פריסקופ – עיצוב ישראלי עכשווי

ההכרות הראשונה של השניים עם גלריית פריסקופ הייתה כמבקרים. תומר, בוגר המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל היה נוהג להגיע לגלריה עוד לפני לימודיו ואיתו אבי. הכול התחיל מסקרנות ועניין בעיצוב. עם סיום הלימודים בבצלאל השתתף תומר בתערוכה "מעבר לפונקציונאלי" (2005) שאצר עזרי טרזי בגלריה. טרזי, שהיה ראש המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל במהלך שנות לימודיו של תומר, בחר לעסוק בתערוכה זו בעיצוב קונספטואלי. עיצוב על סף האמנות (דיזיין ארט) – כשהתוצאה היא אובייקטים שהם לאו דווקא פונקציונאליים. מה שעזרי הבליט וטען באותה התערוכה היא שגם אם האובייקט הסופי אינו פונקציונאלי הוא "מעבר לפונקציונאלי" – הרפרנס לעבודה מכיל בתוכו את הפונקציה.

מי יזם את כתיבת הספר?

לאחר התערוכה שאלה שרי את אבי אם היה מעוניין להתחיל פרויקט כזה. גם אבי, כמו שרי, הוא אאוטסיידר של עולם העיצוב, הוא מגיע מהאקדמיה, ממשפטים, מפילוסופיה. יש לו ראיה חיצונית על עולם העיצוב אבל הבנה עמוקה, חזותית ומושגית בעולם העיצוב והאמנות. העובדה הזו גורמת לכך שהעיסוק בעיצוב, באוצרות ובאמנות מבחינתו הוא עניין תיאורטי, מחקרי.

איך בעצם הספר התחיל?

הרעיון הראשוני היה להוציא ספר לרגל חגיגות 10 שנים לפריסקופ. לאט לאט הזמן עבר ו-10 שנים כבר לא היו רלוונטיות יותר, אז הוחלט שהספר יסקור את פעילות הגלריה עד התערוכה ה-100.

העבודה על הספר נראית ממש כמו אוצרות בדו-ממד, יש כאן ההחלטות של אוצר, של איסוף, של סינון, הייתה הרגשה כזאת במהלך העבודה עליו?

בטח. העבודה על הספר הייתה רצופה בהחלטות אוצרותיות. החל מההחלטה להציג את כל התערוכות, דרך ההחלטה להציב אותן כרונולוגית, עד ההחלטה על העיצוב של הספר: ההחלטה שעמוד הוא חלק מרצף, ולא רק עומד בפני עצמו, הוא חלק מהעמוד מולו. האיסוף והמיון היה חלק מאוד משמעותי וקשה בתהליך.

איך התרחש תהליך הכתיבה ואיסוף החומרים?

העבודה על השגת החומרים הייתה מאוד קשה. בשנים הראשונות של פעילות הגלריה לא היה תיעוד דיגיטלי. פנינו לכל הצלמים, האוצרים והמעצבים שהשתתפו בתערוכות וקיווינו שנצליח לאסוף חומרים מכל התערוכות. היה לנו מאוד חשוב לאסוף צילומים מתוך הגלריה ולא צילומים של האובייקט עצמו בנפרד בסביבה סטרילית. רצינו להראות אותו בהקשר של ההעמדה בגלריה, ההצבה בחלל, הרעיון העיצובי, הרעיון האוצרי, זה היה ממש סוג של רסטורציה. לפעמים הצלחנו להשיג חומרים מלאים, לפעמים רק קטעים, לפעמים השגנו תמונות מטושטשות ולפעמים רק תמונה אחת. ניסינו להציג את המהות של כל תערוכה, מרמת האובייקט עד רמת האוצרות, דרך הדיון של העבודות האחת עם השנייה.

הקדשתם לכל תערוכה עמוד אחד בספר. היה פיתוי להכניס לספר את כל החומרים של כל התערוכות? או להכניס יותר תמונות ויותר עמודים לתערוכות מסוימות?

הפיתוי תמיד היה שם, אבל ברגע שהחלטנו שהפורמט יהיה עמוד לכל תערוכה וזהו, כבר לא סטינו מהגריד. הקושי היה בבחירה של הדימויים לכל תערוכה. זה היה מורגש בעיקר בתערוכות קבוצתיות, זה מצב בו יש כמה עבודות מאוד משמעותיות וקשה לבחור מתוכן דימויים בודדים. חוץ מזה, היו גם שיקולים רוחביים לא רק מתוך התערוכה אלא גם מרצף של התערוכות והגלריה – האם המעצב המסוים השתתף במספר תערוכות? האם הייתה לו תערוכת יחיד? האם כבר יש דימויים של עבודות שלו בספר? כל אלה היוו חלק מהשיקולים בבחירת התמונות המייצגות כל תערוכה.

ישנם בספר תשעה מאמרים שנכתבו על ידי אנשים בולטים בעולם העיצוב הישראלי, המאמרים עצמם לאו דווקא מתייחסים לתערוכה מסוימת אלא יותר מתייחסים לצמיחה, חינוך והטמעה של עיצוב בארץ.

