תחת הכותרת "תערוכות בוגרים בעידן של עודף מידע וטווח ריכוז קצר" הושקה בסוף השבוע שעבר תערוכת הבוגרים של הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי חולון.
"בעידן הדיגיטלי, 'רפרוף' הוא המצב העיקרי של המחשבה שלנו," נכתב במצע התערוכה, "אנו טובעים בים של מידע וזקוקים נואשות לאנשים שבוחרים, מאחסנים ומנהלים את כמות המידע הבלתי נתפשת כדי שנוכל לצרוך אותה ביתר קלות".
ההזדקקות הנואשת הזו שעליה מדברים במכון הטכנולוגי חולון אינה חדשה. את המושג "אוצרות צרכנית" טבעה כבר לפני כמעט חמש שנים חברה לחיזוי טרנדים בשם Trend watching שטענה שהשפע האינסופי וקוצר הזמן המאפיינים את החיים המודרניים דוחפים אותנו היישר אל בין זרועותיהם של "אוצרים" ו"עורכים" שבוחרים עבורנו מה לאכול, מה לשתות, מה ללבוש, מה לקרוא ומה לקנות. חיפוש זה אחר מישהו שיערוך ויאצור בשבילנו את השפע הבלתי נדלה יצר גם חללי צריכה חדשים לגמרי – חנויות שעוטות עליהן מראה של גלריות ותערוכות מוזיאליות (דוגמת קולט בפריז וקורסו קומו במילנו שהיו חלוצות בתחום).
אלא שלא רק מומחים לצרכנות זיהו את הצורך הזה באוצרות צרכנית שתקל עלינו ל"צרוך" ביתר קלות את השפע הבלתי ניתן לעיכול. גם בתי הספר לעיצוב אימצו בשנים האחרונות גישה "אוצרותית" ובחרו להציג (ולהבליט) בתערוכות סוף שנה רק חלק מן הפרויקטים, אלה ששירתו טוב יותר את המוסד עצמו ו"להחביא" או לא להציג כלל אחרים. מגמה זו זכתה ללא מעט התייחסויות בשנה האחרונה ואפילו לפאנל שנערך במכון הטכנולוגי בחולון שעסק בנושא. גם המגמה הרווחת לעצב את תערוכות הבוגרים כמו היו אלה תערוכות מוזיאליות לכל דבר עוררה דיונים ובעיקר תהייה האם אופן תצוגה כזה משפר את איכות הצפייה בעבודות? ושאלה נוספת – כיצד ההצגה בחללי תצוגה "מקצועיים" כל כך משפיעה על איכות העבודות עצמן, האם היא לא יוצרת מצג שווא של "שיא" שאליו מגיעים הסטודנטים בתום ארבע שנים וממנו אפשר רק לרדת? האם היא לא מבססת מערכת ציפיות לא ריאלית מן החיים שאחרי התערוכה?
ניכר בראשי המחלקות של המכון הטכנולוגי בחולון שהם ערים לדיונים המתחוללים סביב נושאים אלה ושהם מחפשים אחר דרכים חדשות להתמודד לא רק עם מודלים ישנים של תצוגה והשינויים שחלו בשנים האחרונות בהרגלי הצריכה אלא גם עם הספק שניטע כאן לאחרונה בצורך בפרויקטי גמר בכלל. כך לפחות עולה מן המפגש עם ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי דודי ראב"ד.
ראב"ד מתנגד מובהק למה שהוא מכנה "הפטפטת המקוונת והחושפנית שסוגרת עלינו מכל עבר… זה סותר את רוח המחלקה", הוא אומר, "אנחנו בחרנו בעשייה".
התערוכה של המחלקה לעיצוב תעשייתי, שעוצבה על ידי הבוגרים, מוצגת בחלל הסדנאות, היכן שהסטודנטים בדרך כלל פועלים, היא אינה מוזיאלית ואינה "מוצגת מאחורי ויטרינות זכוכית", מדגיש ראב"ד. ובאמת, החללים אינם סובלים מ"עיצוב יתר" המסיט את תשומת הלב מן העבודות עצמן ומסכי הסדינים הלבנים שעל הקירות המציגים פורטרטים של המעצבים לצד שמם הם כמעט כל מה שנדרש.
"בעקבות הדיון שהתרחש לאחרונה וכדי למתן את הלחץ החלטנו לבנות מחדש את פרויקטי הגמר", אומר ראב"ד. "אחת המסקנות שהגענו אליהן היא שפרויקט גמר לא ניתן לעשות בתקופה קצרה של שלושה חודשים ואפילו לא בחצי שנה. נדרשת לכך שנה שלמה. נתנו לסטודנטים לגיטימציה לבחור כל נושא שירצו ושנה שלמה לעסוק בו. לאחר שהנושא, שיכול היה להיות מעין שאלת מחקר, אושר, היתה ועדה מייעצת שליוותה את הסטודנט לאורך כל השנה. אני חייב לומר שרוב הסטודנטים נהנו השנה מפרויקט הגמר, כאילו שלפנו משם איזה פקק ומאותו רגע הכול זרם".
