גני משחקים מהווים מרכיב יחודי במרחב הציבורי ובאדריכלות בכלל. אם אדריכלות היא לרוב יצירת מרחב שבו בדרך כלל אנו באים במגע פיזי ישיר רק עם הקרקע, הרי שבגני משחקים המתקן כולו בא במגע עם גופינו. אם ישנה אמת בחומר, הרי שכאן היא מתגשמת ומורגשת באופן בלתי אמצעי.
עולם המשחק הוא עולם של מציאות פיזית ונפשית שונה. המשחק מאפשר כניסה למצב תודעתי אוטונומי, עולם שבו אין מטרה ישירה של רווח או הפסד (1). אחד מיסודותיו של עולם המשחק הוא המרכיב של סכנה וסיכון. הסיכון הוא חלק הכרחי מקיומה של ההנאה. חווית ה-כיף היא היציאה מהרגיל לבלתי רגיל, מהמאוזן לבלתי מאוזן.
בצורה מסויימת חוויות הקיום האלטרנטיבי מתקיימות במשחק בדומה למקום השמור לחווית הקדושה בעולם הדתי. זהו עולם המקביל לקיום היום יומי והטומן בחובו אלמנט או מפגש עם חווית הסכנה (2). ההנאה בגן המשחקים תלויה באופן אינהרנטי בחיבור אל הניתוק, אל חוסר התלות בחוקים המקיימים את האדם או את הילד ברוב שעות היום.
אני טוען, בדומה לקלווס (Caillois) והויזינגה (Huizinga), כי משחק בגן משחקים שונה מהותית ממשחק ספורט. זאת מכיוון שלמשחק בגן משחקים אין תכלית ברורה או הכרחית של בריאות פיזית, הישיגים אישיים או אפילו יצירת קשרים חברתיים (3). הדבר העיקרי שחווה ילד על נדנדה זו החוויה עצמה, השימוש במתקן לצורך הנאה. חויה זו היא תחושתית ובכך שונה לחלוטין ממשחק במכשיר אלקטרוני נישא, במכוניות צעצוע או עם בובות (4). תחושת המגע מגבה את קיומו וקרבתו של הסיכון והסכנה אשר הינם חלק אינהרנטי מגן המשחקים.
תחושת הסכנה במהלך משחק בגני משחקים מונעת ממה שאני קראתי לו "perceived danger" כלומר סכנה נתפסת. במושג זה אני מתכוון להגדיר את המתח והריגוש אותו מרגיש ילד לפני ובזמן שהוא יורד במגלשה. חוקרים שונים כמו סקוט ג. אברלה (Scott G. Eberle) מחלקים חוויה זו למרכיבים רבים יותר, אך לדעתי החלק הקריטי המבדיל אותו מצורות משחק שונות ומהקיום היום ימי הוא המרכיב העקרוני של הסכנה הנתפסת.
סכנה נתפסת נוצרת בעזרת סדרה של מהלכים ועיצובים בתחום הויזואלי, הגרווטציוני, החומרי ועוד. הילדה המתנדנדת על הנדנדה מגבירה את מהירות התנועה בעצמה (גם אם בתחילה יתכן כי היא מקבלת דחיפות קלות על ידי גורם אחר), ברגע שתהליך ההתנדנדות מתחיל, קשה לעוצרו בבת אחת וישנה כניעה לכוחות פיסיקליים הפועלים על הגוף. פעמים רבות ישנם מנגנונים הנוצרים כדי להעצים את התחושה הזאת, בקרוסלה, במגלשה, בנדנדה וכו'. הדוגמא הקלאסית לכך היא של מתקן "המפלצת" בירושלים, הילדה יוצאת ממקום חשוך למקום מואר, מהלך המדגיש את המעבר מעמדה סטטית לדינמית. מהלך זה הוא מעבר משליטה לחוסר שליטה.
