אחת הביקורות שלא מפסיקות להישמע בשנים האחרונות לאחר כל תצוגת גמר היא הביקורת שהסטודנטים הבוגרים "לא חידשו דבר". הגזרות מוכרות, האוונגרד כבר נלעס, הרעיונות ממוחזרים וההשראה מקולקציות של מעצבי על אולי חזקה מידי. אך האם זהו השיח הנכון לתקופה הזו? האם השיח על גזרות וצלליות עדיין רלוונטי?
בשבוע שעבר נערכה התצוגה השנתית של בוגרי המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. כמידי שנה נאספו לצד הבוגרים הנרגשים, משפחותיהם וחבריהם, מיטב אנשי תעשיית האופנה הישראלית. עיתונאים, מעצבים, חובבי אופנה ושלל סלבריטיז הגיעו להציץ על הדור הבא של מעצבי האופנה ולנסות לנחש את שמו של מי מהם לא נפסיק לשמוע בעתיד.
אחת הביקורות שלא מפסיקות להישמע בשנים האחרונות לאחר כל תצוגת גמר היא הביקורת שהסטודנטים הבוגרים "לא חידשו דבר". הגזרות מוכרות, האוונגרד כבר נלעס, הרעיונות ממוחזרים וההשראה מקולקציות של מעצבי על אולי חזקה מידי. אך האם זהו השיח הנכון לתקופה הזו? האם השיח על גזרות וצלליות עדיין רלוונטי?
אם לשפוט לפי התצוגה האחרונה של בוגרי שנקר נראה כי התשובה היא לא. נדמה היה הדיון סביב קולקציות הבוגרים שינה נתיב והתמקם באופן מרתק בחיפוש אחר חומריות חדשה, צבעוניות חדשה, הדפסים מרעננים ועיקרו בחינה של בגד מזווית טקסטילית יותר מאשר תדמיתנית. לצד הקולקציות שבלטו בהתעסקות שלהן בחומר ניתן גם להצביע על הקולקציות שהיה בהן הרבה הומור. קולקציות אלה שגרמו לכלל הקהל לחייך, גם אם לא היו המוצלחות ביותר, נחקקו בזיכרון.
את התצוגה פתחה קרין לייקוביץ' עם קולקציית לבד מחויטת שעיקר העניין בה היו שכבות החומר שיצרה בתהליך ממוחשב. האפקט של השכבות העבות והצבעוניות שבחרה לייקוביץ, יצר אשליה שהבגד נראה כעשוי שכבות על שכבות של עץ מלובד. הקונטרסט בין המראה הקשיח לכאורה של השכבות לבין הקווים העגולים בהם הבדים נגזרו יצר קולקציית מערכות לבוש מעניינת, אשר הזכירה במידת מה את פרוייקט הגמר של סיון רוזין, בוגרת המחלקה לעיצוב טקסטיל 2011.
השימוש והעניין בשכבות החומר ובשילוב חומרים שונים לאו דווקא מעולם הבדים והאופנה המסורתית בלטו אצל דפנה פילוסוף שהציגה קולקציה מגובשת ומרגשת ואף זכתה עליה בפרס ע"ש פיני לייטרסדורף. מקור ההשראה של פילוסוף היה כלי הפורצלן של האומנית היפנית מקיקו נקאמורה. פילוסוף הגדילה ואף השתמשה בפורצלן אותו שילבה בדגמיה עם עור, קנבס ופיסות תחרה שמקורן בוילונות. פילוסוף נשארה נאמנה לצבעוניות של נקאמורה ועיצבה את הקולקציה כולה על טהרת הגוונים הבהירים שבין לבן לשמנת עם נגיעות זהב. אלה, שבדרך כלל משויכים למגזר שמלות הכלה, קיבלו אצלה פרשנות מעניינת, רגישה ומתוחכמת והצליחו לנתק לגמרי את הקולקציה הזו מאסוציאציות "היום הגדול".
קולקציה נוספת שעסקה בחומרים שאינם משויכים למסורת החייטות והביגוד המסורתי היא הקולקציה של קרן יער. זו שילבה שרשראות מתכת בבגדיה ויצרה מהן דוגמאות שנדמו במבט ראשון כהדפסים שבטיים. את השרשראות שילבה גם בבדים רכים ליצירת ניגוד מעניין וגם בפריטים עשויים עור. זה השלב להודות שאם היה חומר שניתן היה לראות בבירור לאורך כל התצוגה של בוגרי שנקר – זו הייתה שעתו הגדולה של העור. לפחות מחצית מהקולקציות שהציגו הבוגרים התהדרו בפריט אחד לפחות העשוי מחומר זה, ויער ביניהם.
