מהו מעמדו של תחום הצורפות במוזיאונים לעיצוב או לאמנות? וכיצד רשתות רמקולים ישנות יכולות להיות לחומר גלם לעשייה מתמשכת? ריאיון עם מעצבת התכשיטים דנה חכים ברקוביץ', שמציגה בימים אלה במוזיאון את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ – "מבעד לרשת".
מעצבת התכשיטים דנה חכים ברקוביץ' מציגה בימים אלה במוזיאון את תערוכת היחיד הראשונה שלה בארץ "מבעד לרשת", שהיא גם התערוכה הראשונה במוזיאון המוקדשת כולה לצורפות ולצורפת יחידה. אך לתערוכה זו קדמו עשרות תערוכות קבוצתיות שהשתתפה בהן באירופה, בארצות הברית ובאסיה. והתחנה הבאה – תערוכת יחיד בשנחאי.
הקולקציות המוצגות במוזיאון עשויות מחומר דומיננטי – רשתות רמקולים ישנות. אז מה קודם למה, הרעיון או החומר? מהי שיטת העבודה שלך?
התשובה לשאלה הזו מתחילה בחינוך וההשכלה שרכשתי במחלקה לצורפות ואופנה בצלאל, שם אני גם מלמדת היום. בבצלאל שמים דגש על פיתוח הרעיון שעומד מאחורי המוצר הסופי וזה הייחוד והחוזק של המחלקה, מעבר לכלים הטכניים הרבים שמקבלים שם. אני מאמינה שהתכשיט הוא אובייקט שאפשר לתקשר בעזרתו והצורפות היא חלק משדה האמנות הפלסטית. בעשייה שלי אני מתחילה בפיתוח רעיוני ובחירת חומרי העבודה במקביל, הצורות והצבעוניות נובעים משם. בנוסף, לכל לחומר יש חיים משלו וגם הידיים שלי הרבה פעמים עובדות מעצמן עם הרשתות בלי לחשוב יותר מידי.
בשלבים הראשונים של העבודה אני מנסחת את הרעיונות בכתב ונצמדת אליהם ואל לוח השראות שאני בונה לי, אבל בהמשך כשאני ניגשת לשולחן העבודה אני משחררת ומתנתקת מהם כדי לא להיות מוגבלת ולא תמצאו אצלי אף לא תמונה אחת של רפרנס וויזואלי או ציטוטים חכמים בשלב היצירה. אני גם לא עושה סקיצות מלבד סקיצות תלת מימדיות לעיתים רחוקות. רוב העבודות שלי מורכבות מכמה ניסיונות על גבי אותה הרשת. אני מתחילה עם אלמנט מסוים ואז בוחנת אותו תוך כדי עבודה. זה משחק של אחורה-קדימה וקצת ללכת לאיבוד. זו המתנה שקיבלתי בתואר השני בקונסטפאק, שם יש יותר זמן ליצור לבד ובלי הנחיה ולהבין איך אתה מתפקד בסטודיו ומהי שיטת העבודה שמתאימה לך כאדם יוצר.
הסטודיו שלי קטן. כל הקירות מכוסים בארונות פתוחים מהרצפה עד התקרה, טורסו, שולחן צורפות, שולחן עבודה פשוט שיודע לגדול כשצריך וכמה כלים טובים. בצורפות ניתן לעשות הרבה פעולות לבד ומכל מקום, וזה אחד הדברים שאני אוהבת בתחום. אני יכולה לעבור למדינה אחרת וכל מה שאני זקוקה כדאי להתחיל לעבוד זה שולחן, כמה כלי יד ודרמל (מכשיר קטן לשיוף וליטוש).
מה הוביל אותך לשימוש ברשתות הרמקולים?
בפרויקט הגמר שלי בתואר השני, הצגתי קולקציה של קמעות עכשווים בשם ׳ארבעת המלאכים השומרים עליי׳ שמגיבה לפחדים של האנשים בימינו. חיפשתי לעבוד עם חומרים מן המוכן והם שימשו לי כחומרי גלם שיכולים לתקשר נושאים כמו הגנה ושמירה ולהתחבר לצורניות והצבעוניות של קמעות מצפון אפריקה המזוהים די בקלות עם אזורנו. חלק מהקמעות נבנו מכפפות עבודה שהתכתבו עם נושא החמסה/היד המגנה והרשתות של הרמקולים שולבו בהן, זאת היתה ההתחלה.
