תחת ידיו של המעצב הצעיר ניקולא לה מונייה בטון הופך לבד ובד הופך לבטון.
בביקור קצר בארץ הוא מספר כיצד שאריות בטון שזורקים הפועלים מדי יום לפח מתעצבות מעצמן ויוצרות עבודות אמנות יחידות במינן. ראיון עם מעצב השובר תבניות לא רק מטאפוריות.
נפגשנו עם ניקולא לה מונייה לשיחה בספריית החומרים של מוזיאון העיצוב חולון.
לראשונה נתקלנו בעבודתו בחודש מארס האחרון כשהוצגה במסגרת התערוכה "מצב הדברים – עיצוב והמאה ה-21" במוזיאון וזהו ביקורו הראשון בישראל. ניקולא הוא מעצב צעיר המתגורר בשוויץ, שם הוא עובד כמעצב עצמאי ומלמד עיצוב תעשייתי.
כשמתבוננים בעבודתו של ניקולא קשה להתעלם מן הקשר הטקסטילי שנרקם לאורך כל שלבי הפרויקט. החומר המקורי משולב בסיבים, החומר המגולגל נראה כמו בד, צמר או לבד. וגם המוצר הסופי מזכיר בדים דחוסים כקובייה. לכל קובייה קפלים אחרים ושונים. הגבול בין החומרים מיטשטש, בטון הופך לבד, בד הופך לבטון.
בשנים האחרונות עובד ניקולא בשיתוף ובצמוד למפעל אטרניט (Eternit) על פרויקטים בתחום הריהוט. החיבור בין חומר, מפעל ומעצב מעניין ומסקרן ובא לידי ביטוי במיוחד בעבודתו האחרונה, "קוביית אשפה" (Trash Cube), עליה הוא עובד בימים אלה ממש.
ספר לנו על העבודה האחרונה שלך " קוביית אשפה"
"זו עבודה שנמצאת כרגע בשלבי פיתוח אחרונים. זאת הפעם הראשונה שמפעל פנה אליי לעצב עבורם מוצר. תהליך החשיבה החל כבר בעבודה קודמת שלי "סליפ סטול" (ראו תמונה למעלה) שהוצגה כאן בתערוכה הראשונה של מוזיאון העיצוב חולון "מצב הדברים". במהלך עבודתי במפעל ראיתי שכמויות אדירות של חומר נזרקות כל יום לפח. לאחר שהוא מתייבש, כבר לא ניתן לעבוד איתו. יצרתי שרפרף משאריות של חומר שאותו דחסתי לתוך תבנית. החומר נמחץ בין שני חלקי התבנית, גולש מהצדדים ובכך נוצרים "תפרים"
(partingline) שמותירים רמז לתהליך היצירה. השרפרף נעשה במהדורה מוגבלת של 12 יחידות ואלה הוצגו בגלריית "ליבי סלרס" בלונדון ולאחר מכן נמכרו לאספנים. המטרה שלי בפרויקט הזה הייתה בראש ובראשונה ליצור מוצר שינצל את כל חתיכות הבטון שנזרקות. לאחר הצלחת הפרויקט, החלו במפעל להביע עניין בנושא המחזור וראו בכך הזדמנות נוספת לשקם את תדמית החברה. הם ביקשו ממני לעצב משהו יותר פשוט לייצור, תבנית בסיסית ולא מורכבת שלא מצריכה גימורים ועבודה ידנית. כך נולדה 'קוביית אשפה'."
"עיצבתי תבנית בסיסית פשוטה ביותר בצורת מרובע עם קצוות מעוגלים. רציתי שהתבנית תוכל להכיל מקסימום של חומר כדי שבאמת יהיה ערך לנושא המחזור. במקום לזרוק לפח אשפה את שאריות הבטון, זורקים אותם ישר לתבנית בסוף כל יום עבודה. התבנית בעצם מתפקדת כפח אשפה או שפח האשפה מתפקד בעצם כתבנית. הרעיון העתידי הוא לעשות עשרות או אפילו מאות תבניות כאלה, כל יום יתקבלו עשרות או מאות יחידות.
בניגוד לעבודות קודמות, כאן אין צורך בעבודת יד עם פטיש ולכן כל תהליך הייצור יותר מהיר וזול. הפועל רק דוחס את החומר לתבנית, ולכן המוצר הסופי יכול להימכר במחיר מאוד סביר של כ 75$. הכוונה שכל אחד יוכל לרכוש שרפרף – עבודת אמנות יחידה במינה בפחות ממאה דולר."