עם כל זאת אין מעצב או הורה או אפילו משתמש הרוצה לגלות כי הסכנה הנתפסת היא למעשה אמיתית. ההתרגשות של חוסר שליטה נושאת עימה בטחון שקט אך מהותי כי המעצב דאג לבטחון המתקן. ישנו הסכם בלתי כתוב בין המעצב, היוצר, המשתמש ומשפחת המשתמש כי המתקנים עונים ל"תקן", כלומר עברו ביקורת בטיחותית וסטרוקטורלית.
בשנות ה-70 וה-80 התפתחה בכל העולם המערבי תרבות של משפטנות גדלה והולכת של תחומי חיים שונים. בכלל זה עולם גני המשחקים, אשר הפך לשדה קרב בין מעצבים, מתכננים וקובעי תקנים. הדבר הורגש יותר מכל בעולם גני המשחקים האמריקאי. גני משחקים אלו החלו להיות להיות אחידים, בטוחים יותר וכתוצאה מכך משעממים יותר. מחקרים הראו כי בארה"ב ספר התקנים לגני משחקים הכפיל את גודלו פי 6 ב-15 שנים (5). נראה כי גורמי השלטון והחקיקה הפכו נושא זה לעיקרון המנחה בתכנון גני משחקים. אין ספק כי יותר קל לספור מספר פציעות מאשר לכמת הנאה. מחקרים מראים כי ילדים נוטים להשתמש פחות במתקנים משעממים וצורת השימוש באלה לרוב כוללת שימוש שלא למטרות לשמן נוצרו. אלו גוררים שתי תופעות שליליות, האחת היא הקשר לחוסר שימוש במתקנים פיזיים ותופעת השמנת היתר אצל צעירים. השני הוא שימוש במתקנים בצורה יצירתית, כמו טיפוס לאזורים שלא נועדו לטיפוס, בדיוק כדי למצוא את החיבור לאותו אלמנט של סכנה או ריגוש – אותה מטרה לשמה נוצר המתקן.
המצדדים בביטחות מציגים סטטיסטיקות המוכיחות ירידה בחומרה ובכמות הפציעות בגני משחקים, תוצאה חיובית ללא ספק. עם זאת, כאמור, קשה יותר להוכיח ירידה בכמות ובאיכות של ההנאה. ישנה מגמה הולכת וגדלה של התנגדות לשליטה של המגמה השמרנית. נושא זה החל לעלות לכותרות כאשר לינורה סקנזי כתבה את המאמר "מדוע אני מתירה לבני בן ה-9 לנסוע לבד ברכבת התחתית" כתבה שגררה תגובות נזעמות והחלה פולמוס בין מחנה הבטיחות לבין מחנה ה"חופש". לאחרונה תנועה זו קבלה חיזוק גם בצידו השני של האוקיאנוס עם כתיבה עניפה של אנשים כמו טים גיל בספרו No Fear: Growing up in a risk averse society. על פניו נראה כי תנועה זו צוברת תעוצה לאחרונה גם בשיבה לגני משחקים אתגריים יותר כמו Adventure Playgrounds הכוללים מסמרים, פטישים וכלי עבודה שונים. גני משחקים אלו היו פופולריים בסקנדינביה בשנות ה-70 וגם בקיבוצים בישראל. בארץ, מלכה האס מקיבוץ שדה אליהו פיתחה את הקונספט של "גן הגרוטאות" הדומה מאוד ל- Adventure Playground. הרעיון המרכזי מאחורי גני משחקים אלה היא שיצירת המתקנים נעשית על ידי הילדים. עם זאת, בתוכם הם כוללים את הרעיון הגרעיני כי גן המשחקים אינו בטוח לחלוטין, הוא ניסיוני ויצירתי. כמובן שיש סוגים שונים של גני משחקים הנכללים באותה מגמת שינוי, אך גן הגרוטאות הוא דוגמת קיצון למגמה זו.