קמע נוסף שהתמקדתי בו הוא הקמע נגד עין הרע, שנפוץ בתרבויות רבות והוא הוביל אותי לעיסוק במצלמות אבטחה כאנלוגיה לעין הצופה, האח הגדול. נוסף לכך בחנתי את האורנמנטיקה של קמעות שניתן לראות בתכשיטים וטקסטילים – שם יש הפשטה של סמלים וצורות וחזרתיות של צורות גיאומטריות. לדוגמא, השטיח הוא בעצם קמע לבית והמדליון המרכזי, המעויין הגדול, הוא הפשטה של צורת העין. בפרויקט עשיתי שימוש בחומרי רדי מייד שונים שהתחברו לנושא גם כשהוצאו מהקשרם, כמו כדורי כריסמס כסופים שנוסרו ושימשו כעדשות בתכשיטים, ענבים מלאכותיים מגומי שחור ורשתות שונות ביניהן גם רשתות הרמקולים. הן התאימו לעבודה כי יש בהן איכויות חומריות, צורפותיות ועדינות שמצאה חן בעיני. המשכתי איתן גם לקולקציה הבאה שמוצגת עכשיו בתערוכה במוזיאון.
תוך כדי העבודה עם הרשתות גיליתי דברים רבים ורציתי להמשיך לעבוד עמן מבלי לחזור על אותם הרעיונות. לקח לי זמן להבין על מה אני רוצה לדבר הפעם ובסוף המשכתי עם העיסוק הכללי בקמעות רק שהפעם היו אלו תכשיטים המצביעים באמצעים חזותיים על סכנה ואזהרה מפניה. כל הסדרה נצבעה בצבעי צהוב-שחור, צבעי האזהרה של חיות בטבע כמו הדבורה והצרעות וזוהי גם הצבעוניות הלא מקרית שנתנה לסמלים רדיו אקטיביים, תמרורי אזהרה ושילוט. בהתאם, הקולקציה הזו הפכה שטוחה יותר וגרפית.
מגמות דומות ושינויים אוצרותיים שהתרחשו בעולם האמנות התרחשו במקביל בתערוכות העיצוב והאומנות השימושית. משנות ה-60 וה-70 אנחנו רואים אוצרים שמזמינים עבודות לתערוכות על פי רעיון מסוים וכוחו של האוצר העצמאי גדל והלך. בשנים האחרונות אנחנו רואים יותר תערוכות כאלו בתחום הצורפות כך שבחירה בצורף מסוים או בכלל במדיום הצורפות נעשית לפי בחירת הכיוון שאליו הולך האוצר עם התערוכה ועם התמה שלו. נוסף על כך, תערוכות צורפות כבר לא תמיד סגורות מאחורי ויטרינות ומבקשות להנגיש את התכשיטים לצופה, שנוטה לדמיין אותם על הגוף. ההרחקה והסגירה הולכת ומתבטלת. רב-תחומיות רב-תחומיות הוא מושג משמעותי מאוד בעולם העיצוב ולמרות שהוא לא חדש, אני בכל זאת חשה שהוא במגמת התפתחות גם בקרב הגלריות לצורפות שלאחרונה משלבות גם פרפומנס, עבודות ווידאו, פסלים וציורים.
כיסא יכול להתקיים גם ללא האדם שמשתמש בו, מה קורה במקרה של תכשיטים? יש משמעות לייצוג של תכשיט ללא גוף האדם?
