תרבות היא מקומית במהותה. אין דבר כזה "תרבות גלובלית".
הארה – לאחרונה חדלו סיבים יפניים לשמש רק לייצור בגדים, והחלו לשחק תפקידים חדשים בתחומים רבים, תוך שנעשים בהם שימושים שלא היו עולים פעם על הדעת. אני חושב על סיבים כאלה כסוג של "עור סביבתי". ישנן תחזיות שונות הנוגעות לפיתוח סוגי תקשורת חדשים בהקשר סביבתי, כך שהגוף האנושי יבוא במגע ישיר עם הסביבה. אני מאמין שזהו תחום שבו יש לסיבים מלאכותיים אפשרות משמעותית להתפתח ולשחק תפקידים חדשים. עם זאת, אפילו יצרנים חשובים אינם מסוגלים להקדיש כוח אדם ואנרגיה מספקים לפיתוח יישומים חדשים – כלומר, למחקר בתחום שימושים אפשריים לסיבי היי-טק. זוהי בעיה מרכזית בתעשיית הסיבים, אך אני מאמין שהיא מהווה גם הזדמנות חשובה, שכן תחום זה הוא בעל פוטנציאל רב שעלינו להמשיך עוד ולפתח. תמיד האמנתי שתהליכי יצירה מתפתחים מתוך חזון אסתטי, ולא בהתבסס על יכולות טכנולוגיות. כשאנחנו חושבים על אותן איכויות יפניות המוכרות בעולם כולו, כולן קשורות לפן האסתטי של התרבות היפנית. בהקשר זה, אני מקווה לשמוע על חוויותיו של סן-סאן בניו יורק. הוא חזר לא מזמן ליפן אחרי שבילה שם שנה שלמה, שבמהלכה השתמש ביכולות האסתטיות שלו בכדי לתקשר עם אנשים בעלי ערכים שונים מרחבי העולם.
סן-סאן אומר לעיתים קרובות שאין לו כל כוונה לערוך טקסי תה "בסגנון מודרני", ואני עצמי מזדהה איתו. כשהתערוכה "Senseware" הוצגה באירופה, למרות שלא עשינו שימוש באייקונים יפניים מסורתיים, ולא ניסינו להעניק לתערוכה נופך יפני, כמעט כל המבקרים בה חשבו שהיא "יפנית" מאוד. נדמה אולי שאלו הן שתי גישות סותרות, אך למעשה מדובר באותו עיקרון. במהותן, שתי הגישות מבוססות על התובנה שצירופים פשוטים של הווה ועבר אינם מאוד מתוחכמים. אני בטוח שהמסורת רוצה להמשיך ולהתקיים בהווה, ושההווה רוצה לשמר את המסורת. ההבנה שאני וסן-סאן חולקים היא שהמסורת וההווה מאבדים כל אחד מערכם כשמערבבים אותם בקלות רבה מדי זה בזה.
סן – במשך השהות שלי בניו יורק, מה שעניין אותי לא היה עד כמה תרבות טקס התה היא אוניברסאלית. אם מגדירים את טקס התה כתהליך של יצירת עולם נפרד שבו אנשים חוברים זה לזה באמצעות התה, הרי שתשוקה לסוג כזה של חבירה יחדיו קיימת בעולם כולו.
מסיבה זו, אני מאמין שטקס התה, הנקרא "צ'אנויו" (chanoyu) ביפנית, הוא בעל פוטנציאל לשמש כשפה גלובלית.
