שיחה עם רונה זינגר, אוצרת ומעצבת התערוכה "שיח גנטי", המוקדשת לעבודותיהן של המעצבות חואני מוקמל וטליה מוקמל, שהן גם אם ובת. התערוכה מוצגת בימים אלה במסדרון ההיקפי ובגלרייה "מרגלית".
עדי המר יעקבי: ספרי איך התחיל כל הרעיון סביב התערוכה
רונה זינגר: שיח גנטי היא תערוכה מתוך אוסף המוזיאון, המלווה את התערוכה המרכזית ומתכתבת עם הנושא שלה. היא מייצגת גישה אחרת, תומכת, ומעלה שאלות מכיוון קצת שונה. כשניגשנו לחשוב על התערוכה במסדרון העגול, היה כבר ברור שהעיסוק המרכזי הוא במערכות יחסים שונות של יוצרים שעובדים יחד. במקביל לזה, החלה להתפתח אצלי מחשבה שיכול להיות מעניין לבחון דווקא מערכות יחסים של אנשים שהעבודה שלהם דומה, אך הם לא עובדים באופן ישיר יחד, וזו היתה נקודת המוצא שלי. הפן המשפחתי סקרן אותי מיד, אז התחלתי בחיפוש אחר מעצבים ישראלים שיש להם קשר דם – אחים והורים-ילדים, כדי למצוא מקרה בוחן מעניין של תכונות גנטיות ותעסוקתיות שעוברות כסוג של תורשה ובאות לידי ביטוי בבחירות המקצועיות, בתהליכי העיצוב ובתוצרים.
ע.ה: אז בעצם ניתן לומר שבמקום דו-שיח גלוי וברור שניתן לראות בתערוכה המרכזית, את חיפשת אחר דיאלוג סמוי שניתן לזהות רק בתוצרים חזותיים, ושהוא בעצם תוצר של אותו קשר גנטי.
ר.ז: אני חושבת שאם היינו מחליפים את המילה דיאלוג במילה אינטראקציה אולי היה לנו נוח יותר, משום שאינטראקציה ניתן לקיים גם ללא מילים. אינטראקציה של למידה ושל עשייה משותפת מתרחשת באופן אינטואטיבי בקרב אנשים שגדלו יחד, גם כשבפועל היא מתקיימת בנפרד. במסגרת המחקר אספתי מחשבות וחומרים על כל מיני צמדים, עד שבסופו של דבר בחרנו בטליה ובחואני. טליה היתה חשופה מגיל אפס ובאופן יומיומי לעיסוק של אמה, לאופן בו היא חושבת, ניגשת לדברים, לשיטות העבודה שלה ולאופי התוצרים שהיא מייצרת.
חואני היא מעצבת טקסטיל בהכשרתה, מראשוני הבוגרים של המחלקה לטקסטיל בשנקר. לפני כן, היא למדה לימודי עיצוב כלליים בצ'ילה, משם עלתה ארצה. היא עובדת בעיקר עם נייר אבל בטכניקות ששייכות לעולם הטקסטיל – תפירה, רקמה וכדומה. טליה היא מעצבת תעשייתית, בוגרת המחלקה לעיצוב תעשייתי בבצלאל. היא מייצרת בעיקר עבודות קראפט בשיטות שונות המשלבות בין עבודה ידנית לטכנולוגיות חדשות.
אחת השיטות הנפוצות בתהליכי מחקר היא לבחור את נקודות הקיצון, להתבונן עליהן, ומהן להסיק על הכלל. אני חושבת שטליה וחואני הן מקרה קיצון של דמיון. נקודות ההשקה ביניהן עולות באופן ברור מאוד לאורך כל הדרך. ממש בכניסה לתערוכה אפשר לראות את ספרי הסקיצות שלהן שכבר שם הדמיון בולט מאוד: האספנות, האמצעים הגרפיים, שיטות המחקר שלהן שכוללות חיתוך והדבקה, והמון טסטים מאוד קטנים וצפופים. הכול מאוד מרובד. מן המקומות הכל כך בולטים האלו יכול לעלות החיבור האישי של הצופים לתערוכה, ודרך היחסים בין חואני לטליה, אני מקווה הם יוכלו לראות את הקשרים המשפחתיים שלהם.
