סיור מודרך עם המעצב יעקב קאופמן בתערוכה "פיגורינות" שהוצגה ב-2015 בגלריה פריסקופ.
בתערוכה מוצגות מאות דמויות מוקטנות שובות לב. סיור בתערוכה הוא שיעור מרתק על דרכי מחקר בעיצוב.
"הפיגורינות הן אחד הנושאים שנמצאים איתי כל הזמן. כשסיימתי את התערוכה "מוקטנים" לפני עשור בערך, התחלתי לעשות את הדמויות האלו והיה ברור לי שב"מוקטנים" הייתי יותר חמור מבחינת המאפיינים העיצוביים וכאן הרשיתי לעצמי להיות יותר משוחרר… יותר הומוריסטי, קריקטורי," אומר קאופמן.
מלכתחילה הן התחילו כפיגורינות או בדיעבד?
אבל אני חושב שהן התחילו כאובייקטים גדולים יותר, מנורות שהיו בעלות פנים וקנה מידה של אדם. הן היו ממש מוצר שימושי כאשר האהיל הפך להיות קו הקונטור של הפנים. הפיגורינה נוצרה כתוצר לוואי אבל תמיד התעסקתי בהיקסמות מ"מתי דבר הופך להיות דמות.."
אז מה באמת המינימום הנדרש כדי לקיים דמות? מתי אסופה של חלקים הופכת לדמות?
יש מקרים למשל שרק החברותא הזו של האובייקטים אומרת את המובן מאליו והיא מה שמייצרת את הדמות (תמונה 1). כמו למשל בדמות הזו. אם אני אוציא אחת ואציב אותה לבד היא לא כל כך תתקיים כמו שהיא מתקיימת פה ויכול להיות שהיא כלל לא תתפרש כמשהו פיגורטיבי.בכלל, יש את כל העיסוק בפזיונומיה – תווי הפנים של הדמות. למשל המשפחה הזו כאן שמה שאפיין אותם אלו השפתיים ויש ביניהם הבדלים קטנים, עידונים, שהופכים אותם לטיפוסים. במיקום של השפתיים על הפנים נוצרים כמו קלסתרונים, טיפוסי אנשים (תמונה 2).
במאמר על התערוכה נכתב כי למרות שהעיסוק הוא ב"פיגורטיבי-פיסולי", אתה מציג את הפיגורינות כמחקר בעיצוב ולא באמנות. אני תהיתי על ההגדרה הזו.
אם אני לוקח את העיסוק בפיגורטיבי לעולם של אמנות אז יש את הפיסול – החל מהפיסול ההירואי שרואים במרכזי הערים ועד פיסול מיניאטורי. לעומת זה, בעולם הקראפט, העיצוב, יש את הפיגורינות שמוכרים בחנויות, את הדמויות המוקטנות האלו, עד כדי בובות… לילדים יש בובה ואז כשאדם מתבגר היא הופכת לפיגורינה. פיגורינה היא מוצר ואני משתלב במסורת הזו.
אז הפיגורינות הן בעצם מה שהן?
יש משהו באותה מלאכה של עשיית פיגורינות שזה לא כואב לזרוק אחת מהן. כשקנה המידה הולך וגדל מתחיל לכאוב הלב וגם הפח נעשה קטן מידי.
אני למעשה משתמש בפיגורינות כי זה נוח, זמין וקטן.
בדומה לשרפרף?
כן, ובתוכן אני שט לכל מיני כיוונים… המאפיינים של החומר, ארכיטיפים מסוימים. שתי הדמויות האלו למשל הן ממש סצינה מתוך הצגה של חנוך לוין. (תמונה 3) הם שחקנים שעומדים על במה ואומרים משהו אחד לשני, או אלינו, לקהל. גם להצבה יש המון משמעות. אם מחווה אחד כלפי השני, או התנוחה בה הם מוצבים, חלקם שוכבים ויש כאלו שעושים התעמלות… יש פה גם איזושהי סוג של השתקפות. למשל הזוג הזה שמשתזף ומציג את מרכולתו. האיברים המשובחים מודגשים (תמונה 4).