כן. היה לנו מאוד חשוב שישולבו טקסטים בתוך הספר, רצינו שהוא יהפך לסוג של ארכיון עיצובי, שיהיה לו ערך מוסף. ההתייחסות שלנו לטקסטים הייתה שיעשירו את הספר אבל לא שיבואו על חשבון התמונות או התערוכות, אלא כמשלימים אחד את השני, נותנים אחד לשני תמיכה בכל הקשור לגדילה וההטמעה של העיצוב בנוף הישראלי. רצינו ליצור ספר בעל אמירה, שזה לא יהיה קטלוג של התערוכות, אלא ספר עיון, וככזה החלטנו גם על הגודל הצנוע שלו, ממדים של ספר עיון רגיל. כזה שאפשר לקרוא במיטה, לא רצינו ליצור עוד "קופי-טייבל בוק".

מה הנחה אתכם בעיצוב הגרפי של הספר?

עבדנו לפי אופי הגלריה, הפורמט היה צנוע ויש תמצות של הטקסטים, ממש כמו בגלריה. במקום לכתוב עמודים על עמודים על כל תערוכה, החלטנו לכתוב פסקה קצרה, כזו שתעביר את רעיון התערוכה אבל לא תגזול מהדימויים והעבודות. לפורמט הקטן יחסית לספרי עיצוב היה גם גורם נוסף ומשפיע מבחינתנו והוא המחיר. מחירו של הספר הוא ככל ספר עיון רגיל, היה לנו חשוב שיהיה נגיש, גם מבחינה כלכלים וגם מבחינת התוכן.

מה למדתם על עיצוב ישראלי אחרי בחינה והתעמקות בתערוכות של צעירי וותיקי המעצבים בארץ ב 15 השנים האחרונות?

אין ספק שהשפעות הישירות על המעצבים הפועלים בארץ הן מערביות. הרבה פעמים הרגשנו שאין משהו שיבדיל את המעצב בארץ ממעצב אירופאי. לפעמים יש טוויסט קטן שגורם לזה להיות ישראלי, זה לא מפגש של מזרח ומערב, זה משהו רגשי יותר, מעין מיקס לא ברור של אלמנטים ופרטים קטנים שנותנים לזה הרגשה של "אחד משלנו". עבדנו על הכריכה של הספר באופן הזה, החלטנו שתהיה מאוד נקייה, ניטראלית, מאפשרת ומכילה. אבל הטוויסט שלנו היה הצבע הירוק. זה המשהו הישראלי, הפרט הקטן שהופך את זה לשלנו. יש הרבה דפים שיכולים להיות מכל מקום אבל ביחד נהיית לזה אמירה ישראלית. שפה אחרת מאוד חמקמקה.

במה תרמה גלריה פריסקופ לעיצוב הישראלי, מלבד היותה חלל תצוגה?

רק אחרי העבודה על הספר הבנו שהרבה מעצבים שבדרך כלל שעובדים תחת לקוחות ותעשייה קיבלו בעצם הזדמנות להשתחרר. הם קיבלו את הבמה ליצור ולעבוד מהתת-מודע, מהיצרים. התוצאה הרבה פעמים היא משהו משוחרר יותר ושונה מעבודתם הרגילה. היא נותנת למעצב מוצר את האפשרות לבחור באסטרטגיה שונה מדרכיו הרגילות, דרך של עבודת יד, של אומנות וקראפט, והעבודה על עבודה זו או אחרת מגיעה ממקום של השכלה והבנה של אובייקט.
זו עשייה שהיא מתוך חינוך לעיצוב. לפעול מתוך ההבנה של החומר והטכנולוגיה נותן תוצאה שונה. נוצרת פרסונליזציה של אובייקט, עבודה על עבודות יחידניות מתוך הבנה ומתוך התעשייה. נוצר מעין יצור כלאיים שמגיע מהייצור התעשייתי המסחרי אל האומנות והקראפט.

במבט מבחוץ נראה שהספר הוא רק תיעוד שנות פעילותה של גלריה פריסקופ. אבל זה לא כך. אתם שני יוצרים ואוצרים שמתבוננים מבחוץ וסוקרים באופן מעמיק את שדה העיצוב המקומי ובכללו גם את פעילות הגלריה. למרות זאת, אין לספר סיכום. לא הרגשתם את הצורך לסכם את הדרך עד כה? לשים איזו אבן ולהגיד, הגענו עד כאן, בוא נראה מה יהיה עוד 15 שנים?

סיכום מבחינתנו הוא בעייתי. אנחנו מרגישים שהכותבים של המאמרים נתנו את הטון לזה. היה לנו מאוד חשוב להשאיר פתח לעתיד. דווקא לא לסגור אלא לתת את ההזדמנות להמשיך את ההתפתחות ללא הפרעות. זו אחת הסיבות שהוספנו את התערוכה ה- 101 לספר. היה בזה משהו סימבולי.

דגנית שטרן שוקן במאמר שלה בספר "סוכריות חירום" מדברת על חינוך לעיצוב, ואחד המשפטים שלה מבחינתנו הם הסוף, ההתחלה והאמצע של הספר: "איך אני נותן ביטוי לחוויה האישית-חברתית שלי, בהתייחס למה שהיה? מי אני כיוצר מחדֵש? איך אני מוצא את הקול שלי בעולם?" (עמוד 73)