זמן רב חלף מאז שטקס התה הוגדר כסוג של מוזרות תרבותית הייחודית ליפן. זהו מקורו של הדימוי הסטריאוטיפי של מישהו בקימונו בעל שרוולים ארוכים העוקב אחר תהליך הכנת התה תחת שמשייה אדומה גדולה. בשנה האחרונה, התמקדתי בניסיון להיפרד מהדימוי הזה ולראות כיצד ניתן לפתח את טקס התה כאמצעי תקשורת הרלוונטי לאנשים באשר הם. מסיבה זו, החלטתי במתכוון לא לשים דגש על אייקונים יפניים. לדוגמא, לפעמים ביקרתי בבתיהם של אנשים כשאני לבוש בבגדים מערביים, ונושא איתי מערכת של כלים ניידים. במצבים מסוג זה, הכנתי את התה כשאני ישוב אל השולחן, אבל הטקס עדיין נסב סביב סוג המתח והאיכות האינטימית המיוחדת האופייניים לו. גישתי מונחית על-ידי התובנה שלמרות שרוב האנשים אינם מרגישים קירבה טבעית לתרבות היפנית, אנשים יפנים כיום מרוחקים מתרבות זו כמעט באותה מידה. מזה זמן רב, אני חש שכיום גם היפנים הם סוג של אורחים זרים בטקס התה. זוהי הסיבה המהותית ביותר שבגללה הגיע הזמן שהיפנים יבחנו ברצינות את טקס התה בארצם שלהם.
הארה – זוהי נקודה מעניינת מאוד. ברצוני להמשיך ולבחון אותה מהזווית הבאה: האם כשחזרת ליפן אחרי שנה ראית את הדברים באור שונה?
סן – הנסיעה מחוץ ליפן לא שינתה את הערכים שלי, אך כשחזרתי הביתה ראיתי פתאום דברים מסוימים באור חדש, למרות שחשבתי עליהם כטבעיים לגמרי לפני שנסעתי. זו הייתה הפתעה עבורי. לדוגמא, שמתי לב כמה נקיות הן תחנות הרכבת התחתית, כמה שונה הגדרת המרחק הבין-אישי, ואיך כולם בודקים את הטלפונים הסלולאריים שלהם באותו זמן.
הארה – אני יודע למה אתה מתכוון. כשאני חוזר מחו"ל, תמיד מפתיע אותי לראות כמה שדה התעופה ביפן נקי. גם המראה של טוקיו בלילה נראה יפה מתמיד. האופן שבו אנשים שומרים על סוג אחר של מרחק זה מזה, והמאמץ שהם משקיעים בתשומת לב לאנשים אחרים, הם רק כמה מהדברים הגורמים ליפן להרגיש שונה כל כך מארצות אחרות. אני משוכנע שדברים מסוג זה הם משאבים חשובים עבור יפן. דבר אחד שאני חש בו כשאני עובד מחוץ ליפן הוא שתמציתה של כל תרבות היא מקומית. למעשה, אני לא מאמין במושג "תרבות גלובאלית". בעתיד, נצטרך להשתמש בחושים ובאסתטיקה שפותחו באופן מקומי בהקשרים שונים, ולהשתמש בהם בהקשר גלובאלי. תערוכת הסיבים של טוקיו היא דוגמא אחת לאופן פעולה זה. אם מגדירים את התערוכות האלו כ-"יפניות", מבחינתי זהו סימן להצלחה. ומה בנוגע אליך, סרג'יו-סאן? איך הרגשת כשראית את תערוכת הסיבים במילאנו?
סרג'יו – הרושם הראשוני שנוצר אצלי היה שנעשה ניסיון כן ביותר להתמקד בנושא שנבחר עבור התערוכה. היה ברור שהיא מונחית על-ידי מתודולוגיה ברורה, ושמטרתה היא להסביר משהו ולהעביר אותו למבקרים. אני מקשר את החוויה הזו עם הרצון של סן-סאן לתקשר באמצעות טקס התה. אני חש שאותה גישה עיצבה את שני הפרויקטים האלה. אתם משתמשים בכלים שונים, אך נראה לי שאתם חותרים לקראת מטרה משותפת. דבר נוסף שחשתי במילאנו הוא שהמתודולוגיה הצליחה לגרום לכל היוצרים להתמקד באותו כיוון, למרות שהם באים מתחומים שונים. זה נשמע פשוט, אך הדברים בדרך כלל אינם מצליחים כל כך בקלות. איך שלא תסתכלו על זה, התערוכה במילאנו הצליחה להעביר את המסר של הארה-סאן, ואני מאמין שהמבקרים בתערוכה אכן יכלו להעריך את הנכסים התרבותיים והטכנולוגיים של יפן.
