיים כמו בתחילת הדרך.
בלכתנו, ובהנחה שיש מי שיתעקש לזכור, אנחנו הופכים מהממשי שהיינו לדימוי, כזה שקיים באחרים או מודפס על גבי נייר בעוביים שונים. אנחנו הופכים מנפח ותנועה במרחב לקווי מתאר, לכתמים או לפלטה של צבעים. אנחנו הופכים שטוחים – מתלת ממד לדו ממד שהוא הזיכרון שלנו לנצח, עד שגם בו אובד העניין.
ברגעי השיא שלנו או אל מול הצמתים המרכזיים והמכריעים שבחיינו וכשבלוריתנו מתנופפת ברוח במלא אונה, אנו חשים כאילו אנחנו ניצבים בפני שתי אפשרויות : האחת – להישרף ולהתכלות באש החיים שמלבות התשוקות שלנו ולהעלם, רגע לפני שעובר אותנו השיא. האחרת, להמשיך ללכת בעיקשות בדרך, עקב אחר אגודל עד שייגמר הכוח, עד שתגווע הלהבה ותישאר רק נימה של עשן מסתלסלת, עד שגם זו תימוג.
כוחות כמו אנרציה או גרביטציה דוחפים אותנו לקיים, מבלי לבחור באופן מודע את האפשרות השנייה. זו שמחייבת התמדה. המכוניות המחוצות שפעם לכדו את עיניהם ודמיונם של "משתמשים" ומאוחר יותר ננטשו על ידי אלה בעבור המהיר, השימושי והיעיל יותר, היום תלויות על הקיר, בשקט ובכך מקיימות את שתי האפשרויות בו זמנית. הן האייקון שידע ימים יפים של תהילת נעורים והחפץ שידע גם ימים של הזנחה ונטישה. ההתייתרות שלנו היא בלתי נמנעת וכך גם של החפצים שמהדרים את חיינו.
כמעט כמו בכתב הגנה, חוזר ומזכיר רון ארד ביומן שניהל לקראת עליית התערוכה ולגבי מכוניות הפיאט 500, "לא הרסתי, הנצחתי". ההשוואה החוזרת בין מכוניות הפיאט המחוצות לפרחים מיובשים מבקשת למקם את המעשה באזור הרומנטי- פיוטי. ההזדקנות וההתייתרות הבלתי נמנעת של מכוניות הפיאט הופסקה בפעולה אחת מיידית של מעצב. פעולה זו – אלימה באופייה, אך מלאה חמלה בכוונותיה – מקפיאה את המכונית באזור הדמדומים שבין ההרוס ליפה, בין התפקוד ובין הרעיון, בין האייקון לבין הצל של עצמו.
ואני נשארת עם השאלה העקרונית:
מה מצריך יותר אנרגיה חיצונית – להניע מכונית או דווקא לעצור אחת.
התערוכה רון ארד: ברוורס הוצגה במוזיאון לעיצוב חולון בתאריכים: 19.06.2013 -19.10.2013
