פאסט פורוורד

מתוך קטלוג התערוכה רון ארד: ברוורס

"אני לא רוצה אף רטרוספקטיבה"

אד רושה

מעולם לא אהבתי את הרעיון של להציג רטרוספקטיבה, בעיקר כיוון שאני מרגיש שאני רק בתחילת הדרך ועדיין מתאושש מהפומפידו, מה-MoMA ומהברביקן. בתערוכות האלה התמודדתי עם זה על ידי שימת דגש על התצוגה עצמה. רציתי לעצב אותן כמשהו "חדש" שלא היה קיים קודם לכן ושלא ראיתי בשום מקום. אני לא משתגע על הרעיון של לאסוף כמה דברים ישנים, להציב אותם על כנים, לתלות תוויות ועליהן שמות וחומרים ולכוון ספוטים של תאורה. זה מעניין אותי רק מרגע שאני עובד על משהו חדש שעדיין לא קיים, משהו שאני עצמי מסוקרן לראות ובתקווה שכך גם המבקרים בתערוכה. אני מודה ומתוודה שבזמן שאני כותב את השורות האלה על אף שמועד התערוכה הולך וקרב שום מוצג עדיין לא מוכן. כשאני עוצם עיניים ומדמיין אני יכול לראות את התערוכה, את המראה הכללי שלה ושל המוצגים עצמם. הכי טוב שיכול לקרות מבחינתי זה שהתוצאה תהיה יותר טובה ממה שמגיע לי.

להפוך ללא שימושי

המוזיאון בחולון הוא מוזיאון לעיצוב. הציפייה ממני היא לבוא עם רטרוספקטיבה. למוזיאון יש מחויבות לקהל, הוא אמור להציב דברים גם בקונטקסט היסטורי. זה בסדר גמור. הדרך שלי להתייחס לזה היא על ידי הסתכלות על שלושת העשורים האחרונים (כן, שלושה!), ולראות את השינוי שהתחולל, את המעבר מהמניפולציה הפיזית של חומר גלם (ולעתים גם של אובייקטים) על־ידי כיפוף, הבלטה, חישול או יציקה שלהם, על־ידי דפיקה, חיתוך, חיבור מכני וריתוך (כן, הייתה הרבה פלדה בהתחלה), על מנת להגיע לבסוף לאובייקט פונקציונלי גם אם לא תמיד נחוץ, אל עבר עשייה דיגיטלית של דברים תוך שימוש במסכים, עכברים ופיקסלים. בעוד שפעם היית צריך ליצור מודל או אב־טיפוס, לייצר אותו ורק בסוף לצלם את המוצר שלך, היום אתה מתחיל ב"צילום" או בסרטון של משהו שעדיין לא קיים וכמו בקלסתר משטרתי אתה מנסה ללכוד את החשוד שלך, לתפוס את הדבר הפיזי, הממשי. ברוורס היא תערוכה שעוסקת במעבר הזה, מהפיזי אל הדיגיטלי אבל בהיפוך. במקום לעבד חומרים כדי להפוך אותם לפונקציונליים או להעביר מודלים דיגיטליים למצב של אובייקט שמיש ותפקודי, אני "מהפך" אובייקטים פונקציונליים והופך אותם ללא שימושיים (render them usless).

פרחים מיובשים

לאחרונה יצא לי לבלות כמה ימים מעניינים במיוחד במחלקה להנדסה של הפוליטכניק במילאנו: מעכתי שם סגמנטים מוגמרים של פסל ממתכת אלחלד בעזרת מכבשים רבי־עוצמה. התחיל שם תהליך שאפשר רק לשער את התוצר הסופי שלו – הכנתי את עצמי לכאוס מרהיב אבל האובייקטים שיצאו מהמכבש ניחנו דווקא במין יופי מתמטי, כזה שעלה על כל הציפיות הכי אופטימיות שלי.

משם עלה לי הרעיון להשטיח מכוניות מדגם פיאט 500 למעין "ציורים" משהו כמו פרחים מיובשים כלומר להפוך מוצר מתפקד לציורים חסרי שימוש (של מכוניות). בימים הבאים הגעתי לפוליטכניק עם כמה מכוניות צעצוע, מודלים סיניים של הפיאט 500, ושיטחתי אותם תחת המכבש. ושוב… מה שיצא משם היה טוב יותר ממה שהגיע לי.

