הסיור המקדים לעיתונאים בתערוכות הבוגרים מעלה שאלות לגבי השפעתה של הפוליטיקה על ההחלטות בתערוכה ועל מה הופך פרויקט לפוטוגני ולזה שבמהרה הופך ל"שיחת העיר" (Conversation piece).
מה שעומד מאחורי כתבה זו הוא לא ניסיון רב או שנים של צפייה תערוכות בוגרים אלא נקודת המבט שצמחה מתוך לימודי העיצוב ועברה אל העולם החיצון.
סיור בתערוכות הבוגרים בעין הבוחנת דווקא את הפרויקטים הלא מיוצגים.
הסיור המקדים לעיתונאים בתערוכות הבוגרים מעלה שאלות לגבי השפעתה של הפוליטיקה על ההחלטות בתערוכה, ועל מה הופך פרויקט לפוטוגני ולזה שבמהרה הופך ל"שיחת העיר" (Conversation piece). מה שעומד מאחורי כתבה זו הוא לא ניסיון רב או שנים של צפייה בתערוכות בוגרים, אלא נקודת המבט שלי שצמחה מתוך לימודי העיצוב וכיום עברה למבט חיצוני על המערכת.
כמו בכל שדה, ושדה העיצוב רחוק מלהיות פטור מהקשר זה – לפוליטיקה יש מקום מרכזי ומכריע בבחירות ובשיקולים הקשורים לתערוכות. ברבות מן המחלקות בבתי הספר לעיצוב, ראש המחלקה מחפש וצד פרויקט שייצג את המחלקה אל מול החוץ בצורה בה הוא היה רוצה שיתפסו אותה. ישנן מחלקות שמגדילות ראש עוד יותר ומעבירות לעיתונאים רק את הפרויקטים שהם היו רוצים שיהיו מיוצגים. כך שהם בעצם מחליטים עבורנו, מה חשוב או מעניין יותר או פחות. ויותר מכך, הם מחליטים עבור הקהל הרחב יותר, מהו עיצוב.
איני מעוניינת לעסוק בהקשר הויזואלי בהכרח של המילה "פוטוגני", אלא בפוטוגני כמגלם בתוכו את התכונות של הפרויקט שייבחר לייצג את המוסד האקדמי בו הוא נוצר. הפרויקט הפוטוגני יהיה זה שיוצב במיקום הבולט והנחשק יותר בתערוכת הבוגרים ושירבו לכתוב עליו ולסקר אותו בעיתונות.
לתמהיל המייצר פרויקט פוטוגני דרושה בראש ובראשונה המצאה או גילוי, כדאי שיכלול שיתוף פעולה עם חברה מסחרית מוכרת, ותוצר שימושי שמגלם בו את ההמצאה תוך שהוא נזהר מלהעיב עליה בעיצובו. משהו כללי מספיק, לעיתים גם לא מתחייב. פרויקטי המחקר הרחבים הם אלו שלכאורה מציגים יותר עומק, אבל לרוב מפספסים אותו בשם הגילוי או המקוריות. יש שיקראו לזה אפילו "גימיק".
גם פרויקטים מהסוג שדנים בבעיה בוערת עכשווית, ייחשבו חברתיים-קהילתיים או יתוכננו עבור אוכלוסיות מיוחדות – עשויים להיות פרויקטים פוטוגניים להפליא. הפרוייקטים ה"לא פוטוגניים לכאורה", הם אלו שיעסקו במשהו מוכר. אבל נדמה שכאשר ישנה בחירה להתעמק דווקא במספריים או בעפרון מתאפשרת נגיעה בפרטים הקטנים, ונדרש עומק רב ועבודה ברזולוציה גבוהה יותר.
