במסגרת סדרת כתבות של אוספים, פגשה מיה דבש, העורכת הראשית של המוזיאון, את שירה שובל, מנהלת ספריית החומרים ע"ש אהרון פיינר עדן, לשיחה על תפקידה של הספרייה כמתווכת בין עולמות ועל משמעות אוסף החומרים. איזה חומר נראה כמו ענן? ולמה שעם עלול להיתפס כחומר "טיפש" כשבעצם הוא כל כך גאוני?
בימים אלה, אנחנו עוסקים במוזיאון באוספים ולמעשה מתבוננים על השנה הקרובה כולה כ"שנת האוסף": בקרוב מאוד יצא לאור ספר על כיסאות מאוסף המוזיאון, בארכיון אנחנו קולטים את האוסף של חברת גוטקס ובחורף הבא תפתח במוזיאון תערוכת משקפיים המבוססת על האוסף של קלוד סמואל. איך ספריית החומרים משתלבת בנושא הזה?
אנחנו מדברים על אוספים, ואוסף החומרים שבספריה הוא חלק מאוסף המוזיאון. אבל מה הופך את החומרים בספרייה לאוסף? ואיך בעצם אוספים חומרים? ספריית החומרים היא תמונת מצב של תרבות חומרית עכשווית, של מגמות עתידיות, ובגלל שהקצב מתחלף ומשתנה כל כך מהר – אז בהכרח גם של העבר. חומר שממנו אדריכלים התלהבו לפני כמה שנים יכול להיות כעת בגדר פלא בעיני מבקר מחוץ לתחום המקצועי. בנוסף לחומרים, הספרייה עוסקת גם בטכנולוגיות ומבחינתי החומרים החדשים באמת, הם לעיתים רבות בעצם טכנולוגיות.
כל יום יש בעולם יותר ויותר חומרים ואנחנו לא מתיימרים להציג את הכל אלא מנסים לתת סקירה רחבה ומבט כולל על עולם החומר העכשווי. ישנם חומרים שניתן היה להקדיש להם ספרייה שלמה. למשל פורמייקה – זה תחום אדיר המתעדכן בקצב מסחרר ואין לנו יכולת או רצון להציג כל קולקציה חדשה של פורמייקות באוסף הספרייה. אנחנו משתדלים להציג רק מה שמעניין אותנו במיוחד מבחינה טכנולוגית, הקשר חדש או יישום אחר, ואם מעצב נתקל בחומר מסדרה מסויימת באוסף אנחנו נמליץ תמיד לפנות לחברה ולראות את מגוון הדוגמאות השונות. ישנן בעולם ספריות חומרים אחרות, הפועלות כגופים מסחריים ומוציאות מהאוסף שלהן חומרים שאינם מיוצרים יותר. אנחנו מחזיקים גם חומרים שיש להם ערך בעיננו מבחינה היסטורית, או חינוכית, גם אם לא ניתן כבר להשיג אותם. מהבחינה הזאת למשל אנחנו יותר דומים לאוסף של מוזיאון. בעיני רוחנו, יש ערך רב לחומרים, כמעוררי שאלות לדיון כמו למשל מהי הסיבה שהפסיקו לייצר חומר מסויים.
אין לכם בעצם חומרים שיוצאים מהמחזור בכלל? אוסף מוזיאון הוא תלוי שטח, צריך להגדיל את השטח כדי לקלוט עוד ועוד אוספים. איך זה בספרייה מהבחינה הזו?
האוסף שלנו הוא במימדים קטנים וכשאנחנו קולטות דוגמאות אנחנו מבקשות שלא יעלו על 20 או 30 ס"מ. ניתן לשים לב שאין אחידות בדוגמאות של החומרים אצלנו. יש ספריות בהן כל הדוגמיות הן בדיוק באותו הגודל, והן מסודרות על הקיר, או על משטח אחיד, בצורה שיטתית. אצלנו החומרים מוצגים בכאוס מסודר. וזה בכוונה, כדי לעודד יצירתיות. כדי שהמבקרים יכנסו ויהיה להם חשק לגעת ולמשש ולקבל השראה ורעיונות. מן הסתם, באיזשהו שלב נצטרך לעשות ארכיון של חומרים ואולי להפריד חלק מן החומרים. למרות ששוב, אם המטרה שלנו היא למידה, אז חשוב ללמוד גם על חומרים היסטוריים.
