נטע קונפורטי, אוצרת המשנה של התערוכה Beating Salts בשיחה עם ארז נאבי פנה
ארז נאבי פנה, נולד ב-1983 בבני-ברק וגדל במשתלה של הוריו באזור התעשייה בעיר. המשתלה מלווה את חייו המקצועיים כחוט השני ומהווה את התשתית הקונספטואלית לעבודתו. תקוע ומשועמם במשתלה, החל נאבי פנה לבנות לעצמו סביבות מדומות ועולמות פנימיים ססגוניים באמצעות דמיונו העשיר. היה זה למעשה פרויקט העיצוב הראשון שלו.
יצרתי מערכת יחסים חברתית חדשה והאנשה ביני ובן הפרחים, העלים, האבקנים – כל אחד מהם קיבל תפקיד ייחודי והפך לפטרן, תבנית. במשתלה היה עיסוק תמידי בצבעים ובצורות. התהליך שעשיתי היה מאד טבעי עבורי – הרחבה ותרגום של העולם והעברתו מדו-מימד לתלת מימד. את כישרון העיצוב קיבלתי מאמא שלי שלמדה בשנקר עיצוב אפנה ותדמיתנות וזנחה את התחום מיד עם לידת אחי הבכור.
את לימודי התואר הראשון סיים נאבי פנה במכון הטכנולוגי חולון, במחלקה לעיצוב פנים, במסלול "אובייקט חלל" בראשו של גל גאון. למרות שכבר בשנה השנייה עבד לפרנסתו במגוון פרויקטים של עיצוב פנים, מסלול הלימוד אותו בחר "אובייקט בחלל" הוא זה שהביא אותו לתחום הרחב של העיצוב ולעיסוק ספציפי באובייקטים מתוך חקירה פנימית. הניסיון נתן לו תמריץ להמשיך ללמוד ולהעמיק בתחום באקדמיה לעיצוב באיינדהובן, אחד מבתי הספר לעיצוב המובילים והמשפיעים על עולם העיצוב בימינו. "המכה של העיצוב" כפי שמכנה אותה נאבי פנה.
מה הביא אותך ללמוד באקדמיה לעיצוב באיינדהובן?
במהלך הלימודים שלי בחולון נחשבתי תמיד לסטודנט (מעצב) "ארטיסטי" מידי להבדיל מהסטודנטים היותר "פרקטיים" שסבבו אותי. תמיד היה לי ברור שאני מעוניין להמשיך ללימודי תואר שני. בהגשת פרויקט הגמר שלי בחולון נכחו אורחים מאיטליה שהוזמנו על ידי גל גאון להגשות הגמר והם התלהבו מאד. גל והאיטלקים המליצו לי בחום ללכת וללמוד באקדמיה לעיצוב באיינדהובן וכך אכן עשיתי. אני מניח שאני חייב את זה להם.
העולם המדומה שיצר ארז נאבי פנה בפרויקט הגמר בחולון נולד ממקרר הפרחים התעשייתי שבמשתלה של הוריו. פתיחת דלתות המקרר וכניסה לתוכו הובילה את המבקר לתוך חדר מלא בענפי במבוק קרמיים קטומים וצבועים באדום, מה שנתן תחושה של מבט על גידים\ורידים. המראה הייחודי יצר אסתטיקה מופלאה מחד אל מול תחושת אי נוחות שנבע מתוך הוצאת חומרי גלם מוכרים אל תוך קונטקסט שונה ואחר.
רציתי לייצר חווית עיוות אצל המבקר במפגש השונה עם חומר הגלם. ניצלתי את יכולות הנראות הקרמיים של הבמבוק ויצרתי "אבולוציה של הבמבוק". העיוותים מחדדים את הזיוף. הזיוף שנוצר משימוש בחומר גלם מוכר וידוע ומיקומו בעולם דמיוני אחר. כך גם עולם הטבע שבו גדלתי, המשתלה, הפרחים, ההרמוניה היו אי של שפיות בו גדלתי והתגלו עם בגרותי כמקום מזויף, לא טבעי, שצמח באזור תעשייתי מלוכלך ועמוס. המעבר מהעולם התעשייתי, הצפייה של המבקר לפני פתיחת דלתות המקרר, והחוויה אותה הוא עובר עם כניסתו לתוך עולם סטרילי ונקי אותו בניתי והפער שנוצר, ריתקה אותי.
