ללמוד על עיצוב – סיור משפחתי במוזיאון לאומנויות דקורטיביות בפריס עם ילד בן 7
בפורום "ישראל צרפת" שהתקיים בשבוע העיצוב האחרון במוזיאון העיצוב חולון במסגרת מפגשי פרוטפוליו לייב בהנחייתו של יובל סער, הונחה על השולחן שאלה חשובה: הכיצד לא הוקם עדיין בפריז מוזיאון המוקדש לעיצוב?
נראה היה שמשתתפי הפאנל הסכימו שנכון לעכשיו קיים מוזיאון אחד בפריז שממלא את הריק הזה: המוזיאון לאומנויות דקורטיביות. הדבר עורר אצלי סקרנות רבה ורצון לבקר במוזיאון הזה.
בחג שבועות האחרון יצאנו לחופשה משפחתית בפריז- זוג הורים וילד שוחר עיצוב בן שבע. עולם העיצוב והאומנות העכשווית מציע בשנים האחרונות שפע של תערוכות ופסטיבלים. עם זאת, ביקור שגרתי בפריז מסתכם בדרך כלל בגיחה ארוכה יותר או פחות לאחד מן המוזיאונים הגדולים והידועים: הלובר, מוזיאון דה'אורסי או מרכז הפומפידו. אלא שאנו הגענו ממוקדי מטרה! מסתבר שכמאתיים מטרים מהפירמידה השקופה של הלובר, שוכן המוזיאון לאומנויות דקורטיביות (Musée des Arts décoratifs) בבניין עתיק בשדרות ריבולי, כמיטב המסורת הצרפתית.
במוזיאון תערוכת קבע מרתקת, העוסקת בתמורות שחלו בעולם האומנויות הדקורטיביות לאורך ההיסטוריה: האגף הדרום מזרחי מציג את ערש החפצים המעוצבים והריהוט החל מחפצי קודש מימי הביניים, עבור ברוקוקו וברנסנס ועד למוצרים בייצור סדרתי בעידן המהפכה התעשייתית.
האגף הצפון מערבי מגולל לאורך חמש קומות את סיפורו של עולם הריהוט במאה השנים האחרונות. כמצופה, ניתנת הבמה למעצבים צרפתיים בולטים, אולם אוצרי התערוכה לא פסחו על השמות הגדולים של עולם העיצוב באירופה וגם מעבר לים ולתעלת למאנש: איילין גרי, אלסנדרו מנדיני, האחים קסטיליוני, צ'ארלס וריי איימס – האחרונים מיוצגים ביחד עם יותר מחמישים כסאות איקוניים על במה מרכזית, שלצידה "חדר האווירה" בו התנדנד לו בנחת בן השבע בתוך כסא הבועה השקוף של ארו ארניו (Eero Aarnio) משנת 1968 ואנו נהנינו לצפות בסרטים תקופתיים משנות השישים שרוהטו במיטב העיצוב העכשווי , דאז. רגע לפני שהתערוכה שלו נפתחת במוזיאון העיצוב חולון- איתרנו גם שלוש עבודות של רון ארד.
החנות, או כפי שהמוזיאון מגדיר זאת: "מבט עכשווי על חדר הפלאות", מציעה למכירה חפצים וכן מגוון של ספרי אומנות ועיצוב (למרבה הצער רובם ככולם בצרפתית).
אז מי אמר שפריז עם ילדים זה רק דיסני? הגענו לדיסנילנד של עולם העיצוב! זו לפחות ההרגשה, אם כי חשוב לציין שהאוסף מוצג באופן ענייני ולא עמוס, כאשר טקסט קצר בצד העבודות אודות מאפייני כל תקופה, על התמורות והייחודיות של עבודת המעצב מהווה עוגן ומסייע להבין את הרצף הכרונולוגי. הצעיר שבחבורה עבר מתצוגה אחת לשנייה, אנו תרגמנו את הכתוב בטקסט שעל הקיר, והוא בחר להיעצר מידי פעם ולהשתהות מול חפצים שתפסו את עינו: סיפור בריאת העולם מגולף בשיש, שולחן מצופה כולו זהב, כד ענקי מעוטר בכחול שהזכיר לו את החרסינה של דלפט (אלא שכאן היה זה פורצלן מייסן) – כל אחד מהפריטים היווה פתח לסיפור של פרק בתולדות העיצוב.