עוד דבר מעניין שקרה בספרייה בשנים האחרונות הוא איסוף של חומרים שלא מיוצרים באופן תעשייתי כמו חומרים שפותחו על ידי מעצבים ואומנים. זה עוד משהו שלא רואים בספריות אחרות בעולם וזה קורה כי הספרייה היא חלק ממוזיאון העיצוב, מה שבאופן טבעי מקדם אג'נדה שהיא יותר חינוכית. אנחנו לא רוכשים חומרים או לוקחים כסף על הצגת חומרים. כך אנחנו בונים מערכת יחסים של אמון ואובייקטיביות ביננו לבין ה"לקוחות" שלנו.
השאלה היא מה בכלל הופך אוסף לאוסף במוזיאון? האם אוסף אמור לשקף מבחינה היסטורית ותרבותית, תמונת מצב של עולם העיצוב ושהפריטים בו יהיו אבני דרך משמעותיות במגמות ובחשיבה?
בספרייה בפירוט אפשר לראות מגמות חשובות בתרבות וגם בעיצוב. זה הולך יחד. היום למשל יש עיסוק ופיתוח גדול בחומרים קלי משקל, וזה קשור לתקופה שבה אנחנו חיים. הערים הופכות צפופות יותר ויש יותר בנייה לגובה, אז נוצר צורך בפיתוח חומרים כאלו כי צריך להוריד מהמסה של החומרים. גם בתוך תערוכות הבוגרים באקדמיות רואים יותר ניסיונות להקציף חומרים ובכך להפחית ממשקלם מבלי לפגום בתכונות שלהם.
איך מתבצע איסוף של החומרים? רוב הפניות הן אליכם?
הלוואי :). בפועל, להרבה מהחברות המסחריות אין אינטרס להציג חומר באוסף, במיוחד חברות בינלאומיות, מכיוון שהשוק בארץ מאוד קטן. אז יש לנו עבודה רבה יותר, מאשר לספרייה שיושבת בפריז או בניו יורק. בהרבה מהמקרים אנחנו פונות לחברות, שאין להן קשר לעיצוב והן לא תמיד מבינות את התועלת שיכולה לצאת להם מהתקשרות איתנו. אבל בפירוש יש גידול במספר החברות מהתעשייה הישראלית שפונות אלינו וזה חלק מתהליך רחב יותר שהספרייה והמוזיאון עוברים יחד.
יש חברות בארץ שמייצרות חלקים מתוחכמים למטוסים או לרפואה בטכנולוגיות מאוד מתקדמות. יש חברות ומפעלים מדהימים שאנחנו מגיעות אליהם שלא יודעים מה זה עיצוב או מבינים את הערך והחשיבות של העיצוב. ויכול להיות שאם הם היו מחזיקים מעצב, אז היו קורים שם דברים חדשים ומופלאים. עדיין אין הבנה שעיצוב יכול להיות מנוע כלכלי משמעותי עבור תעשייה.
