הוא היה אדם פשוט. אדם שפשטות בעיניו היא ערך. לא שלא יכול היה להיות מתוחכם ומפותל וחד. אבל עמי דרך בחר להיות פשוט. להביט בכולנו בגובה העיניים. להשתהות ולהקשיב.
הוא היה אדם אהוב. כזה שמסיבת הפרידה שערכו לו הסטודנטים בחוף הים בתל אביב, כשסיים את תפקידו כראש מחלקה,
הוכיחה שהוא הצליח לחולל שינוי מבלי שייאלץ להשתנות בעצמו.
הוא היה מעצב בנשמתו. כזה שמאמין שצריך להעמיד את האדם במרכז. שבעיניו פרטים הם לא שקופים. כששאלתי אותו פעם
מהו בעיניו עיצוב ישראלי, הוא הראה לי תמונה של פסנתר כנף שחור שבו במקום הציר המחבר את הכנף לגוף תחוב מסמר עשר מכופף וסיפר לי על הקוקטיל הנשיאותי.
"צילמתי את התמונה הזו באירוע בבית הנשיא לציון מאה שנים ל'בצלאל'," הוא סיפר. "האורחים היו מהודרים, הקוקטייל היה מרשים, היו שם תמונות של שאגאל על הקירות ונאומים של גדולי האומה, ופתאום גיליתי את המסמר המכופף הזה. פתרון שנמצא בדרך כלל בארגזי כלים של פועלים, בארגזי תחמושת של חיילים או אפילו של צעירים מתנועות נוער. לא הצלחתי להפסיק לצחוק". במקום שבו כולנו ראינו כבוד וייקר, הוא ראה מסמר אחד קטן שהחזיק הכול.
הוא ידע להעניק לדברים נפח ואחר כך לזקק מהם את העיקר. המפגש האחרון שלנו היה בתערוכה המרגשת בבית בנימיני.
הוא הסב את תשומת לבי אל הצל המוטל על הקיר, זה שהעניק לחתך נפח.
והיה לו מאור פנים. עשרות פעמים נפגשתי איתו בשנים האחרונות וכל מפגש איתו הרחיב לי את הלב עוד קצת. הוא היה מקור השראה.