הארה – אני שמח לשמוע זאת. קשה מאוד לתת ביטוי מילולי לרעיונות שאני מעוניין להעביר.
סרג'יו – לא ניתן להביע את הכול במילים. אם הארה-סאן היה נוקט בגישה האיטלקית הרווחת, שהיא לנסות ולהסביר הכול במהירות באופן רציונאלי, אני די משוכנע שהוא לא היה מצליח באותה מידה. העובדה שהמבקרים ראו קודם את התצוגה, ורק אז קראו את ההסבר הקצר עליה, מייצגת תהליך אפקטיבי בהרבה. בתערוכת הסיבים שוחחתי עם אנשים שונים – אנשי תקשורת, מעצבים, יוצרים אחרים ועם הציבור הרחב – וכולם התרשמו או התרגשו מאוד מהתערוכה. אני משוכנע שהמסר שלכם הועבר בהצלחה.
הארה – משמעות המושג "senseware" הוא מדיום המעורר את האינסטינקט האנושי ליצירה. אבן שיחקה תפקיד דומה בתקופה הפרה-היסטורית, ונייר שיחק גם הוא תפקיד דומה בתקופה היסטורית מאוחרת יותר. האפשרות להדפיס עליו היא אחת התכונות החשובות של נייר, אך גם צבעו הלבן וקשיותו הן תכונות חשובות. עם זאת, הוא מתלכלך ונקרע בקלות, ולא ניתן למחוק קו של דיו שחור. נייר הוא חומר עדין המעודד הערכה למה שנהרס בקלות ולמה שאינו הפיך. אני משוכנע שהוא שיחק תפקיד חשוב כמעודד חוויה של ריכוז עמוק ויצירתיות. הרגישות היפנית רואה בסיבים המלאכותיים המוצגים בתערוכה הנוכחית סוג של "senseware". הם אינטימיים אך גם שייכים לעולם הטכנולוגיה המתקדמת, ויש להם פוטנציאל רב-עוצמה לעידוד יצירתיות. אני משוכנע שכל אחד מהיוצרים שהשתתפו בפרויקט זה חשים כך. זה משהו שהייתי רוצה לבקש מסן-סאן לדבר עליו. מהו המקור של טקס התה, ומהו המדיום שהתפתח ממנו?
חלל כמקום המוגדר באמצעות תחושה של מתח.
סן – כרגע דיבר סרג'יו-סאן על כך שקשה מאוד לקבץ יחד יוצרים מתחומים שונים ולבקש מהם להתמקד באותו נושא. זוהי הערה מעניינת, מכיוון שהמתודולוגיה הזו דומה מאוד לזו המעצבת את טקס התה. זה נכון לגבי האנשים הנפגשים בבית התה, כמו גם לגבי הכלים המשמשים לקיום הטקס. כשתרבות שתיית התה, "צ'אנויו", החלה להתפתח ביפן, הכלים שנעשה בהם שימוש באו מערב רב של מקורות – קוריאה, סין, דרום-מזרח אסיה, ואפילו אירופה. כיום, כולם חושבים על טקס התה כעל הדוגמה המובהקת ביותר של תרבות יפנית מסורתית. המסגרת של טקס התה נוצרה אולי ביפן, אך מנהג שתיית התה יובא מסין, וכמעט כל הכלים שנעשה בהם שימוש יובאו מחוץ ליפן.
הארה – זוהי דוגמא לכוחו של הקשר. ההיכרות שלי עם טקס התה היא שטחית למדי, אך אני מרגיש שנוכחות מה שאני קורא לו
"senseware" בטקס התה באה לידי ביטוי ביצירת חלל רווי מתח. הנחת אבן על שולחן ריק מספיקה בכדי ליצור תחושה של מתח ונוכחות מסוג מסוים. חשוב שהחלל יהיה ריק, כך שמפגשים בין אנשים או עצמים דוממים ייצרו סוג כזה של מתח. נדמה לי שזהו הכוח המניע שמאחורי טקס התה.
סן – זוהי נקודה חשובה.