טופולינו

המכונית המשפחתית הראשונה שלנו הייתה פיאט טופולינו ג'ארדינייטה, דור אחד לפני הצ'ינקווצ'נטו. בוקר אחד שכן צלצל אצלנו ואמר שאבא היה מעורב בתאונה; המכונית הקטנטנה שלו נדרסה על ידי משאית זבל ענקית. אחי (שהיה בן 13) ואני (אז בן 7) דיוושנו מהר מהר למקום התאונה. כשהגענו ראינו פיאט משוטחת ולא האמנו שמישהו יכול לצאת משם בחיים. דיוושנו משם לבית החולים ואני לעולם לא אשכח את המילים הראשונות שאבא שלי הוציא מהפה "אם המכונית לא הייתה עשויה עץ לא הייתי בחיים עכשיו". הוא בן 96 עכשיו ולצערי מסרב עדיין להפסיק לנהוג.

הקטן ביותר שורד

פעם אחת, לפני כ־30 שנה, כשטסתי חזרה מרומא, מילאו אותי מחשבות על הפיאט 500. איך זה שרומא מלאה בהן עדיין? זו הרי מכונית ישנה, משנות ה־50 בעוד שאת הפיאט 600, שהיא קצת חדשה יותר, לא רואים כמעט ברחובות? ב־600 הכניסו שיפורים מסוימים, הן מבחינת המראה והן מבחינת הנוחות – איך זה שדווקא הן לא שרדו? ואז הבנתי שזה עניין של מהות שאי אפשר להתפשר עליה. זו המהות, האידאה של הדבר הכי קטן שמקיים את התנאים ההכרחיים להיקרא "מכונית" (אמנם לא באמריקה…) והיא זו ששרדה מול הגרסה היותר מתפשרת. בדרך הביתה משדה התעופה – ראיתי פיאט כזאת, 500, עומדת ברמזור. צעקתי לנהג: "מוכר?" והוא אמר "כן". "כמה?" "500". במין צירוף מקרים יצא שהוא גר בשכונה שלי והמכונית הזאת חונה אצלנו בחנייה עד עצם היום הזה. אמנם היא הולכת ומחלידה, מצמיחה אזוב ולא הולכת לשום מקום ובכל זאת היא דוגמה לחפץ שהיה פעם פונקציונלי ונעשה בלתי־שמיש אך מענג. בשלב מסוים של חייה צבעו אותה שני סטודנטים שלי, אראש ואדי, בצבע זוהר בחשיכה.

הגודל כן קובע

כשהשיקו בפיאט את ה־500 החדשה שלהם הם הזמינו אותי להכין מיצב שמשלב 500 וינטאג', ישנות. יצרתי מכולה אחת ארוכה לשתי מכוניות זהות בצבע תכלת, החזית של המכונית הקדמית מבצבצת בצד אחד של המכולה והשנייה מבצבצת מהמכולה מאחור – מה שיוצר אשליה של לימוזינת פיאט 500 מוארכת. קראתי למיצב Fiat 5,000,000. קצת אחר כך הם הזמינו אותי להפוך פיאט 500 חדשה לאישית (customizing). ההצעה שלי הייתה לשרטט בקו אדום על גבי מכונית 500 חדשה שחורה משני הצדדים שלה רישום בגודל טבעי של ה־500 הישנה. בהתחלה, כשההדמיה הגיעה אליהם, הם נרתעו מפני שמה שנתפס אצלם כמכונית קטנה, וכך הם גם רוצים לשווק אותה, נראה פתאום ענקי בהשוואה לדגם הישן. אבל בהדרגה הם למדו לחבב את הרעיון ובסופו של דבר הם הציגו את התוצאה במסגרת אירועי ההשקה שלהם.

קפה אלכסנדריה

תל אביב, 10 באוגוסט, 2012

בפגישה שאורגנה עם צוות מוזיאון העיצוב חולון במטרה לשמוע על ההתקדמות שלי עם הרטרוספקטיבה, מצאתי את עצמי מאלתר פרזנטציה מילולית של ברוורס. זה הלך ממש טוב (אני חושב). הבעיה היחידה היא שעכשיו אני צריך ללכת ולחשוב איך אני בעצם מבצע את זה.

הג'וב האיטלקי

באיטליה, אם אתה רוצה להוריד מכונית מהכביש זה סיפור שלם. חשבתי בהתחלה שזאת בדיחה אבל מסתבר שזה רציני מאוד. זה לא חוקי שם אלא אם אתה מוסר אותה לדחיסה ולגריסה אצל ממחזר מורשה. ניסינו להעזר בעורכי דין, במנהלי מוזיאונים ובסוחרי מכוניות אבל נכון לעכשיו אין חדש. שמענו רק הבטחות. 