גם תכשיט תלוי על קיר או מונח בתוך מגירה מתקיים בה והמגירה היא סביבה טבעית נוספת עבורו ובדיוק כמו כיסא התכשיט ללא האדם המשתמש בו מסמן את הנעדר הנוכח, אז מה ההבדל? אנחנו יודעים מה הקשר המסורתי של האובייקט הספציפי לגוף, איך יושבים עליו או איך עונדים אותו ומשם נגזרות המשמעויות והמשחק עם השבירה של החוקים והצורות. בדרך כלל אני מציגה את התכשיט בפני עצמו אבל אני לא בטוחה שזה תמיד נכון לעבודות שלי ולפעמים זה נובע מאילוצים של תקציב וזמן. ראיתי תערוכות נהדרות בהן התכשיטים מצליחים להציג יפה מאוד את הקשר שלהם לגוף ולהיותם נישאים. תכשיטים שנתלו על קיר מעל זוגות של נעלים, בדים שנתלו על קולב ועליהם התכשיטים, חולצות לבנות מוצמדות במסקינטייפ לקיר והתכשיטים תלויים עליהם. בשנה שעברה הייתה תצוגת סוף שנה מצויינת באקדמיה במינכן, שם נמצאת אחת מהמחלקות הטובות בעולם לצורפות, בתערוכה הוקרנו ממספר מקרנים תמונות מתחלפות של אנשים על גבי התכשיטים שנתלו על הקיר. בתערוכה אחרת היו פשוט ווים מחוברים לקירות ועליהם ג'קטים שנתלו לכאורה בנונשלנטיות. לכל הכיסים של הג'קטים היו מחוברות סיכות בזווית מדוייקת, שהן בעצם המוצגים של התערוכה.
אילו עבודות צורפות או מעצבות תכשיטים את אוהבת, מעריכה ?
אני מאוד מעריכה את עבודתה של פרופ' איריס אייכנברג (Iris Eichenberg) צורפת גרמניה שהיתה ראש מחלקה באקדמיית חריט ריטוולד באמסטרדם (Gerrit Rietveld Academie) וכיום היא מכהנת כראש מחלקה בקרנברוק בארה״ב. מצד אחד היא עובדת בצורה מאוד אינטואטיבית אך מצד שני היא עובדת באיזשהו סיפור מסגרת שהיא רוצה שנבין או שלא נבין ממנו כלום. עברתי אצלה סדנת עבודה קצרה במסגרת שבוע קורו (תכשיט) בפינלנד והיא מאוד השפיעה עליי. אני גם מאוד אוהבת את הצורפת נון פסאמה (Noon Passama), צורפת תאילנדית צעירה שלמדה ועובדת בהולנד. יש לה מנעד עבודות רחב ומרתק ומעניין אותי במיוחד הזגזוג שלה בין העשייה האמנותית לתעשייתית. יש לה חיבור טוב ונכון לתעשיית אביזרי האופנה שמתבטא בשיתופי פעולה עם מעצבי אופנה, בטכנולוגיות והחומרים המתקדמים שהיא משתמשת בהם.
האם את חושבת שצורפות מדדה קצת מאחורי עיצוב תעשייתי או עיצוב אופנה שנכנסו עוד קודם לכן למוזיאונים?
זה מאוד תלוי באיזור הגיאוגרפי. אירופה וארה״ב כבר עשרות שנים משמשות כשחקניות מובילות וגם באסיה, דרום אמריקה, אוסטרליה וניזילנד יש עשייה ופעילות בתחום. יש מדינות עם תשתיות רחבות יותר שמאפשרות עשייה מתמשכת לאורך השנים. הצורפות שם לוקחת חלק בתערוכות קבוצתיות בתחומי העיצוב והאמנות. תערוכות יחיד בצורפות מוצגות באופן תדיר במוזיאונים, התכשיטים הם חלק מהאוספים הקבועים של המוזיאון מזה זמן רב, והאמנים מקבלים תמיכה מהמדינה ומקרנות לעיצוב ואמנות ויכולים להשקיע את הזמן ביצירה ולא רק במרוץ אחריי פרנסה. ברוב המקומות האלו יש גלריות המתמחות בצורפות אמנותית. לגלריות יש רשימת אמנים שהן מייצגות והן משמשות לנו האמנים כסוכנים, די מקביל להתנהלות גלריות לאמנות. הגלריות מתחייבות להציג את העבודות שלנו בגלריה ומחוצה לה, בירידים המתמחים בעיצוב ונמצאים על התפר בין אמנות לעיצוב כמו גם בירידים לאמנות שימושית ותערוכות מוזיאליות.
ומה עם השדה המקומי? יש פה גלריות שמציגות ומוכרות צורפות?