הארה – השאלה היא איך להשתמש בחלל ריק. מנקודת המבט שלי, החוש הקשור לכך תמיד פעיל ברקע בתהליך העיצוב. יש מתח ברור כשאתה משתמש במשהו ריק, וזה מרגיש נפלא לשתף בו אחרים.
סן – אני תוהה אם החוש הזה הוא זהה ברחבי העולם? זוהי נקודה שאני מתעניין בה מאוד כרגע. באופן מסוים, הוא כרוך בזהות של העם היפני. חלל חדש לעריכת טקס התה הוא פשוט חלל ריק. קליפה. אך ברגע שאתה תולה מגילה על הקיר ומניח את הכלים במקום, מתחיל להתעורר מתח, אפילו אם איש לא נמצא בחדר. מאוחר יותר, כשהטקס מסתיים והכול מסודר במקום, החדר חוזר להיות חלל ריק.
הארה – כן, אני בהחלט מבין.
סן – ישנו מקום נוסף שבו חשתי דבר דומה. אתם יכולים לנחש איפה?
הארה – על במת התיאטרון?
סן – לא. אני אתן לכם רמז. המקום שאני חושב עליו נחשב כשורש התרבות היפנית.
הארה – אז זה חייב להיות מקדש איסה (Ise).
סן – נכון מאוד. אני חושב במיוחד על הימים שלפני ואחרי טקס המעבר, שבו בניין המקדש מוחלף כל עשרים שנה.
הארה – כן, זה באמת הגיוני.
סן – פעם ביליתי יומיים באיסה בתקופת טקס השיקינן סנגו (Shikinen Sengu). ביום הראשון הקאמי (kami) כלומר האל, עדיין התגורר בבניין הישן, שהיה כבר בן עשרים, ושהיה לו מראה חמור סבר. יכולתי בהחלט לחוש שם נוכחות חזקה. לעומת זאת, הבניין החדש שנבנה בסמוך לישן היה מלא אור ונקי. הוא הרגיש קצת כמו בית חדש שבונה קבלן לפני שנמצא לו בכלל קונה. למחרת חזרתי למקדש אחרי טקס ההעברה, ולא האמנתי למראה עיניי. לא חשתי עוד דבר כלפי הבניין הישן. הוא היה סתם מבנה עץ ישן. לעומת זאת, הבניין החדש לא היה עוד סתם חלל מלא אור ונקי. הוא הרגיש מלא אנרגיה, וחשתי בו נוכחות חזקה של משהו או מישהו. זהו הרגע שבו יכולתי לראשונה להעריך באופן אינטואיטיבי את מקומו של מקדש איסו בשורש ההוויה היפנית.
הארה – זהו בהחלט סיפור מעניין. למען האמת, לקח לי שנים רבות להבין את משמעות המושג "חלל". יום אחד, שיחקתי עם סיגריה והיא נותרה עומדת במאונך על גבי השולחן. אני לא יודע אם ניסיתם פעם לעשות את זה, אבל סיגריות הן דקות וארוכות, ולכן זה מאוד לא-טבעי לראות אותן עומדות כך. כשהעמדתי אותה, פתאום הרגשתי סוג של מתח סביב הסיגריה. כששמתי לב לכך, הבנתי לפתע שאולי סוף-סוף אני תופס את משמעות החלל. חלל הוא מקום המוגדר על-ידי תחושה של מתח. אם אין מתח, אז המושג "חלל" איננו מתאים. אני מניח שזה נכון גם לגבי מקדש איסה, ובטח שגם לגבי החדר שבו מתקיים טקס התה. אם לא נעשה דבר ליצור מתח או תחושה של נוכחות, החלל נותר מת. משום כך ניתן לטעון שחלל אינו קיים. הוא מתחיל להתקיים כשמניחים אבן על שולחן ריק, או כשמוסיפים משהו אחר שיוצר סוג של הפרעה קלה בתודעה. השאלה היא האם ההבנה הזו של חלל ריק היא אוניברסאלית. סרג'יו-סאן, איך אתה מבין את המושג חלל ריק, או חלל של ריק?
סרג'יו – אני חושב שריק צריך להישאר כפי שהוא, ואז החלל הריק עצמו מתחיל לדבר ולהתבטא באופן שבו רק ריק יכול להתבטא.