ע.ה: נראה שיש משהו במקצב ובקנה המידה של העבודה שלהן שהוא ממש דומה. אם היה אפשר לתת לזה ביטוי גרפי היינו מקבלים שני קווים מאוד דומים, המחולקים להרבה חלקים קטנים עם קצב שממש ניתן לשמוע אותו.
ר.ז: נכון מאד. דוגמה לקצב הזה לזה ניתן לראות בסרטון של חואני, בו היא יוצרת קערות מנייר שהיא תופרת תפר על תפר, שוב ושוב. הסרטון אורך אמנם רק דקה אבל זו עבודה שלקחה שעות ארוכות של אותה פעולה קטנה שחוזרת על עצמה. הן בעצמן מגדירות את זה כעבודת נמלים. התוצרים שלהן מלאי מסתורין ועמוסי פרטים ברזולוציה גבוהה שממש ניתן לצלול אליהם, להביט בהם שוב ושוב ובכל פעם לגלות עוד משהו חדש.
ע.ה: אם ככה, יכול להיות שכל העניין הזה של גנטיקה תעסוקתית הוא לא יותר מתכונות אופי דומות שמאפשרות לסגל שיטות עבודה דומות, לא? הרי מאוד ברור שלמה שהן עושות דרושה הרבה מאוד סבלנות, דייקנות, ואפילו שלווה ורוגע.
ר.ז.: יש בזה משהו. התחום שנקרא גנטיקה תעסוקתית יושב יחד עם תחומים נוספים תחת המטריה שקיבלה את השם אפי-גנטיקה. צבע עיניים לדוגמא הוא חלק מגנטיקה ממשית פיזיולוגית שעוברת מדור לדור, אבל הגנטיקה התעסוקתית, אינה חלק ממשי מה-DNA למרות שהיא כוללת כלים, תכונות, יכולות והתנהגויות, שעוברות בתורשה כאילו היו חלק ממנו. הפסיכולוגית התעסוקתית אורנייה ינאי, שכתבה רבות על הנושא, מתייחסת לתורשה של "תכונות עשייה" ומגדירה כך את אותן התכונות שעוברות מדור לדור ומעצבות את המקצוע שנבחר לעסוק בו. אפשר לראות למשל מקרים של ילדים שלא עובדים בדיוק באותו המקצוע כמו ההורים שלהם, אבל כן בתחומים שדורשים את אותן התכונות. למשל בן של פסיכולוג לא בהכרח יהיה פסיכולוג בעצמו אבל יכול להיות שיעבוד במשהו טיפולי אחר. בן של סופר יכול להפוך להיות מעצב שזה מקצוע שונה לגמרי אבל שני המקצועות דורשים יכולת לספר סיפור. גם טליה וחואני עוסקות בסופו של דבר בקראפט, אבל תחומי ההכשרה שלהן ושיטות העבודה שלהן שונים.
ע.ה: איך מייצרים איזון בין שתי היוצרות? האם בכלל צריך להיות איזון שכזה בתצוגה?
ר.ז: מה שהיה מאוד משמח ונעים בעבודה עם חואני וטליה הוא ששתיהן מאוד נטולות אגו. תכונה זו אפשרה לי כאוצרת להוציא לעיתים דברים מהקשרם, מה שלא בהכרח היה עובד עם מעצבים אחרים. כל תהליכי המחקר למשל מוצגים על שולחן אחד ארוך בגלריה מרגלית כשהם מעורבבים. פריט מתהליך של אחת לצד פריט מתהליך של השניה, ללא הבחנה מה שייך למי מהן. זה משבש את הקונטקסט והכרונולוגיה של המוצר שנוצר בפועל, אבל זה מהלך שמטרתו לעורר באופן מכוון שיח על הדומות הבלתי נמנעת ביניהן וגם על השוני. מבחינתי היה חלק מתהליך האוצרות והדרך שלי לספר סיפור.
למשל, עיבוד חומר באותה נקודה שוב ושוב, זה מסוג הפעולות ששתיהן עושות, אבל מחומרים שונים ובטכנולוגיות אחרות. אפילו לי היו רגעים במהלך העבודה על התערוכה, שלא הייתי בטוחה מה מהטסטים שייך למי. זו בדיוק החוויה שרציתי לייצר אצל המבקרים. כך שבמקרה הזה האיזון לא היה פרטני, אלא נוצר מהחיבורים וההקשרים שביניהן ולא מההפרדה. בחלקים אחרים של התערוכה, היה לי חשוב לתת מקום מכובד לכל אחת כיוצרת אינדיבידואלית, משום ששתיהן מעניינות ובעלת גוף עבודות עשיר ומסקרן. במסדרון ההיקפי האובייקטים של כל אחת מוצגים בנפרד, ואפילו ברמה הגרפית, יש הפרדה צבעונית בין חואני לטליה בתוויות כדי להקל על ההתמצאות.