לא בדיוק. יש גלריות מצויינות לעיצוב שמציגות מידי פעם תערוכות צורפות. כשסיימתי את הלימודים בבצלאל ניסינו כמה בוגרים לפתוח גלריה לצורפות עכשווית בירושלים, שנקראה זיגוראט ופעלה כשנתיים. הבנו שחשוב שלצורפות עכשווית יהיה בית, מקום קבוע להציג בו ולמכור ואני עדיין חושבת כך ומרגישה בחסרונה של גלריה כזו. הצגנו כמה תערוכות וניסינו לפתח קורסים ולמכור עבודות שלנו אבל היה מאוד קשה להחזיק את זה וגם להבין מה אנחנו רוצים מעצמנו בתחילת הקריירה האמנותית שלנו. כיוצרת ישראלית, יש לי אחריות אישית לשדה המקומי מאחר ובחרתי לפעול פה ואני גם מלמדת כאן דור חדש של צורפים. חשוב להמשיך ולאצור בארץ תערוכות ולהציג צורפות בכל מיני סוגים של חללים ולשתף פעולה עם גופים שונים, מוסדיים ומסחריים. יש צורך שכל התשתיות מסביב יפעלו בכיוון הזה ולא רק היוצרים עצמם. לכן, החשיפה שצורפות מקבלת עכשיו במוזיאון חשובה מאוד להנעה של השדה, מעבר לסיפוק האישי שלי.
יש פריט שעיצבת שאת מחוברת אליו במיוחד?
יש תכשיטים שאני מעדיפה וחושבת שבהם הגעתי להצלחות משמעותיות מבחינתי, זה עדיין לא אומר שהם יישארו אצלי. למזליֿ ולצערי אף פעם לא כולם עוזבים אותי, כי לא כולם נמכרים. אני מציעה למכירה את התכשיטים שלי, זה כורח המציאות הכלכלית וזו גם הסיבה המרכזית שלשמה הם נוצרו ולא כדאי לשכב אצלי בארון. השלמתי אם זה שהם מוצגים או נענדים ומקבלים חיים משלהם במקום אחר.ומחשבות לעתיד? האם לסדרות האלו יש המשך?
אני טסה לשנחאי באמצע ספטמבר לתערוכת יחיד. נוגה שחר הסוכנת שלי מסוכנות NGART CN הזמינה קולקציה ספציפית, שמתבססת על הקולקציות האמנותיות של הרשתות תוך הסתכלות על הפן היותר אסתטי ומסחרי וחשיבה על מה שהקהל הסיני רוצה לענוד – היבט מאתגר עבורי. ההסתכלות החדשה על סדרה בעלת כמה עשרות פריטים והמשך היצירה תמיד משמחים אותי ושם אני מרגישה במקום הטבעי שלי. דברים זולגים זה אל זה מהמסחרי לאמנותי ולהפך. הרעיון הוא תמיד להיות בעשייה.
יש לך חלום גדול שעדיין לא מימשת? מקום שהיית רוצה להציג בו ומבחינתך יהיה השיא?
אני מרגישה שאני כבר חיה את החלום שלי, העבודות שלי מתפתחות עם השנים ואנשים מגיבים אליהן בהתאם, אפילו מעבר לציפיות שלי, אני מלמדת בבצלאל ובאקדמיה תמיד מעניין ואני נהנית מאוד מהמפגשים עם הסטודנטים. כיוונתי לכך שצורפות יהיה המקצוע שלי ולא תשאר בגדר תחביב. היה לי חשוב שיהיו לי גלריות לצורפות שמייצגות אותי בעולם, כך שהן דואגות לייצר לי לוחות זמנים לתערוכות ותערוכות זה אומר גם מכירות שזה חשוב לא פחות. בתחילת הדרך השתדלתי להציג בהרבה תערוכות קבוצתיות, להשתתף בתחרויות ולעבוד בלי הפסקה וזה השתלם כי בשלב מסוים הגלריות החלו לפנות אליי והיו מוכנות להמר עליי. הם מחפשים אנשים עם אמביציה שעובדים ומייצרים. הייתי רוצה להמשיך ולהציג בתדירות גבוהה יותר ולהסכים להשתתף בכל מיני פרויקטים מעניינים שמציעים לי אבל לעיתים קרובות אני נאלצת לסרב בגלל אילוצי זמן. מבחינתי דברים זזים כרגע באופן כמעט אופטימלי, חסר לי רק זמן עבודה בסטודיו שהפך לאחרונה למצרך יקר.