חשוב לנו שהקהל המקומי יוכל להיחשף למה שקורה בעולם ולכן אנחנו לא מציגים רק חומרים ישראליים או כאלה שבהכרח מיובאים לישראל. יחד עם זה, כמובן שאנחנו רוצים לקדם פרויקטים מקומיים ולחזק את הקשרים עם התעשייה הישראלית. למשל, התחלנו לעבוד על מיפוי בתי המלאכה באזור התעשייה בחולון, כי בטוח קורים שם דברים מרתקים וזה ממש מתחת לאף שלנו. מה שממש מעניין בהקשר הזה, זה להכניס חומרים לאוסף הספרייה שהם לאו דווקא קשורים לעולם העיצוב. למשל, חברה שמייצרת רשתות הצללה לשימוש חקלאי, זהו מקרה מעניין של חומר שמיועד לחקלאות אבל גם מעצב פנים או תעשייתי יכול לעשות שימוש חכם בחומר מהסוג הזה אם הוא מפענח אותו נכון. וזה ההקשר המעניין מבחינה מקומית כי בארץ התעשיות החשובות ביותר הן ביטחון וחקלאות, גם מבחינת חדשנות של חומרים וטכנולוגיות. אם נוכל לרתום את הקהל היצירתי לעבודה עם חומרים מהעולמות האלו, אז יקרה משהו מעניין.
אחד הדברים המעניינים בעשייה שלכם הוא החיבורים בין העולמות.
לספרייה יש יכולת והבנה לחבר בין עולמות זרים. גם בתוך עולם העיצוב, זה שדה אחד מאוד רחב בו יתכן שמעצב פנים לא מבין בחומרים שלמעצבת תעשייתית הם מאוד מוכרים. כלומר, גם בתוך עולם העיצוב, הקהלים והצרכים הם שונים. אם מעצבת תכשיטים תתקל בחומר חדש מבחינתה בספרייה, אז מה זה משנה לנו אם הוא כבר מאוד מוכר לאדריכלים למשל. אם היא תעצב מהחומר הזה תכשיטים חדשים זו הצלחה מאוד גדולה של הספריה. זה משהו מאוד מיוחד שקורה בספרייה: במקום אחד נפגשים מעצבים מכל התחומים, מהנדסים, אנשי אקדמיה ותעשייה. כניסה של התעשייה לתוך האקדמיה היא נדירה וזה קרה לאחרונה בכנס שעשינו במכון טכנולוגי חולון בעקבות התערוכה "חומר חכם, חומר טיפש". הגיעו אנשים מהתעשייה המקומית בחולון, שלא היו מודעים לפעילות הזו, ונדהמו. אלו אנשי מקצוע שלא רגילים לעמוד ולהרצות אבל יש להם המון ידע ידע וככה נוצרת להם הזדמנות לשתף בידע שלהם וגם להרוויח אולי לקוחות חדשים. ויוצרים פה צמאים לידע הזה מהתעשייה. בארץ יכול להיות מצב, שבאותו הרחוב של הסטודיו של המעצב יהיו יצרנים ובתי מלאכה מאוד מעניינים והמעצב בכלל לא ידע עליהם. (לסיקור הכנס מדברים חומרים >)
שיתופי פעולה כאלו ניתן לראות גם בתערוכה של חיימה חיון שמוצגת עכשיו במוזיאון. הם תמיד דו-סיטריים ותורמים גם לעולם העיצוב וגם למפעלים. צריך להבהיר לעולם התעשייה את החשיבות שבשיתופי הפעולה עם מעצבים. זו בפירוש עבודת שטח וככל שיהיו יותר ויותר הצלחות של שיתופי פעולה כאלו, זה יוביל לעוד. המהפיכה לא מתרחשת ביום אחד. זה מחלחל.
נכון. אנחנו צריכים לייצר פה בארץ יותר שיתופי פעולה מהסוג הזה. אם מעצב בכיר מגיע אלינו לספרייה לקבל רעיונות והשראה, זה הצלחה גדולה מבחינתי. יש לנו חברות ובתי מלאכה בארסנל שהיו מאוד מעוניינות בשיתופי פעולה עם מעצבים ותיקים ובולטים אבל אין להם מושג איך עושים את זה.
בוא ננסה בכל זאת להגדיר מה זה חומר חדש? ומה זה חומר חכם?