ההתמחות וההתמקצעות של נאבי פנה הם בהמצאת חומרים חדשים ו/או שימושם מחוץ לקונטקסט המוכר והידוע. חומר הגלם המוכר והאהוב, אדמת הצמחים אותה הכיר ממשתלת הוריו, הפך למושא העבודה. במטבח הסטודנטיאלי הקטן שלו באיינדהובן התחיל נאבי פנה מערבב את האדמה עם כל חומר שנקרה בדרכו ובוחן את התוצר החדש, יכולותיו ועמידותו. אחד השילובים של האדמה שנעשו עם חומר נוסף, פטריות, אותן רכש באמסטרדם הניבו את התוצר המפתיע. חומר חזק ועמיד שתפח והכפיל את מימדיו. מחומר הגלם החדש שהתקבל החל נאבי פנה לייצר סדרה של שרפרפים, ששניים מהם נמנים על האוסף של מוזיאון העיצוב חולון.
מה החוויה שהכי נחרטה לך מאיינדהובן?
זו הפעם הראשונה בחיי שבאמת "אילפו" אותי. הלימודים שם היו מבחינתי עבודה על האישיות והגישה שלי לדברים ופחות על "עיצוב טהור". היו לי תהיות על עצמי בתור בן אדם ובתור מעצב ואיזה ערך מוסף אני מביא.
ומבחינה לימודית עיצובית?
התהליך באיינדהובן מאד אקספרימנטלי. העבודה מתמקדת בתהליך עצמו ולא בפונקציה, בתוצר, ומגיעה תוך כדי עבודה. דגש עצום על מחקר חומרי ועל האמירה שיש בתוצר. ככה נשאבתי למחקרים חומריים שבסופם גם היה אובייקט, פונקציונלי או לא.
וברמה האישית?
באיינדהובן שוברים ולא בונים מחדש. ממשיכים לנפץ ולעלות שאלות ותהיות בלתי פוסקות לגבי מיקומך בעולם העיצוב והתאמתך לתחום. הלימודים קשים. התחלנו עשרים ואחד וסימנו עשרה. אתה מחויב לאישיות מאד עוצמתית וחזקה. נדרש לחוסן נפשי על מנת לשרוד את המסלול אישית ומקצועית.
באותה נשימה היה לנו חופש ליצור את העיצובים האקספרימנטליים אם כי בפועל הסדנאות באקדמיה לא הצליחו להכיל את הניסיונות הסטודנטיאליים שלי כיוון שהיה איסור להתעסק בחומרים שהם לא בד, מתכת, פלסטיק וקרמיקה. ברגע שהגעתי עם אדמה אפויה לא ידעו ל"אכול את זה".
ארז נאבי פנה נענש על התעוזה המחקרית עיצובית שלו. מחד המנטורים עודדו אותו לחקור ולחפש ומאידך האקדמיה עצמה שחסה על כלי העבודה בסדנאות לא אפשרה עבודה בפועל.
לפעמים הרגשתי משותק מבחינת היכולת שלי להתפתח ולפתח את תחומי היצירה והמחקר שאני בודק. בשנת הלימודים השנייה קורקעקתי כיוון שעבדתי עם מלח.
כיצד התמודדת עם המצור?
עקשנות בעיקר. לא לוותר ולהמשיך ליצור ולהמציא. מצאתי אלטרנטיבות ב-work shops מחוץ לאקדמיה על מנת שאוכל להמשיך את העבודה. אילולא הייתי נחוש סביר להניח שהייתי ממשיך לעבוד עם חומרי גלם קלאסיים כמו "עץ", די משעמם.
ארז נאבי פנה מציג מציאות פאראדוכסלית שבה האקדמיה של איינדהובן הינה מקום מחתרתי נשכני וחדשני ובמקביל נעדרת יכולת ממשית פרקטית להכיל את חדשנות היצירה והמחשבה של הסטודנטים.
מה יצא טוב מהשנתיים שלמדת שם ומהעקשנות שלך?
בשנת הלימודים הראשונה אובייקטים שעיצבתי הוצגו בין מוזיאונים וגלריות בעולם, ביניהם במוזיאון העיצוב בחולון בתערוכה שאצרה לי אדלקורט. התעניינות של גורמים מבחוץ נתנה לי כוח להבין שיש מקום למחקר שאני עושה ולחיבורי החומר ומיקומם מחוץ לקונטקסט המקורי שלהם. זה עודד אותי להמשיך במקביל ללימודים את המחקר ואת הדרך בה אני מאמין ויוצר.
כיצד התחלת את העיסוק במלח כחומר גלם?
מאז ומעולם נמשכתי לנוף ולתוואי השטח של אזור ים המלח. תוך שיטוטי במקום סיירתי גם במפעלי ים המלח והגעתי להבנה שמעבר לכיווץ הים והתאדותו יש בעיה נוספת – כל שנה נערמים 20 מיליון טון של מלח, תוצר לוואי של עבודת מפעלי ים המלח. יש כמות אדירה של חומר גלם, אז התחלתי בתהליך מחשבה ומחקר של החומר. הבאתי שק של מלח לאיינדהובן והתחלתי לנסות ולהבין מה ניתן לייצר ממנו שעדיין לא נעשה.