רוברטו עובר על החוק

התכנית המקורית הייתה לחזור לפוליטכניק במילאנו ושם לשטח את המכוניות. רוברטו טְרוַואליה הציע שנעשה את זה קרוב יותר ל-Realize, מפעל לא רחוק מהעיר קומו שבו רוברטו מבצע בשבילנו את עבודות המתכת (והוא גם זה שעומד מאחורי קונסטרוקציית פלדת הקורטן שעשינו למוזיאון העיצוב חולון). האזור הזה באיטליה הוא כמו סדנה אחת גדולה ובה הרבה בתי מלאכה מכל מיני סוגים. רוברטו החליט לקחת סיכון: לקנות צ'ינקווצ'נטו ולעשות איתה ניסויים. הוא לא רצה לספר לי איך הוא הולך לעשות את זה ואפילו לא רצה שאני אגיע לראות את הניסיון הראשון (אבל הסכים בסופו של דבר שמייקל יהיה נוכח שם עם מצלמה). כשדיברנו על זה עוד בלונדון ציירתי לו סקיצה ושאלתי אותו: "אתה לא הולך לעשות את זה ככה, נכון?" והוא סוג של החוויר ואז אמר "כן". רוברטו דחס את המכונית כמו סנדוויץ' בין שתי פלטות פלדה שחוברו בשישה מוטות הברגה, סובב את האומים ידנית ואז מעך את המכונית מעובי של מטר וחצי לחצי מטר.

ואז היה צריך שלב שני. שבוע אחר כך הגיעו תמונות של המכונית המשוטחת כמעט במצב שרצינו. שיערתי שרוברטו מצא מכבש לחץ איפשהו בסביבה בשביל הדחיסה הסופית. כשפגשתי אותו שוב בלונדון הוא היסס בהתחלה לפני שגילה לנו איך הוא עשה את זה באמת. ואז הוא הראה לנו באייפון סרט שאפילו טרנטינו לא היה מתבייש בו כולל גשם זלעפות בסוף העולם ומה לא. המכונית המסכנה עברה מסכת של עינויים על ידי מחפר מפלצתי, כמו־אנושי. איזה צילומים! אפילו המספר (לוחית הזיהוי) של המכונית הקטנה היה "MI NO". אחרי שהמחפר עבר עליה פעם־פעמיים היא הייתה מכוסה כמו גופה לפני ששולחים אותה לשטיפה… ממש לא כמו שדמיינתי לי… יותר או פחות ממה שמגיע לי? למרות שהוידיאו הזה חשוב בסיפור, אני עדיין מחפש דרכים אחרות איך למעוך את ה-500 באופן דומה לזה שבו מעכנו את הצעצועים. האתר המושלם למשימה מחכה לנו איפשהו אולי באנגליה, אולי באיטליה, אולי בהולנד או בגרמניה. החיפוש נמשך. בינתיים השעון מתקתק. התערוכה אמנם נדחתה בשבועיים מכל מיני סיבות. (מצאתי המון סרטונים ביוטיוב של משאיות בעלות מכבשים חזקים שאוספות מכוניות שחונות באופן לא חוקי ואז משטחות אותן על המקום. לצערי, זה קורה רק באמריקה).

מול כלא פנטונוויל

לונדון N1

להוציא פיאט אל מחוץ לגבולות איטליה התברר כמבצע מסובך יותר מלמכור קרח לאסקימוסים. יש מוסך משפחתי קטן ונחמד בבעלות משפחת פרויאטי שמתמחה (עדיין) בפיאט 500. הם טיפלו בשלי במשך 30 שנה. יש להם מגרש נחמד מלא ב־500 שמרקיבות לאטן, מחלידות ומעלות אזוב (כולל הכחולה הנהדרת של הויסקאונט לינלי). בהתחלה התקשיתי מאוד להסביר להם את הפרויקט שלי. "אני לא הולך להרוס אותן", אמרתי להם, "אלא להנציח אותן". הם הכינו לנו שש מכוניות ל"הנצחה" לבנה, צהובה, כחולה, כחולה־כהה, אדומה ואחת וורודה שנראה עוד מה נעשה עם הצבע המגעיל הזה. אחרי שרוקנו את השלדות ועשו להן וקס ופוליש. והן מוכנות, ממתינות, בלי לדעת לאן יגיעו לברייטון, לחרונינגן, לברמן או לקומו. בקרוב נדע. סטפנו פרויאטי ביקש להיות נוכח.