אוקיי, אז פה יש הרבה מקום "לאוצרות" ולדיונים אצלנו בתוך הצוות. מה זה חומר? הבסיס הוא טבלה של יסודות, שמגדירה מהם החומרים ואז אפשר לבוא ולהגיד שאצלנו זה לא חומרים אלא "מוצרים". לכן התפיסה היא מאוד סובייקטיבית. לי, כמעצבת טקסטיל, יש תפיסה מסויימת של מזה חומר בעוד שלאדריכלית יש תפיסה אחרת. ולמהנדסים – איתם צריך בכלל לפתח שפה משותפת. הניסיון לימד אותנו שהכל תלוי הקשר ותלוי מי המתבונן. תלוי מאיזה ידע, כלים ועולם תוכן מגיעים. זה אף פעם לא אובייקטיבי לגמרי.
מבחינה הנדסית, חומר חדש הוא תוצר או חיבור כימי ובעולמות האחרים הרבה פעמים אלו רק חיבורים פיסיים. ומהנדסים יכולים להתווכח על החומרים שאנחנו מגדירים אותם כחדשים, והם צודקים! למשל, הבטון השקוף, חומר מהפכני שעשה סערה גדולה בעולם, מבחינה הנדסית הוא לא חומר חדש. כי יש בטון, ויש סיבים אופטיים והם עדיין מתפקדים כל אחד כשלעצמו אבל החיבור בינהם, יוצר משטח חדש שלא היתה כמוהו. בעתיד אני מקווה שנוכל לשלב בצוות הספרייה מהנדס או מהנדסת חומרים ואז נוכל לפתח דיאלוג חדש ומעניין באמת בין השדות השונים, כי זה העתיד לדעתי. לראייה – ד"ר עמית צורן שהשתתף בכנס במכון טכנולוגי חולון, ומייצג את השילוב שבין מעבדה לסדנה.
בבתי הספר הגבוהים לעיצוב בארץ, רואים היום פרויקטי גמר שלמים שעוסקים בחיפוש אחר החומר החדש וגם אם לא ניתן להשיג אותם כחומר גלם זה מעניין עדיין להכניס אותם לאוסף. כי אנחנו חלק מאוסף של מוזיאון. לפעמים שיתופי הפעולה מגיעים מאוחר יותר דרך אנשי עסקים ויזמים. יש יזמים של נדל"ן שמגיעים לאירועים של הספרייה כי הם מאוד מתעניינים בחומרים והם משלבים עיצוב ברמה מאוד גבוהה בפרויקטים שלהם. הם אוספים עיצוב וחוקרים עיצוב בעצמם, כתחום עניין.
אז את מרגישה שיש שינוי במעמד של החומר בתוך עולם העיצוב?
זה בא במין גלים כאלו, מקבילים. מצד אחד העולם הופך דיגיטלי, מנקים את החומר והצבע. אבל מצד שני החומרים בתוך העולם הדיגיטלי הם קריטיים! תחשבי על ננדו – הכל מאוד לבן מצד אחד, אבל מצד שני העיסוק שלהם בחומר הוא משמעותי כי הם מחפשים את הרגש בחומר. זה לכאורה מינימליסטי אבל החומר הוא כל העניין. במצב הדברים, התערוכה הראשונה של המוזיאון (2010), הוצג גוף תאורה של סטודיו ננדו ששמו Hanabi, העשוי ממתכת חכמה בשם ניתינול והיא בעלת זיכרון צורני. תכונה זו מאפשרת תנועה של המתכת באמצעות החום. ננדו מצליחים להוציא משהו פואטי מהמתכת הזו שמגיעה בכלל מעולם הרפואה. זה כאילו אנטי חומר אבל החומר הוא קריטי. היא מדמה את הטבע. השאלה היא מה החומר יודע לעשות. לאחרונה, הוציאו ננדו סדרה של נרות שצבעם משתנה בהתאם לשעות היום, בהתאם לשקיעת השמש. לצד השעווה הצבעונית משתנה גם הריח, כסמן למצב רוח במהלך היממה. גם ריח זה חומר. (Hanabi וסדרת הנרות יוצגו גם בתערוכת היחיד של סטודיו ננדו שתפתח במוזיאון ביוני 2016).