תוך כדי השיטוט בין פרוייקטי הגמר, מצאתי את עצמי שואלת מדוע הפרויקטים החקרניים-הממוקדים הם אף פעם לא אלה שעומדים בקדמת הבמה? והכוונה היא לאותם הפרויקטים שהתחילו במבט על הסביבה הביתית הבסיסית, בחרו מתוכה אובייקט אחד קטן ומוכר וביססו עליו מחקר עומק שלם. הם צוללים לעומק אל תוך ההרגלים שלנו, אל תוך ההבניה התרבותית שהשתרשה לאורך עשרות או מאות שנים. אותה הבנייה שגרמה לנו להחזיק חפץ בצורה שאנו רגילים אליה, להשתמש בו באופן המסוים הזה ולקרוא לו בשמו. הם הסתכלו לאחור בראיה היסטורית, ובחנו את התפתחותו של חפץ יומיומי מוכר ואת השתנותו עם השנים. אני טוענת שפרויקטים מהסוג הזה הם לא רק "חמודים", אלא הם בעצם אלה שמגלמים את עבודת המעצב הטהורה. אז נכון שגילויים חדשים ו"ממציאנות" הם תמיד נחשקים, אך האם לא יותר מסקרן להביט דווקא במוצר מוכר ולגלות דרכו דברים חדשים? יתכן וחלק מן הבעיה, מלבד נושא הפוליטיקה שבשדה, היא העדר הגבולות הברורים של התחום וחוסר ההגדרה של עבודת המעצב.
גישות שונות מספקות שלל הגדרות לתפקיד המעצב בחברה: יש שמדגישות את הקשר לכלכלה ולתרבות הצריכה ואחרות את הקרבה לאמנות. ד"ר יונתן ונטורה, בדומה לחוקרים רבים נוספים, סובר כי בדומה לאנתרופולוג, גם המעצב התעשייתי עוסק באנשים, ומתמקד בחיי היומיום ובתפקודיהם החברתיים והתרבותיים של בני-האדם. בהתבסס על גישה זו, מצאתי כמה פרויקטים שעוסקים באנשים ומן הראוי שיעמדו בקדמת הבמה:
הפרויקט של קרלה רטאוס עוסק בחקירת הארכיטיפ של מספרי נייר. במהלך המחקר היא ניתחה את מבניות המספריים וחלקיהם השונים. פירקה והרכיבה מחדש את החפץ, בכדי ללמוד את הדי אן אי שלו. בין התוצרים ישנם גם כאלו שממסדים הרגלי חיתוך מאולתרים שנוצרו דווקא כשהמספריים לא היו בסביבה.
במשך שנה שלמה ביצע יעקב גולדברג עבודת מחקר ועיצוב המתמקדים ב"סוכרייה על מקל" כמוצר תעשייתי וכאובייקט איקוני בעל הקשרים צורניים, היסטוריים, פונקציונאליים ותרבותיים. הוא העמיק בשורשי הסוכרייה, חיבורה למקל, עטיפתה בנייר צלופן. מלבד הסוכריות כתוצרים הציג יעקב את המחקר שלו בספר מפורט בו הוא מוצא אינספור הקשרים יצירתיים למוצר הכל כך מוכר.
דווקא במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל מצאנו מחקר מעניין על פטיש. הפרויקט עוסק בחקירת התפר שבין הפטיש ככלי בעל נוכחות פיזית כוחנית, לבין שבריריות החימר. ההכלאה בין ראשי הפטישים מנכיחה את החיבור הבלתי אפשרי לכאורה בין שני העולמות.
פרויקט המשקפיים של אור קליין התחיל מרצון לפרק את הקשר בין העדשות למסגרת מבלי להתייחס למשקפיים כיישות אחת. היא עשתה זאת על ידי יצירת מנגנון שדומה מאוד לזה של סיכת בטחון ומכתיב את המורפולגיה. במהלך המחקר של אור היא הסתכלה לאחור, והבינה שהמשקפיים נוצרו תחילה כחפץ פונקיונאלי בלבד ועם השנים הפכו לאופנה של ממש. בפרויקט היא ניסתה למצוא את המקום הזה באמצע, תוך שהיא מקפידה על שמירת העדשות כפונקציונאליות ועל המסגרת – כחלק האופנתי.
אל מול ארבעת הפרוייקטים שהוצגו כאן סביר שלא תעלה שאלה כמו "מה זה?". אך יתכן ותהליכי עבודה מסוג זה ישפיעו יותר על החברה לאורך זמן והם הבסיס לעבודת המעצב. לא בהכרח ההמצאה החדשנית.
כתבה זו היא ראשונה מתוך סדרת כתבות על תערוכות הבוגרים בבתי הספר לעיצוב, שפתוחות לקהל הרחב בימים אלה.
