השימוש בשפה הערבית במרחב לאומי כמו ישראל, במרחב פדגוגי כמו בית ספר ובתחום יצירתי וחקרני כמו עיצוב, שבו מתקיים קשר הדוק בין תוכן לצורה, אמור להעיד על תוכן התערוכה. תרגום לא רציף וסלקטיבי, העדר או חלקיות של מידע אינם תופעה חריגה במדינה שבה נמנים 37 דיאלקטים ושפות אלה לצד אלה.
על ייצוגה של השפה הערבית בפרויקטי הגמר של המחלקות לתקשורת חזותית
מיתוג תערוכות הבוגרים של המכון הטכנולוגי חולון ובצלאל כלל השנה שלוש שפות: בעוד בבצלאל שם התערוכה הוא כשם בית הספר שתורגם או תועתק לשלוש השפות, במקרה של המכון הטכנולוגי חולון שם התערוכה, סלון קיץ, תורגם לצרפתית ולערבית. מבחינה היררכית שלוש השפות עומדות בטור כשהצרפתית בראש העברית במרכז והערבית מתחתיה. מבחינת ממדים הערבית והצרפתית בעלות גודל וגוון זהה ואילו העברית נבדלת בגופן סן סריפי וגדולה באופן ניכר.
השימוש בשפה הערבית במרחב לאומי כמו ישראל, במרחב פדגוגי כמו בית ספר ובתחום יצירתי וחקרני כמו עיצוב, שבו מתקיים קשר הדוק בין תוכן לצורה, אמור להעיד על תוכן התערוכה. הבחירה בשם סלון קיץ, מרפררת, לכאורה, לסלון המסורבים הצרפתי של שנת 1863 – תערוכת אמנות בצרפת שהציגה את יצירותיהם של אמני אוונגרד שנדחו מסלון האמנות הפרזיאי. התוספת של הערבית, ״הפרובוקטיבית״, לרפרנס היסטורי זה, מבטיחה, לכאורה, תערוכה בועטת ואוונגרדית.
אולם כאשר בוחנים את המודעה לפרטיה, מידע כמו סוג התערוכה (תערוכת בוגרים), מיקומה, שעות פעילותה ומועד פתיחתה ונעילתה – מופיע רק בעברית. גם בתערוכה עצמה, הערבית מן המערכה הראשונה נעלמת, דברי ההסבר המלווים את הפרוייקטים ושילוט ההכוונה למחלקות השונות כתובים רק בעברית.
תרגום לא רציף וסלקטיבי, העדר או חלקיות של מידע אינם תופעה חריגה במדינה שבה נמנים, על פי אתר האנטרנט ״אתנולוג״, 37 דיאלקטים ושפות אלה לצד אלה. העברית והערבית אומנם שפות רישמיות בישראל על פי חוק, אך אינן שוות מעמד. ונשאלת השאלה, מהו התפקיד של השפה הערבית במקום שבו אין מצפים שהיא תקרא? מתי ובאיזה הקשר בוחרים הסטודנטים להשתמש בה? מה היא מייצגת? מהו הכוח או החולשה בנוכחותה, העדרה או הסוואתה.
48, סדרת מגזינים, פרויקט הגמר של נואל ערפאת מהמחלקה לתקשורת חזותית בשנקר, מעמת את הקורא דובר העברית עם סוגיית הנוכחות והעדרות אותה הצגתי. הפרויקט, 7 חוברות הכוללות טקסטים בנושאי זהות של ערבים-פלסטינים בעלי תעודת זהות כחולה, משקף באמצעות האוצרות, העריכה והעיצוב את מערכות היחסים המתקיימות בין השפות עברית וערבית כטקסט וכדימוי חזותי.
מעוררת מחשבה במיוחד החוברת שבה מופיע מאמר בערבית אולם נעדר תרגומו המלא לעברית. ערפאת מגדילה לעשות ובוחרת עבורנו מה יתורגם, יודגש ויובלט בהתאם לתפישתה האישית. כפי שמקובל לכנות זאת בשיח הערבי ישראלי – העברית היא שהופכת לנוכחת נפקדת ובכך היא הופכת את הקורא דובר העברית לזר בביתו.
ביקור בתערוכות הבוגרים לאורך השנים מעלה כי את הערבית מקובל ללהק למספר תפקידים: הליהוק הראשון בוחר להתייחס בעיקר לצורניותו של הכתב הערבי. מיתוג תערוכת הבוגרים של חולון מבהיר כי הבחירה במושג ״סלון״ היתה לציון סלון בית, מקום אישי המבקש להזמין את המבקרים למפגש אינטימי עם הבוגרים והנושאים שמעסיקים אותם. משלל התכונות אותן יכולה הערבית לייצג הרי שבמקרה זה אין מדובר במחאה או בניסיון לפנות לקהלים אחרים דוברי השפה הערבית, שהרי אז המודעה היתה מתורגמת במלואה. התכונה אליה בחרו להתייחס היא החום והאוריאנטליות שהכתב הערבי משדר כתוצאה מעובדת היותו קליגרפי, ככל הנראה כדי לחזק את מוטיב הסלון הביתי והכנסת האורחים החמה.