זה באמת חומר שמחבר לעולם החדש ופועל על כל החושים. הוא אינטראקטיבי, הוא משתנה, הוא עושה כמה פעולות מקבילות. זו תפיסה חדשה של חומר, במובן הזה שזה כבר לא גוש העץ.
אתה יכול להסתכל לרגע על התערוכה של ננדו ולחשוב שהיא אנטי חומרית אבל ההפך הוא הנכון. זה כמו שפה. השימוש המינימלי שלהם בחומר הוא מדוייק ביותר. ניתינול הוא חומר קר, טכנולוגי, אבל במנורה של ננדו הוא מאפשר חיקוי של הטבע וקצב נשימה של בן אדם.
אז לעומת זה, גוש העץ הוא באמת החומר הטיפש?
גוש העץ עלול להיתפס כחומר הטיפש, אבל עץ הוא אחד החומרים הכי מעניינים וחכמים בעולם. למשל בתערוכה "חומר חכם, חומר טיפש" (גלריית ויטרינה, המכון הטכנולוגי חולון. ננעלה ב-11.2.16) הצגנו שעם שמייצג את ההפך מהניתינול אבל זה חומר שנוצר על ידי הטבע והוא אחד מהחומרים החכמים ביותר. הוא בעצם קליפה, המצויה בעץ אלון מיוחד, אלון השעם, ומגנה עליו. העץ גדל באזור ספרד ופורטוגל והשכבה הזו בעצם מגנה על העץ מפני נזקים שונים של מזג האוויר ואפילו משריפה כי יש לה עמידות לחום. כשרוצים להשתמש בשעם לא צריך לכרות את כל העץ רק להוריד את הקליפה והיא גדלה מחדש. פעם ב-10 שנים ניתן לעשות שימוש בקליפה. השעם גם עמיד במים, הוא צף, הוא קל משקל. זו החכמה של הטבע. הצגנו בתערוכה גם קליפה של ביצה! זו אריזה חד פעמית, שמגנה על חיים. אין יותר חכם מזה. חומר טיפש זו כותרת שבחרה אוצרת התערוכה, שלומית באומן, כי יש בה משהו מתריס, והיא מעלה שאלות ועניין.
נכון והטכנולוגיות החדשות הרבה פעמים נולדות מתוך החומרים והמנגנונים החכמים שבטבע.
מעבר לזה, את החומרים החכמים והחדשים ביותר, אי אפשר בכלל להציג. הם נוצרים במעבדה ולא ניתן להציג אותם כחומר גלם. למשל ננו-צלולוז: הצגנו אותו בתערוכה, כסוג של קצף, אבל זה חומר שיש לו עוד הרבה מופעים וניתן להציג אותו בהרבה דרכים אחרות. החומרים החדשים באמת הם לא לשימוש, לא יודעים עדיין מה הישום שלהם ואיך הם יראו. דוגמא נוספת הוא אירוג'ל -החומר הכי מדהים שיש לנו בספרייה ואין איך להציג אותו! ברגע שהצגתי אותו הוא התרסק לרסיסים במגע אדם.
איך הוא נראה?
כמו ענן. ממש ענן של חומר. אנחנו כאנשים לא ראינו כזה דבר בחיים שלנו. הוא אנטי-חומר ולא ניתן לתפוס את זה ולהציג אותו. ובינתיים הוא במגירה. זה החומר המוצק הקל בעולם שבסופו של דבר הוא סוג של זכוכית. הוא פותח לנאס"א, כחומר מאוד מבודד והמופע החזותי שלו והתחושתי הוא כמו ענן – 99% אוויר!
ישנם חומרים שבלי לגעת בהם, אי אפשר להבין את המהות שלהם. למשל בתערוכה Senseware, שהוצגה במוזיאון ב-2010, היה כיסא של שיגרו באן (Shigeru Ban), שנראה כמו כיסא "רגיל", אבל שוקל רק 800 גרם! והעובדה שאפשר להרים אותו באצבע, זו הגאונות שלו.