5,000 שלדות של 500

לא רק שעוד לא מחצנו פיזית ממש את המכוניות, גם הסרטון הדיגיטלי לא מוכן עדיין. יש לנו רק כמה סקיצות בווידאו, טיוטות של מחיצה דיגיטלית. יש קליפ קטן של פיאט 500 צהובה שמייקל עשה בסטודיו (פיאט 500 ישנה, אף שאנחנו מתכננים למחוץ דיגיטלית פיאט 500 חדשה) שנמחצת במכבש בלתי־נראה ואז חוזרת לחיים ואז נמחצת שוב, וככה עוד ועוד. אם היינו רואים קליפ כזה לפני חמש שנים, אם היינו עושים אותו אז – היינו פשוט אומרים "טוב, יופי, גמרנו", והיינו מבסוטים מעצמנו – אבל עכשיו כבר לא. עכשיו אנחנו רוצים יותר, והמטרה היא לייצר סרט שיהיה יותר ריאליסטי ממה שאפשר. קיבלנו מ-Fiat הדמיות תלת־ממדיות סודיות לגמרי, הדמיות ברמה הכי גבוהה שיש – אנחנו חתומים מולם על הסכם סודיות ולכן לא יכולים לחלוק אותן אתכם או עם אף אחד – כדי לתרגל את המחיצה הדיגיטלית. אנחנו עובדים עם חברה שמתמחה באפקטים דיגיטליים לסרטים בשם Framestore (הם אלה שעושים את כל מה שנראה לכם שהוא אמיתי אבל בעצם הוא לא, בסרטים כמו "הארי פוטר", "אווטאר", "סוס מלחמה" ועוד רבים אחרים). תוך כדי הצטרפו אלינו גם אנשי סימולציה מ-HyperWorks שמתמחים בתאונות  דרכים, והם מדענים, לא אמנים. וזה יותר טוב ממה שמגיע לנו. אנחנו עובדים על סרט שבו המכונית משוטחת לגמרי על ידי מכבש בלתי־נראה ואז חוזרת לחיים; המצלמה נייחת, אנחנו יורדים לפרטי־פרטים ויש פסקול. כבר יש לנו מושג כללי על איך זה נראה אבל יש עוד הרבה נעלמים והרבה מקום לאלתור – זה בעצם כמו קנבס לח, נתון לשינויים. אנחנו מתכננים גם להדפיס פריים אחד מתוך ה־ 5,000 שמרכיבים את שלוש הדקות בהדפסת תלת־ממד בגודל מלא. זה יהיה תבליט לבן של מכונית משוטחת בפוליאמיד. אני מקווה שזה יהיה מוכן בזמן. אין לי ספק שהצוות של המוזיאון יהיה מודאג מאוד כשיקרא שם את הטקסט הזה לקטלוג אבל זה כל כך הרבה יותר מלהיב ככה!

דנטה ג'יאקוזה

לפני שהייתה בעולם בקרת מחשב (CNC) לפני שהיו כרסמות 5 צירים, לפני הסטריאו־ליטוגרפיה (STL), לפני שהיה סינתור בלייזר (SLS) ו"מידול מיקום מותך" (FDM), במילים אחרות, לפני המחשב – התעשייה הסתמכה על אומנים, שהיו בעצם רבי־אומנים. מודל העץ הראשון של הפיאט 500, שעיצב דנטה ג'יאקוזה, הוא אובייקט מרהיב של מלאכת־יד. אני מקווה שבפיאט יסכימו בסופו של דבר להשאיל לנו אותו לתערוכה. הבעיה, הם אומרים, היא שהוא נמצא בקומה הרביעית של מוזיאון פיאט בטורינו וקשה להזיז אותו. "אולי תרצה את המודל של ה־ 600 במקום?"

רודי ג'יאקוזה 

הדרך היחידה להכיל בתערוכה שלך אובייקט יפהפה שלא אתה עשית היא להרהיב עוז ולנסות להשתוות אליו עם משהו משלך. כדי להשיג את הרמה של ג'יאקוזה (או רק להתקרב אליה) היינו צריכים לגייס לא רק את מיטב הטכנולוגיה שלנו, את תוכנות התלת־ממד המשוכללות ביותר וגם את מכונות החיתוך בלייזר, אלא גם את האומנים ואת בעלי המלאכה המוכשרים והמדהימים ביותר – ואת כלי עבודתם. 