ספר קצת על התהליך
חיממתי את המלח בתנור קרמי בחום גבוה בתוך תבניות שנבנו במיוחד. החומר התקשה מחדש בתצורת גבישי ענק. מתוך רצון להשמיש את חומר הגלם מותח נאבי פנה את גבולותיו המוכרים של המלח כחומר גלם ומגדירם מחדש. חימום התבניות לטמפרטורה גבוהה באמצעות אנרגיה סולרית או גז בתנור מביא לגיבושו מחדש של המלח במהירות שיא בשונה מהתהליך הגיאולוגי הטבעי והאיטי. התוצר שמתקבל בעל מראה לבן זך ויוקרתי. "שיש לעניים" שמתקבל בהליך ייצור זול ומהיר.
מה בעיניך תפקידו של המעצב בימנו?
אני תופס מעצבים כבוחנים בצורה ביקורתית את החברה. בכל תהליך עיצוב יש ראיה ביקורתית שבה המעצב מצביע על בעיה מסוימת ומציע את הפרשנות שלו כתשובה ומענה לבעיה שבחן.
ואתה, מעצב או אמן?
אנשים מגדירים אותי כאמן. אך אני מעצב. נקודה. אני מעצב כיוון שאני מייצר פתרון מתוך תהליך שהוא הפוך ליצירת אמנות. יצירת אמנות היא יצירה מתוך העולם הקיים, מה שהאמן רואה והופך למשהו אבסטרקטי. התפקיד שלי כמעצב הוא הפוך. מתוך רעיון ונרטיב מסוים שיש לי בראש אני יוצר מוצר. מתוך האבסטרקט אני יוצר מוצר גשמי. אומנם האובייקטים שאני מעצב מאד ארטיסטים מבחינה צורנית או חומרית אבל תמיד הם שומרים על אפשרות השימוש.
"באופן מפתיע", מספר נאבי פנה, בספר כיסאות מהאוסף של מוזיאון העיצוב חולון, מופיעים זה לאחר זה כסא של ננדו מול כסא שלי כאילו הונחה אז אבן הפינה לתערוכות שיעמדו זו לצד זו.
ספר לי איך התחיל שיתוף הפעולה עם מוזיאון העיצוב חולון שהוביל לתערוכה הזו?
הגעתי למוזיאון בחולון על מנת לאסוף את אחד הכיסאות מהאוסף ולשלוח לתערוכה במילאנו של האקדמיה מאיינדהובן. תוך כדי אריזת הכסא, שוחחתי עם גלית שהציעה לי להביא את פרויקט הגמר שלי מאיינדהובן למוזיאון העיצוב חולון ולהציגו לצד התערוכה של "ננדו". היא כבר ידעה שזו התערוכה האחרונה שהיא אוצרת שם ואמרה ״זה יהיה לי מתוק מלוח אם תצטרף", והמשפט שלה שבה את ליבי. היה זה כבוד גדול וחוויה נהדרת לעבוד עם גלית גאון – פרגון נדיר, ידע רב ומקצועיות בלתי משתפרת.
אני מאוד אוהב את החלוקה שנוצרה בתערוכה – שני פרוייקטים: אשת לוט ושיש לעניים, כל אחד מתחיל בקצה אחר, שניהם נפגשים בחדר המרכזי עם טיזר לפרויקט השלישי שאני יוצר בימים אלה. החוט שמקשר הוא מחומר למימוש ומימוש בחזרה אל החומר המתפורר, התערוכה נתפרה לחלל, בעצם נעשתה חשיבה מאוד סייט ספסיק לחלל המוזיאון ולקופסאות האור ואני חושב שהצלחנו ליצר תערוכה מרגשת ומעניינת ביחס לאילוצים. גם תהליך העבודה איתך היה לי מעניין, זו תערוכה ראשונה שאצרת והרגשתי את הרצון העז שלך לעשות את זה הכי טוב שאפשר. היה משהו מאוד אישי בתהליך שקסם לי ואהבתי את הגילויים הקטנים שהאירו לך.
תכניות לעתיד: איפה אתה מעריך שתהיה בעוד חמש שנים מהיום?
עדיין יוצר, אחרי דוקטורט. זאת הזדמנות נפלאה להודות לד״ר דניאלה אוהד סמית וד"ר דבי הלרשטיין שמלוות אותי. אולי יהיה לי גם סטודיו מרווח ומספיק כסף בבנק. המציאות הכלכלית של מעצבים היום היא מאוד לא פשוטה.
משפט לסיום?
שנהיה בריאים, יוצרים ומאושרים.
התערוכה Beating Salts הוצגה בימים במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 07.06.2016 – 29.10.2016, לצד התערוכה הרטרוספקטיבית של סטודיו העיצוב היפני ננדו.