סן – לא מזמן סיפר לי הירושי סוגימוטו (Sugimoto) שכשדיבר בגרמניה, והתייחס לטעם הרע של אספנים מערביים מבחינת גישתם לתליית עבודות אמנות – כלומר, תליית כל העבודות שבבעלותם בו-זמנית – האספנים המערביים שאליהם דיבר הגיבו במחיאות כפיים. כשהמשיך ואמר שלאספנים ביפן יש גישה שונה, ושהם בוחרים ומציגים רק עבודה אחת המתאימה לרגע נתון – הקהל הגיב באמפתיה רבה. צורת החשיבה המערבית השתנתה במידה, והרגישות היפנית לריק הופכת למובנת ומקובלת יותר.
הארה – גם אני שמתי לב לכך. בעולם כולו, אנשים מתוחכמים וסקרנים מתחילים לתפוס את הרעיון הזה באופן אינטואיטיבי. בה-בעת, גם היפנים צריכים לעשות מאמץ מיוחד בכדי לעורר את מודעותם לכך.
הארה – סרג'יו-סאן, אתה תמיד אומר שאתה מוקסם מהתרבות היפנית, עד כדי כך שאתה חי ביפן בעוד שאשתך היפנית חיה במילאנו, העיר המועדפת עליה. אני רוצה לשאול מה ביפן מושך אותך כל כך. או אולי אתה יכול לדבר על החשיבות או התפקיד של תרבות יפנית בהקשר גלובאלי.
סרג'יו – תרבויות שונות תמיד ראו ביפן סימן שאלה. זוהי תרבות שלעיניים מערביות נדמית מסתורית ובלתי-ניתנת לתפיסה. אני חושב שהסיבה לכך היא שהיא מלאה ניגודים אניגמטיים – בדיוק כמו הדוגמא שהזכרתי עכשיו, שבה החזק נתפס בעצם כחלש ולהיפך.
הארה/סן – מעניין מאוד.
סרג'יו – ישנה גם המסתוריות הטמונה בקיום הבו-זמני של מאסה וחלל, ויפן אינה מספקת בקלות הסברים המאירים תופעות מסוג זה. אולי זה בגלל שיפן היא מדינה שבה הסברים אינם ניתנים באמצעות מילים. זוהי תרבות מורכבת, אך היא אינה תרה אחר הסברים מורכבים. כתוצאה מכך, למתבונן מן החוץ, נדמה שזוהי תרבות המתחמקת מהסברים. נקודה נוספת היא האופן שבו אנשים תופסים את הזמן. הדקדוק היפני אינו כולל עבר רחוק, ובכך נעוץ אחד הניגודים הגדולים ביותר של התרבות היפנית. ניתן לטעון שתרבות מורכבת מניגודים, ושניגודים מורכבים מצביעים על אנרגיה חדשה. המשיכה שלי לתרבות היפנית נובעת כפי הנראה מהמסתורין שלה.
כאשר משהו חזק לכאורה הוא בעצם חלש ובר חלוף, בעוד שדברים עדינים ושבירים הם למעשה בעלי חוזק פנימי.
הארה – בכדי להסביר את הרגישויות הגלומות בתרבות היפנית, אני משתמש לעיתים קרובות במילים כגון "זהירות", "מצפוניות", "עדינות", "פרטי-פרטים", ו-"פשטות". כל אחד מהמושגים האלה קשור לרעיון השבריריות, לתחושה ש:"היום זה ככה, אבל מי יודע איך
זה יהיה מחר". סוג זה של ניגודים הוא מאוד יפני. קשה לתת ביטוי לתחושות הארעיות והזמניות המשתמעות ממושגים אלו.