ומפה אפשר ללכת צעד אחד אפילו יותר רחוק. אנחנו כבני אדם יכולים לבחון את הכיסא הזה, רק אם מרימים אותו. אבל החומרים הננו-טכנולוגיים הם כאלו שגם אם נרים ונריח אותם לא נדע להעריך את התכונות שלהם כי הם מהונדסים ברמת ננו שלא ניתן לבחון בשום קנה מידה אנושי. אבל אם למשל מכניסים חומר ננו-טכנולוגי אל תוך בטון ניתן להוריד את המשקל שלו ב-30%. במקרה כזה המופע שלו הוא חסר כל משמעות.
אז הרבה פעמים החומרים הכי מעניינים בכלל לא נראים מעניינים. והרי לספריה נכנסים קצת כמו אל תיבת אוצרות כשכולנו נמשכים באופן טבעי לחומר המבריק או הנוצץ, ל"אבנים היקרות" האלו.
נכון. ואת הדברים הכי חשובים לא ניתן בכלל להציג, הם לא יצאו עדיין. ומה שאנחנו רואים בספרייה זה אפילו קצת באיחור. כי כשעולם העיצוב והאדריכלות יכול לעשות שימוש בחומר חדש זה הרבה הרבה אחרי שהוא פותח.
איך הספרייה מביאה לידיעה את החומרים החדשים? בלי לעשות את זה פומבי אין לזה הרי ערך.
לספרייה כל הזמן מתווספים חומרים חדשים לאוסף. מי שמבקר בספרייה באופן קבוע נחשף אליהם ויש גם ניוזלטר חודשי עם אלפי קוראים, שהם חנונים של חומרים כמונו, שגם שם אנחנו מעדכנות. לאחרונה התחלנו בפלטפורמה משותפת עם אתר המוזיאון, בה אנחנו חושפים חומר מעניין אחת לשבוע (למדור חומר חדש). החומרים הם חלק מאוסף המוזיאון אבל גם הבנו שיש פה דברים שיכולים להיות מעניינים עבור קהל רחב יותר. אנחנו מנסים לבחור חומרים שיהיה בהם עניין, בחלקם הם חומרים חדשים אבל לא תמיד, כי הקהל של המוזיאון הוא לא רק קהל מקצועי. הייתי שמחה אם מישהו שגולש באתר המוזיאון יתקל בחומר חדש שיעלה לו איזשהו רעיון.
במה זה תורם לקהל הרחב להכיר חומרים חדשים?
השאלה שלך מזכירה לי שלפני כמה שנים, היה אצלנו ביקור של ביה"ס תיכון ואחד החומרים שהיה על השולחן היה סיבים של צמר גולמי. תלמידה שאלה אותי מאיפה מגיע צמר והזדעזעתי. אחרי שנרגעתי, חשבתי לעצמי שבעצם מאיפה היא אמורה לדעת? היא לא גדלה עם כבשים ועיזים והיא לא ראתה את את החומר אף פעם במצב גולמי. אז לשאלתך, גם עבור הקהל הרחב, יש חשיבות גדולה להבנתם של החומרים שמקיפים אותנו. חומרים הרי זה הכל. זוהי פריזמה לראות דרכה את העולם.
לסיום, איך היית מאפיינת את סוג האנשים שמתעניינים כמוך בחומרים?
אנחנו חנונים. כולנו חולקים את אותה השריטה. באירועים של הספריה ניתן לראות ממש קהילה שמגיעה באופן קבוע. אלו "המדענים של עולם העיצוב". שמתעניינים באופן שבו דברים עובדים. מעניין אותם להגדיר חומר מתוך התכונות שלו. יש אנשים מקצועיים ויש אנשים שהם פשוט חקרניים, שאין להם דווקא השכלה בעולם העיצוב או ההנדסה, אבל זה ממש תחביב מרכזי שלהם.