נעה גור שאבה את ההשראה לפרויקט הגמר שלה מהאמן הגרמני גרהרד ריכטר, בחירה זו הולידה קולקציית שמלות מבדי סאטן. הבחירה של גור בבדים שגרתיים לשמלות ערב לצד גזרות יחסית מוכרות לז'אנר זה, יכלה להוביל לכך שהפרויקט יסתיים בקולקציית שמלות שגרתיות, אך גור הצליחה להפתיע על ידי שימוש בפלטת צבעים מעניינת ובלתי שגרתית של גוונים מעושנים לצד ראשוניים המונחים אלה לצד אלה.
פלטת צבעים בלתי שגרתית אפשר היה לראות גם בפרויקט של שירי ברנט שיצרה שילוב בלתי הגיוני של צבעים וטקסטורות של משבצות שונות המצליחות כנגד כל הסיכויים להתנגש בהרמוניה של בלגן מכוון. הבחירה של ברנט להקדיש כל מערכת לבוש מתנגשת כזו לגוון אחד הייתה חכמה ויצרה אמנם עומס מערכתי אך גם קולקציה הרמונית שהצליחה להרגיע את העין במבט כולל ובה בעת ליצור עניין בלתי פוסק.
השימוש בהדפסי "אול-אובר" (הדפסה על גבי יריעות של בד ממנו גוזרים את החלקים השונים של הבגד זאת בניגוד להדפסה ממוקדת על גבי פריט כמו לדוגמה סיסמה על גבי טי-שירט) היה שכיח בקולקציות הבוגרים כמעט כמו השימוש בעור והגיע לשיא בקולקציה של שירה גלאון. גלאון יצרה הדפסים יפהפיים בהשראה יפנית בגוונים כחולים עם נגיעות כתומות. היא הצליחה שלא ליפול למלכודת "פריחת הדובדבן" ויצרה קולקציה שלא לוקחת סממנים שהמערב מתייג אותם כיפניים במובהק אלא תמהיל שיוצר ומשדר אלגנטיות, רכות, עומק ואיפוק שמוכרים לנו מהעולם היפני.
כיפות סרוגות שהפכו תחת ידיו של אלירן נרגסי לכובעי מצחייה תפסו השנה את משבצת החיוך, הקולקציה שבמבט ראשון נראית כמשעשעת וקלילה, מתגלה לאיטה כרצינית ורבת רבדים. אלה באים לידי ביטוי במשחקי שכבות, בתיפורים, בכפילויות ובפרטים שונים שמקורם בעברו הדתי. בקולקציה שיצר הצליח נרגסי לשלב וליצור דרך מוטיבים אלה מתח פנימי בין עברו בעולם הדתי לבין עולמו הנוכחי, החילוני ההומוסקסואלי.
אם להמשיך את כיוון השאלה הפותחת של כתבה זו, היכן טמון בשנים האחרונות החידוש שסטודנטים צעירים ובועטים צריכים להביא לעולם העיצוב, נראה כי צריכה גם לעלות השאלה בדבר הרלוונטיות של תצוגת האופנה המסורתית. אם כוחם של הדגמים אינו בצללית ובגזרות אלא בפרטים הקטנים, בתפירה האיכותית ובפיתוח הטקסטיל והדפוס, האם לא עדיפה צורת תצוגה שנותנת למתבונן את האופציה לבחון אותם? האם דקה על המסלול עושה מספיק חסד עם עמל הסטודנטים, המאמצים שהושקעו בפרטים, בחומרים ובחשיבה?
כיום הדגמים מוצאים את עצמם לאחר התצוגה על גבי קולבים, דרך זו אינה עושה חסד למרבית הדגמים שמבוססים על נפח הגוף בתוכם והדיאלוג בינו לבין הפריט. נראה שהיה יכול להיות מעניין לתת לסטודנטים לעצב גם את אופן תצוגת הדגמים ולא רק את הדגמים עצמם בדרך שתדגיש את המחשבה וההשראה ממנה הפרויקט נבע או תתמוך בו בכל צורה אחרת שהסטודנט רואה לנכון.