סן – אני חושב שאחת ממילות המפתח להבנת התרבות המערבית היא "נצח". הסיבות לכך נעוצות בוודאי בדת, אך יש במערב אמונה בנצח כמושג בלתי-מעורער ומוחלט, ועל כך מבוססת מערכת הערכים המערבית. ביפן, לעומת זאת, הכול נתפס כבר-חלוף, ותחושת הארעיות מעצבת סולם ערכים שבו הכול קיים רק בהווה. חישבו, לדוגמא, על ההבדלים באדריכלות בניינים מערביים עשויים מאבן, שהיא חומר חזק ויציב. לעומת זאת, בניינים יפניים מסורתיים עשויים עץ. סרג'יו-סאן דיבר על החוזק שבעדינות. זה מזכיר לי את ביתן הכסף במקדש גינקאקוג'י (Ginkakuji) בקיוטו, שעקרונות הבנייה שלו נותנים ביטוי לכל האדריכלות של תקופת המורומאצ'י (Muromachi).
העמודים התומכים במבנה הם דקים מאוד. בנוסף, הביתן מתנשא מעל למים, כך שהעץ בוודאי ניזוק על-ידי הלחות. נדמה לנו שזהו מבנה חלש מאוד. כמובן שהוא נזקק לשיפוצים מעת לעת, אך למרות הפגיעות שהוא משדר הוא נמצא שם כבר 500 שנה ללא שינויים מבניים משמעותיים. למבקרים זרים קשה להבין איך זה ייתכן. למעשה, אני חושב שזוהי דוגמא ליסודיות המאפיינת את הטכנולוגיה היפנית, ובמיוחד את השימוש בחומרים שנבחרו בקפידה בכדי להתאים לסביבה מסוימת. השימוש בחומרים שונים הוא זהיר ומצפוני. לדוגמא, הבנאים ידעו שהעמודים יחזיקו מעמד זמן רב יותר אם יינטעו באדמה באותו כיוון שבו גדלו לפני שנגדעו העצים מהם יוצרו. תשומת לב זהירה זו לפרטים היא הסיבה שמבנה אדריכלי שנראה דק ועדין כל כך הוא למעשה חזק מאוד. עקרונות דומים מאפיינים את האדריכלות של בתי תה. בית תה, או "צ'אהיטסו" (chahitsu) בנוי מנייר, אדמה, ועץ, חומרים שבריריים לכאורה. למרות זאת, ישנם בתי תה כמו טאי-אן ו-ג'ו-אן שקיימים כבר 400 שנה.
הארה – אתה מדבר על הטכנולוגיה של ניצול שבריריות החומר בכדי ליצור מבנה חזק.
סרג'יו – במקום לדבר על שבריריות ההופכת לכוח, אני רואה בשבריריות או בארעיות סוג אחר של כוח. הכיסופים לחיים נצחיים ודחיית כל מה שהוא בר-חלוף הם בהחלט סינדרום מערבי. אנשים מערביים, ואני בתוכם, נוטים לראות בשבריריות מושג שלילי, אך למעשה פגיעות היא דבר חיובי מאוד, כוח האצור בתוך חולשה. העם היפני תמיד לוקח את השברירי והופך אותו לסוג של כוח.
הארה – זוהי נקודה חשובה מאוד. התחכום נובע מיצירת משמעות מעט שונה תוך כדי עשיית עותק מושלם.
הארה – סן-סאן, האם למדת אי פעם את אמנות הלחימה קנדו (Kendo)?
סן – לא, מעולם לא נמשכתי לאמנויות לחימה. אבי רצה שאלמד קנדו, אבל זה מעולם לא קרה. למה אתה שואל?
הארה – אני למדתי קצת קנדו כשהייתי ילד. וגם ציירתי המון, ובסופו של דבר למדתי בבית ספר גבוה לאמנות. זה מוזר, אבל כשחשבתי לאחרונה על אותה תקופה, הבנתי שבמידה מסוימת החושים שבהם אני משתמש בעבודתי כמעצב דומים יותר לאלה שנעשה בהם שימוש באמנות לחימה מאשר לאלה שנעשה בהם שימוש בציור. בקנדו יש מושג בשם "מא-אי" (ma-ai) שמשמעותו היא המרחק שנשמר בינך לבין היריב. שני היריבים מנסים כל הזמן לשמור על מרחק המספיק בכדי להכות זה בזה בחרבות שלהם, אך גם בכדי לא להיפגע. באופן מובהק, זוהי אמנות של חללים ורווחים.