רודי ג'יאקוזה (מחווה לג'יאקוזה עשויה ממוטות) היא קליפת צ'ינקווצ'נטו ממוטות אלחלד המבוססת על המתחרה האוריגינלית שלה משנות ה־ 50 שעשויה מעץ. בשביל להוציא אותה אל הפועל אנחנו תלויים במיזוג טוטלי בין הפיזי והווירטואלי, בין אדם ומכונה. אנחנו מכירים אותה כבר כל כך טוב – מאין ספור "תצלומים" של הרודי מכל כיוון אפשרי, מקלוז אפים (אחד מהם הוא שומר המסך שלי כרגע באייפד), ממגוון של לוקיישנים ושל סביבות שמשתקפים בה ומשתברים דרכה, מ"ווייאר פריימס" שמסתובבים על המסך ומתרשימים טכניים שנראים כמו פרטיטורות מוזיקליות צפופות. אנחנו מכירים אותה כבר לא מעט זמן אבל רק בימים האחרונים התחלנו לקבל תמונות־אמת מרוברטו. האם אני יכול לומר "טוב יותר ממה שמגיע לנו?" בהחלט!

לְסַנדווץ' בסנדוויץ'?

מחר בבוקר אני צריך לשלוח את הטקסט הזה לקטלוג – גם להדפיס לוקח זמן. מחר בבוקר יבוא ג'ון אלקן, מנכ"ל פיאט, לביקור אצלי בסטודיו. נראה לו איך התקדמנו בעבודה עד כה וגם ננסה להקסים אותו כך שיסכים להשאיל לנו את מודל העץ המקורי של ג'יאקוזה לתערוכה. מחר בבוקר אני צריך לדבר עם עובדי המספנה מחרונינגן ולראות מה סוכם בנוגע למה שהם יכולים לעשות בשבילנו (ראיתי באתר שלהם שיש להם מכבש בגודל של 16 מטר אורך על 3.5 מטר, מה שאמור לדחוס שם שש מכוניות בלחיצת כפתור אחת – וזה כל כך טוב, יותר ממה שמגיע לנו!). מחר בבוקר צריך להחליט אם כן ללכת (או לא) על מגרש הגרוטאות של האחים לייט בברייטון. מחר בבוקר יגיעו עוד כמה תמונות מרוברטו. מחר בבוקר קרוליין תלך לבדוק מגרש לפירוק גרוטאות בסנדוויץ', קנט, אנגליה – יש להם שם מכונה שנקראת "צ'לנג'ר". יהיה מצחיק מאוד לְסַנדווץ' את ה־500 בסנדוויץ'! מחר עד סוף היום נהיה חכמים הרבה יותר אבל הטקסט הזה צריך לרדת כבר לדפוס.

נ.ב.

הקטלוג לא ירד לדפוס עדיין. הוא עוד בעבודה אצל נועה, ויש לי הזדמנות להוסיף עדכון קטן. אז סנדוויץ' ירדה מהפרק. המכוניות ייסעו להולנד, ואחר כך, כשיגמרו איתן שם, הן ייסעו לאיטליה בשביל הפינישים האחרונים (רק אם יהיה צורך). הבוקר הלכנו למוסך של פרויאטי כדי להטעין אותן על המשאית. הנהג היה מופתע כשראה שהגלגלים באים בנפרד. מצד שני, הוא לא היה מופתע ונרגש כמו שהייתי אני כשגיליתי שהמפתחות בפנים כולל אחד ספייר תקוע בכל סטרטר. כמה מוזר. זאת שהכי אהבנו הבוקר הייתה במתכת חשופה אחרי התזת חול – לא אהבתי כל כך את הוורוד של אחת מהן שלפי מה שהבנתי הייתה שייכת לשחקנית מאיסטאנדרז, אופרת סבון בריטית. שכנענו את נהג המשאית לנסוע להולנד דרך הסטודיו כדי שיאסוף שם איזה שמונה כיסאות מתכת, זיופים של כיסאות מתכת שלי מאיטליה, שהוחרמו ותפסו אצלנו הרבה מקום. מוקדם בבוקר באתי לתת להם קצת צבע, כמין מחווה אחרונה. מזל שלא היה לי יותר מדי זמן, אחרת הייתי מגזים עם זה. זאת נסיעה מאוד טעונה בשבילי, שיירה שקשה להסביר אותה – דרך צ'וק פארם רואד – נתאחד שוב עם המכוניות בשבת בבוקר, בחרונינגן. בדיוק שמענו בטלפון מעובדי המספנה, אלה שימחצו לנו אותן, שהם שמו יד על פיאט 600 אחת בשביל לעשות אתה כמה ניסויים. ומה יהיה אם נאהב אותה?