"אבל במוזיאון לאומנויות דקורטיביות עסקינן", תאמרו. "לאומנות, ולא לעיצוב!"
ובכן, הטרמינולוגיה מטעה וחשוב להבהיר את ההבחנה בין אומנות לבין עיצוב. המונח "אומנות דקורטיבית" אינו שואב מההגדרה לאומנות הקלאסית: ציור, רישום או פיסול ללא כל פונקציה. עם זאת, ניתן להתייחס אליו בדומה לאומנות השימושית. חפצי האומנות הדקורטיבית המוצגים במוזיאון מייצגים את החפצים המעוצבים שלפני המהפכה התעשייתית, גם אם הדגש הושם על העיטור והקישוט. למעשה, טרם המהפכה התעשייתית אומנות דקורטיבית הייתה שם כולל לתוצריהם של המעצבים ובעלי המלאכה המסורתיים – צורפים, מגלפים בעץ, אורגים, ציירי קיר – אשר ייצרו על פי הזמנה חפצים שימושיים לבית ולחיי היומיום – כסאות, שידות, אגרטלים, שטיחי קיר, כלים שונים. בהמשך, עברו המעצבים או האדריכלים (שעסקו באופן מסורתי גם בעיצוב ריהוט) לייצר את עבודותיהם במפעלים בייצור סדרתי ולמכור להמונים.
בצד המוצרים המתועשים, חלה במאה השנים האחרונות תחייה של האומנות הדקורטיבית במובן של אומנות (craft) במיוחד לאור העובדה שבעלי המקצוע המומחים הולכים ומתמעטים…
לסיכום – המוזיאון לאומנויות דקורטיביות מזמן חוויה אסתטית אך גם העשרה ולמידה על הקשר בין אדם לחפצים. המבקר מהלך בנבכי ההיסטוריה ומתחקה באמצעות החפצים המוצגים בגלריות אחר ההתפתחות בתפקידו של המעצב, אירועים היסטוריים ושינויים גיאו-פוליטיים שהובילו פעמים רבות לתמורות טכנולוגיות וחומריות, לאופנות ולשינוי בטעמו של הקהל.
במוזיאון מתקיימות גם הדרכות לקהל הרחב ופעילות לילדים המאפשרת להם להתבונן ולחוות את התערוכות באופן יצירתי.
בין התערוכות המוצגות במוזיאון בגלריות העכשוויות בימים אלה (יוני 2013):
* "לחקות כדי להמציא משהו חדש" – תערוכת קרמיקה מרתקת של האומן פיליפ ברדה (Philippe Barde) שיוצר מחווה לקרמיקאי השוויצרי פול בוניפאס (Paul Bonifas) שפעל בשנות ה-30. התערוכה עוסקת ביצירתיות, כאשר ברדה מתבסס על עבודותיו של בוניפאס, משחזר אותן ואז מפרק אותן ויוצר עושר של כלים חדשים. (עד ה-18 באוגוסט)
* תערוכת הרטרוספקטיבה Momentané של האחים בורולק (Bouroullec), שניתן אולי להכתירם כמוצלחים במעצבים הצרפתיים בעשור האחרון, סוקרת את כל רוחב היריעה של עבודתם במהלך 15 השנים האחרונות ומתחקה אחר שלבים שונים בקריירה הבינלאומית שלהם, כולל הפרויקטים הנוכחיים שלהם. (עד 1 בספטמבר)