מה שמשותף לכל גני המשחקים החדשים והמעניינים יותר המעוצבים בשנים האחרונות היא הביקורת סביב איבוד העצמאות של הילדים, היחלשות יכולת קבלת ההחלטות העצמאית שלהם וחוסר עמידה מול אתגרים הנובעים מסביבת משחק סטריליות. אלו שאינם במחנה ה"בטיחות" אינם טוענים כי בטיחות אינו עיקרון חשוב, אלא שיש משהו מאוד אמיתי שאנו מאבדים כאשר אנחנו יוצרים גן משחקים חסר מעוף, אנחנו מאבדים את מהות גן המשחקים – המשחק.
קשה למדוד את שיווי המשקל הרצוי בין הנאה ובטיחות. דוגמא אחת מייצגת למאבק זה היא מגלשת "המפלצת" (שמה המקורי של המגלשה הוא "גולם") שעוצב על ידי האומנית הצרפתיה ניקי דה סן פאל בין השנים 1971-1972. הפסל הגדול הוא בעל מטרה כמעט יחידה והיא שלושת המגלשות היוצאות מפיו (הנדנדות שהיו קיימות בבטנו אינן קיימות כבר עשרות שנים). גן זה הוא סמל ומייצר זהות לא רק לשכונה אלא גם לעיר ואין כמעט שעה ביום בו לא נעשה בו שימוש. ב-2009 התעוררה מחלוקת בין עיריית ירושלים לבין מכון התקנים לגבי תקנות שפורסמו בשנת 2006 אשר קבעו כי המגלשות של המפלצת אינן בטיחותיות. לא ניתן היה להתאים את פסל לדרישות מכון התקנים מכיוון שהוא עשוי בטון יצוק. פתרון זמני נמצא בכך שהעירייה החליטה לשנות את ההגדרה של ה"מפלצת" מגן משחקים ל"יצירת אומנות בינלאומית בעלת חשיבות אומנותית לעיר, המוגנת בזכויות יוצרים ומוגדרת כפסל משחק". פתרון זה נמצא, אם כן, מכיוון שלמפלצת חשיבות עירונית ושכונתית ולכן נעשה מאמץ מיוחד כדי להגיע לפשרה.
האתגר שלנו כיוצרים, אדריכלים, אדריכלי נוף, אזרחים, עובדי עירייה, או אנשי מכון התקנים, הוא למצוא את מרחב הפעילות הרחב ביותר המאפשר יצירת אזורי משחק מאתגרים ומעניינים. אזורי משחק שיוסיפו לסביבה האורבנית זהות, אזורי משחק שאנשים ירצו להשתמש בהם, אזורי משחק מאתגרים, בעלי "סכנה נתפסת" כאלו היוצרים זכרונות ייחודיים למקום מסויים. הדבר אפשרי, אך גם לא קל. נדרש חזון של חדשנות במרחב גני המשחקים, ועמו התיחסות מאוזנת לתקנות הבטיחות ככלי עזר ולא רק כמגבלה. יש מעט דברים שהם בלתי אפשריים, יש המון דברים שהם רצויים, כדאי לנסות ולמצוא את הנקודה הרחוקה מהראשון וקרובה לשני.
(1) לצורך מאמר זה אתייחס למשחקים שאינם תחרותיים.
(2) ראו התייחסותו של רודולף אוטו (Rudolph Otto) בספרו Das Heilige – Über das Irrationale in der Idee des Göttlichen und sein Verhältnis zum Rationalen
(3) Roger, Caillois, "The Definition of Play and the Classification of Games", in Salen Katie and Zimmerman Eric, The Game Design Reader: A Rules of Play Anthology, Cambridge, Mass. 2006, pp.123-125, 128., Johan Huizinga, Homo Ludens: A study of the Play Element in Culture, Boston, 1955, p. 14.
(4) ניתן כמובן למצוא תפיסות הרואות בכישורים הנלמדים ונרכשים בגני המשחקים, אך לעניינינו אתמקד בחוויה עצמה.
(5) "What's Wrong with America's Playgrounds and How to Fix Them: An Interview with Joe L. Frost", American Journal of PLAY, Fall 2008, pp. 146-148.
התערוכה משחקים במוזיאון העיצוב הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בין התאריכים: 04.2014 -06.2014