הליהוק השני של הערבית מצביע בדרך כלל על חוסר שיוויון, מציב אותה בעמדת נחיתות ולעיתים אף מנסה להביא לתיקון. בשנה שעברה, לדוגמא, היה זה פרויקט הגמר גופן אברהם של דניאל גרומר (בצלאל 2014) שהבחין כיצד מגלמים שלטי הדרכים בעיצובם את יחסי הכוחות בין יהודים לערבים ובחר לייצר מראש שני גופנים, עברי וערבי בעלי מאפיינים ויזואליים זהים.
לצד הפרויקטים הריאליסטים מספקי הפתרונות, ניתן למצוא פרוייקטים היוצרים לעצמם מסגרת עבודה אוטופית, המאפשרת להציג תרחישים אופטימיים של תקווה ושלום. הערבית הופכת, לכאורה, חברה שוות מעמד וערך כפי שניתן לראות בפרוייקט המיתוג הטיפוגרפי שלום על ישראל / איזור התעשייה אֵסֶל – איזור תעשייה אוטופי המתקיים במציאות של שלום של תמר מושינסקי מהמחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. ״השם אֵסֶל״ , מסבירה מושינסקי, ״מקורו בעברית, ומשמעותו המוט המאזן את דליי המים הנישאים מן הבאר.״ ובאמת, בכל מרכיבי הפרוייקט, ניתן לראות פתרונות שונים ומגוונים, המנסים לשמר את האיזון בין השפות. בבול, לדוגמא, מופיעה הערבית פעם אחת ראשונה בהיררכיה ופעם אחרת שנייה בהיררכיה. ציטוט של אלבר קאמי עם רלוונטיות לעבודה "אל תלך לפני כי אולי לא אצעד אחריך. אל תלך אחרי כי אולי לא אדע להוביל. לך פשוט לצידי והיה ידידי", נכתב בערבית ובעברית לסרוגין, אולם ראשונה להיכתב בהיררכיה היא העברית – מזל ששתי השפות נכתבות מימין לשמאל. שלט הכניסה לאיזור התעשייה מפצל את הברכות המוכרות ברוכים הבאים ואהלן וסהלן ומייצר הכלאה לא משכנעת של ברוכים וסהלן, אהלן הבאים.
שלום על ישראל | איזור התעשייה אֵסֶל תמר מושינסקי, בצלאל
את הגישה האופטימית של מושינסקי, מאזן השנה פרוייקט הגמר אות הכיבוש של בנצי בינדר מהמחלקה לתקשורת חזותית של המכון הטכנולוגי חולון, הדן בהשפעות שיש לתרבות כובשת על תרבות נכבשת ומדגים השפעה זו מבחינה טיפוגרפית.
מעניין לבחון את הפרוייקט כבר משמו, הבחירה במושג כיבוש כשם לפרויקט הדן ביחסים בין עברית לערבית היא מבלבלת ויש שיטענו אף מטעה. כיבוש – בין אם כיבוש האדמה, השממה ובראש כולם הכיבוש הנאור, הם צירופים המזוהים עם מחנה השמאל הישראלי, ונאמר לרב במסגרת הדיון על שילטון ישראל בפלסטינים בשטחים שנכבשו/הושבו/נלקחו/הוחזרו (הקיפו את התשובה הנכונה מבחינתכם) במלחמת ששת הימים. ניתן היה לצפות כי הפרויקט יציג את השפעות העברית על כתבים אחרים, אולם בפועל, הפרויקט מציג תסריט הפוך לפיו האות העברית נמצאת תחת השפעה של שלוש תרבויות: אתיופית, צפון קוראנית וערבית – ובאופן יותר ממוקד תחת כיבוש דאעש.
להבדיל מפרוייקטים טיפוגרפים בעבר ששילבו עברית וערבית, ובהצגתם הדגישו את איכות מערכת הסימנים החדשה שעוצבה כמו: פרוייקט הכתב המחובר של מיכל וקסלר (בצלאל, 2005), ערברית של לירון לביא טורקניץ׳ (שנקר 2012) וגם גופן אברהם של דניאל גרומר (בצלאל 2013). אצל בינדר הסימנים החדשים נמצאים כבר בפעולה והוא מציג אותם בסדרת סירטונים המתעדת את הכתיבה (פעולה, שבעידן הממוחשב של היום, נוכל לכלול בקרוב באוסף המוזיאון לתולדות פעילויות אנושיות נכחדות) העובדה שהשיר הים תיכוני ״איזו מדינה״ מלווה את פעולת הכתיבה, שולח את הצופה לחשוב על המאבקים הפנים עדתיים בישראל, ולאו דווקא על איום כיבוש דאעש מחוץ.
מעבר למתן קריטריון אחיד לבחינה ושיפוט של הפרויקטים, הכללתן של שפות נוספות תאפשר, במקרה של הערבית, את שחרורה מן התוית המגבילה המוצמדת לה הנוגעת למאבק הפוליטי או הלאומי וכך יתאפשר לראות אותה בהקשרים ונושאים מגוונים נוספים, כמספר הנושאים שבהם דנה העברית: מוסיקה, אוכל, זהות מינית, ספורט, בריאות, חינוך ומי יודע אולי אפילו אהבה.