סן – טקס התה דומה לקנדו משום ששניהם דורשים שותף העומד מנגד. אי אפשר לקיים אותם לבד. ציור הוא דבר שונה, משום שאתה מצייר כל ציור לבדך. תה וקנדו אינם מתקיימים אם אין לך שותפים. למעשה, הדמיון בין שני הטקסים הוא נרחב אף יותר. ההצלחה של טקס התה, כמו של קנדו, תלויה בכך שאתה מפתיע את האחר ופועל בניגוד לציפיות שלו, ועושה זאת באופן הנעים ביותר. אם תקיים טקס תה העונה במלואו על כל הציפיות של אורחיך, הוא כבר לא ייצג את רעיון האירוח שבבסיס הטקס.
הארה – האם זה אומר שגם במהלך טקס התה נרשמות נקודות לזכותך?
סן – זה מה שאפיין את מערכת היחסים בין סן נו ריקיו (Rikyu) שהיה בעל השפעה מכרעת על התפתחות טקס התה במאה ה-16, לבין השליט טויוטומי הידיושי (Hideyoshi). הידיושי, שאהב מאוד את פרחי הלפופית שגדלו בגינה של ריקיו, הזמין את עצמו לשתות תה בזמן שבו ידע שהם פורחים. בתגובה, ריקיו גזם את כל הפרחים, והציב פרח אחד ויחיד באגרטל, כך שכל תשומת הלב התמקדה ביופיו של הפרח הזה. ריקיו בהחלט הרוויח נקודה לזכותו במקרה זה.
הארה – האם אין זו דוגמא להתערבות בחלל של האחר? בכדי לעשות את זה, אתה חייב להבין ולפרש את החלל שכל אחד מן השניים מגדיר עבור עצמו. משום כך, קשה בקנדו להילחם ביריב גרוע. האם ניתן לומר אותו דבר על טקס התה?
סן – במידה מסוימת כן, אבל הבעיות אינן נוצרות בגלל חוסר ידע הנוגע לטכניקות של טקס התה. למעשה, הבעיה היא מישהו שמכיר היטב את כל הטכניקות ונצמד אליהן בלי כל גמישות. קל יותר להגיש תה למישהו שאינו מכיר את הטקס, והמגיב היטב להפתעות.
תמיד מעניין לפגוש אורחים כאלה. זהו אחד הדברים ששמתי לב אליהם במהלך השנה שבה לימדתי את טקס התה למתחילים. התחלתי להתגעגע להזדמנות לערוך טקס רציני, וציפיתי בכיליון עיניים להזדמנות להגיש תה למישהו שיכול להבין במה מדובר ללא הסברים.
הארה – אני מבין למה אתה מתכוון. טקס התה נסוב למעשה סביב תהליך של עיצוב, וניתן לומר אותו הדבר לגבי הקנדו. טקס התה, כמו אמנות הלחימה, מבוססים על תצורות מוגדרות מראש הנקראות "קאטה" (kata) ביפנית. אתה מתחיל בכך שאתה מעתיק את התצורות, בניגוד לאינסטינקט היצירתי, שהחוק הבסיסי שלו הוא "לא מעתיקים". אך העתקת צורה וחזרה על תבנית קבועה שוב ושוב היא דבר מרגיע מאוד.
סן – אפשר לחשוב על העתקת צורה קיימת כדרך ליצור סינכרוניזציה עם מישהו אחר.
הארה – בתחומים הנחשבים ליצירתיים, יש מין חוק כזה שחייבים תמיד לקחת צעד אחד קדימה, לגלות עולמות חדשים. באופן אישי, אני לא חושב שזה הכרחי. מכיוון שלא ניתן להעתיק משהו באופן מושלם, אני טוען שהניסיון להעתיק הוא למעשה אקט יצירתי. רוב האמנויות היפניות המסורתיות מבוססות במידה ניכרת על העתקה של צורות קיימות.
סן – נכון מאוד. בתקופות מסוימות כישרונם של אמנים אף נמדד בהתאם ליכולתם להעתיק עבודות מתקופות קודמות.
הארה – הרעיון היה שתחכום נובע מיצירת משמעות שונה במקצת תוך כדי יצירת עותק מושלם.