ע.ה: בתערוכה הזו היית בשני כובעים: של אוצרת ושל מעצבת, ויצרת תערוכה בחלל מאתגר במיוחד. איך זה עבד?
ר.ז: ההפרדה הזו בין אוצר לבין מעצב תערוכה רחוקה מלהיות חד משמעית. בארץ יש שתי גרסאות: האחת – אוצר שגם מעצב את החלל בו הוא יוצר את התערוכה, והשנייה – מעצב ואוצר שעובדים בנפרד אך נדרשים לשיתוף פעולה. ברמה האישית מעניינים אותי שני המקרים. הפעם עשיתי את שניהם יחד וזה היה סוג של מהלך אינטגרלי שקרה כל הזמן במקביל. ברגע שהנושא, המעצבות והחלל נבחרו אז תהליך האוצרות והעיצוב התמזגו והלכו יד ביד. היו רגעים שדרשו ממני לחבוש את שני הכובעים בו זמנית, כמו החלטות על התצוגה מקבצי תיבות. זה דרש ממני לעצב תיבות חדשות נוספות, המשרתות החלטה אוצרותית שקיבלתי. ספק אם מעצב אחר היה מקבל את זה ככה מבלי לתהות האם זה הפתרון האידיאלי.
ע.ה: ספרי לי קצת על העבודה החדשה, היחידה שנעשתה על ידי שתיהן יחד.
ר.ז: בתערוכה הכוללת אובייקטים קיימים, אנחנו תמיד שמחים לעבודה חדשה אחת לפחות שנוצרה במיוחד עבור התערוכה. הצענו לחואני ולטליה לעבוד הפעם יחד, וליצור עבודה משותפת לשתיהן. אם עד אותה הנקודה הן עבדו זו לצד זו, התייעצו אחת עם השניה, תמכו, הקשיבו, ליוו, עכשיו הן ממש נדרשו לשיתוף פעולה סביב תוצר שהוא של שתיהן באותה המידה. לשמחתנו, הן קיבלו את ההצעה בחיוב, ולא נבהלו מלהעלות גם חששות מסוימים. בכל זאת הן אם ובת וזה תמיד מורכב, בטח ובטח כשזה זולג לתהליך יצירה.
הן בחרו בצורה מאד מוצלחת לדעתי, והתחילו את התהליך המשותף באיסוף חפצים מתוך ההיסטוריה המשפחתית שנשמרו לאורך שנים, אצל שתיהן. החל מכפיות, פנקסים, תוויות, רישומים שונים שהן שמרו, כחלק מהרגלים שלהן כאספניות וכמלקטות. יש להן הערכה רבה לחפצים, ולזיכרונות שהם מביאים איתם. כך שנקודת המוצא שלהן, ההיסטוריה המשפחתית, והחיבור הרגשי לעבודה החדשה היו משותפים לשתיהן.
מתוך הפריטים האלה, שמוצגים גם בתערוכה הן הוציאו דימויים, פטרנים, ופרטים שהומרו לתיבות קטנות, מעיין תיבות תכשיטים או מזכרות, שיוצרו בעיקר בשתי טכניקות – האחת שייכת יותר לטליה והשנייה לחואני. התיבות עצמן עשויות פליז בעבודת צורפות שנעשתה על ידי טליה, שלאחרונה מתמקדת בעולם הזה ועובדת עם מתכות. עליהן, יצרה חואני דימויים ושזירות דו ממדיים, שהם החלק היותר שטוח בעבודה, והם ברובם מבוססים על נייר, רקמה וכלים מתחום הטקסטיל. אני חושבת שהעבודה הייתה עבורן אבן דרך משמעותית והזדמנות להנכיח את שושלת היוצרות שהן חלק בלתי נפרד ממנה.
התערוכה שיח גנטי- חואני מוקמל וטליה מוקמל, הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 28.05.2019 – 26.10.2019