ואכן, פרויקטים לא מעטים שהוצגו השנה היו "תהליכיים" כאלה שלא מיהרו להשיג תוצאה אלא חשפו את התהליך הלימודי, את המחקר.
אורנית צור אריה יצרה פרויקט בשם המאתגר "חקלאות קרמית", פרויקט מחקרי-חומרי העוסק במפגש שבין תעשייה לבין טבע. סדרה של כלים שלצורך יצירתם היא משתמשת בתבניות אדמה לצד תבניות גבס.
ליטל ריבלין הציגה פרויקט מחקרי בשם SANDdesign המתמקד בחול הים כחומר גלם. בתערוכה היא הציגה חלק מתוצאות המחקר בצורת קערות וואזות שנעשו בטכנולוגיות מגוונות כמו: כיפוף באדים, חימום ליצירת מראה סלעי, שיכוב וקלייה שיצרה סקאלת צבעים "חולית".
גם הפרויקט "שירת העשבים" של רונה מייק – סדרת קערות מעשבים מעובדים הוא פרויקט מחקרי שאת תוצאותיו הפיוטיות הציגה מייק בתערוכת הגמר. באמצעות סחיטה וגריסה, שתי דרכים לעיבוד עשבים שוטים יצרה המעצבת סדרת כלים המשמרת את היופי והאופי הטבעי של החומר.
פרויקט מחקרי נוסף המשתלב היטב במגמה הירוקה שמתקיימת כאן בעת האחרונה היא ספירולינה של תם ורד. ורד יצר מוצר לגידול ביתי של ספירולינה – מוסף תזונה המכונה "המזון הבריא ביותר בעולם". "עד היום מכרו את המוצר הזה בכל רחבי העולם באופן תעשייתי. המתקן שאני פיתחתי מאפשר לגדל אותה לבד," אומר ורד ומעיד על כך שפנו אליו לא מעט אנשים וביקשו לקבל הנחיות לגידול עצמי.
אבל לא כל העבודות הציגו תוצרים תהליכיים של מחקר, היו עבודות שבאו לפתור בעיה קיימת, במיטב המסורת העיצובית. כזו היתה עבודתו של אורי פרידמן שיצר מערכת הסוואה לצוות תצפית והקטין את זמן ההקמה משעה לשמונה דקות. והסל אופן של אודי רימון, מוצר המתווסף לשירות תל-אופן – סל המיועד לנשיאת קניות ומבטל את הצורך ברכב.
את המשבצת החשובה מאין כמוה של עיצוב חברתי, עיצוב התורם ופועל למען הקהילה תפסה השנה הדר צוקרמן בפרויקט יפהפה של סדרת רהיטי ישיבה שנעשו בשיתוף פעולה עם קבוצת אמניות אתיופיות במרכז "אהטה" בקריית גת, מרכז שהוקם במטרה לעודד יצירה מקורית ומקומית. "גיליתי שהתוצרים של האמניות האתיופיות אינם חורגים מגודל או מבנה של מעמד לסיר. הפרויקט שלי בא להרחיב את קו המוצרים שלהם ובעזרת מניפולציות במבנה ובחיבור עם חומרים נוספים ליצור עיצוב מודרני המשמר בתוכו את האמנות האתיופית", היא אומרת.
אחת העבודות המפתיעות והמרגשות בתערוכה היא שלוש מנורות לילה בהשראת ספרי פופ אפ של חן ביקובסקי. בעבודתה של חן האור הופך להיות חומר – ובהזזת לשונית מתגלה דימוי של אור המפיח חיים בדמות ויוצר סביבה משחקית תלת מימדית מרהיבה.
הומור ונרטיביות אפשר היה למצוא גם בעבודתה של נועה אשל "אבסורד במוצרים". בין המוצרים ההומוריסטיים האבסורדים, שדרכם בחנה מוסכמות חברתיות הציגה אשל קבר לדג זהב, חמסה לכלב וידית למלחמות שיכורים.
גם סדרת האגרטלים של הדר גליק שיקפה תהליכים נרטיביים בעיצוב אך כאלה המתמודדים עם הנושא החשוב כל כך של זיכרון והאופן בו מעצבים מתרגמים אותו לאובייקט.
ללא ספק, אחת מן העבודות הבולטות ביותר בתערוכה המשתלבת במגמה עולמית של מעצבים המייצרים מכונות חדשות היתה המדפסת התלת מימדית של ערן גל אור. המדפסת שיצר במיוחד לפרויקט זה מדפיסה אובייקטים מחומרים קרמיים כמו פורצלן, חימר וזכוכית. בתערוכה מציג ערן את התוצרים המודפסים – גופי תאורה וכלים – הכוללים את מה שהוא מכנה "טעויות פואטיות", נזילות אקראיות שהן תוצאה של העובדה שאינו עובד עם חומר תומך.
מעניין לבדוק כיצד הסטודנטים עצמם חוו את השינוי בגישה אל פרויקטי הגמר אבל אם לשפוט על פי התוצאות, ולא רק על פי הפטפטת, כפי שמגדיר זאת דודי ראב"ד, יש למה לצפות.