סן – בדיוק.
הארה – אנשים תמיד לומדים שמשמעות היצירה היא "לא להעתיק. תחשבו על משהו חדש". אך אני מוצא שדווקא כשאתה מנסה לחשוב כמו מישהו אחר, פתאום תגלה את ההבדל ביניכם. אני מרגיש שזוהי גישה שלמעשה מובילה להבנה עמוקה יותר מגישה המנסה בצורה אקטיבית לחשוב על משהו חדש. זהו למעשה חלק מהותי מהתהליך היצירתי.
סן – ניתן לומר אותו הדבר על יצירת קערה לטקס התה. צורת הקערה קבועה פחות או יותר מראש. מה שמעניין הוא לראות כמה יצירתי אתה יכול להיות במסגרת המגבלות.
הארה – אתה צודק. קערות תה הן ללא ספק הצורה האולטימטיבית של העתקה. סרג'יו-סאן, מה אתה חושב על כך? על הניואנסים השונים המתגלים בתהליך ההעתקה?
סרג'יו – אני בכל זאת מערבי, ואני עדיין מרגיש שכל אדם הוא יחיד במינו, ושונה מכל אחד אחר. אני מאמין שאין עוד אדם הזהה לי. עם זאת, אני מסכים שהעתקה היא תהליך חשוב. לבחון דבר שהיה קיים עוד לפני שנולדתי בזהירות ומתוך כבוד ולהעתיק אותו הוא דבר חשוב. אך אני מאמין שאחרי שמיצית את התהליך הזה, אתה חייב לגלות את הדרך האישית שלך. החלק החשוב ביותר של הגישה הזו הוא התובנה שאסור לך ליצור משהו שיהווה צעד אחורה מהדבר שבו אתה מתבונן. חישבו על מוסיקה קלאסית. אם אתה רוצה לנגן בצורה וירטואוזית, אתה חייב קודם כל ללמוד את הטכניקה. אך אף אחד לא יתרשם מהנגינה שלך אלא אם כן אתה לוקח צעד אחד קדימה מעבר לטכניקות שלמדת. במובן הטהור ביותר, אני משוכנע שיצירתיות אכן באה ממקור אחר, שאינו חלק מתהליך ההעתקה. אני משוכנע שאסור לשכוח לבחון בתשומת לב את יצירותיהם של אחרים, ואת אלה שבאו לפניך. אך אפילו אם בהתחלה אתה מעתיק או צועד בעקבותיהם, הכרחי ליצור משהו שונה.
הארה – אחד הדברים שאני מעריך אצל סן-סאן הוא מה שסרג'יו-סאן תיאר כרגע – היכולת ליצור משהו שונה תוך כדי עבודה בתבנית קבועה מראש. אני בטוח שלא הייתי נמשך לרעיון של "דרך מודרנית לקיום טקס התה". לא זו הדרך. אחד הדברים שאני מוקסם מהם בנוגע לתה הוא חוסר ההיסוס לחשוב על דברים שוב ושוב, יחד עם הקשיחות הנובעת מגישה זו. אני חושב שמה שסרג'יו מתאר ככוחה של התרבות היפנית נובע מגישה זו.
סן – אני בטוח שדברים הנמשכים זמן רב הם בעלי כוח ויכולת שכנוע.
הארה – זוהי משמעותה של מסורת, חזרה לנקודת ההתחלה. זהו ודאי גם המכנה המשותף לחוסר העניין של סן-סאן ביצירת טקס תה מודרני, וחוסר העניין שלי בהצגת אייקונים מסורתיים בהקשר של עיצוב מודרני.
סן – ברגע שאתה קורא למשהו "מודרני", הוא מפסיק להיות כזה.
הארה – נכון, וברגע שאתה מדבר על עירוב של מרכיבים מסורתיים בדבר מודרני, הם מפסיקים להיות מסורתיים. אלו הן אבחנות דקות מאוד, אך מאבחנות כאלה נבראים דברים בעלי ערך אמיתי.
תערוכת Senseware סיבים מיפן, הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 24.06.2012-04.09.2012