עד כמה חלקי החומר האלה, שנראים כמו שאריות אולי מפרויקטים אחרים הם משמעותיים ומכתיבים את איך שהדמות תראה?
כמעט בכל המקרים, חלקי החומר הם לא שאריות, למרות שזה אולי נראה ככה. קורה לפעמים שצורה מסוימת שאני מוצא, מפתה מאוד לעשות איתה משהו… למשל יש דמות שהגוף שלה היא חלק ממפצח אגוזים ישן ואם אני מעלים את שאר חלקי המוצר אני מוצא משהו שהוא פיגורטיבי במתאר הזה… (תמונה 5) את האובייקט הזה עשו בכוונה עם התחשבות פיגורטיבית, גם אם בתת מודע ואני מחזיר אותו לשורשים שלו. קיימת דמות אחת בה השתמשתי ברדי מייד – ראש של בובה שהפכתי אותו והצגתי את מאחורי הקלעים של הבובה. מה שרואים מבחוץ זה השיער ופה השתמשתי דווקא באריגה שלו מבפנים.
וזה בעצם הרדי מייד היחידי בתערוכה?
יש עוד, אבל זה שימוש מובהק ברדי מייד ובמקרים אחרים השימוש הוא שונה.
יש למשל דמות בה השתמשתי באטב כי הוא היה בדיוק מה שהייתי צריך ובשאר המקרים אחריו ייצרתי במיוחד אטב שהתאים לי עוד יותר כאשר ההשראה שלו היא מאותו הרדי מייד הראשון (תמונות 6-7). למשל יש אטב עץ אחד גדול שהפך להיות כל הגוף של דמות מסויימת ופה למשל יש אטב מתכת המבוסס על מבנה של אטב קיים. המוצר ממש מתאים לי לצורך מסוים. בשלב השני, אני בעצם עושה בעצמי את הרדי מייד ומשתמש במקורי רק כאייקון ויזואלי. אני ממשיך עוד מהלך אחד.
ויש באמת סדר כרונולוגי למהלך הזה?
כן, בהתחלה אני צריך משהו כדי לתפוס ואז אני לוקח את האטב ומשתמש בו לרגע, ואז זה מספיק טוב. כאשר אני בוחן את זה לעומק אני רואה שחלקים באטב לא נותנים לי בדיוק את מה שאני צריך ואז אני מחליף לו חלק מסוים או מייצר אחד שמתאים יותר.
אז זה בעצם מעין מחקר בתוך מחקר. מחקר קטן אחד בתוך המחקר המורפולוגי הגדול.
כן, העיסוק באטבים הם משהו שאני עושה גם מלבד הפיגורינות. יש אפילו מוצר תעשייתי שעיצבתי שמבוסס על החלפה של חלק באטב ואז הוא הופך להיות משהו אחר.
לעומת הפיגורינות, השרפרפים הוא מחקר יותר מופשט כי אני לא מחויב לפנים, או לידיים וכדומה. הוא מחקר של מבנה, של קונסטרוקציה. אני מחויב רק לאפשרות לשבת. יש כאלה שנראים כמו שרפרף ויש כאלה שממש לא וזה לא חשוב לי. המעבר מאובייקט לאובייקט דומה מאוד בשני המחקרים, אחד מוביל לבא אחריו… לא תמיד אפשר להלביש את כל הרעיונות על אובייקט אחד. אתה מוצא לעיתים רעיון חדש בעשיית אובייקט מסוים ואתה רוצה לתת לו את המרחב שלו, אז אתה ממשיך איתו לאובייקט הבא. זה אחד המקרים שניתן לעשות "עוד משהו". ככה נוצרות משפחות.
יש למשל איזו משפחה כזו, שכל הדמות נובעת רק מהשפתיים. אולי אלו שלושה אפריקנים שיוצאים מאזורים שונים באפריקה… (תמונה 8) מלבד השפתיים אין שום איבר אחר שאומר עליו שהוא אדם, חוץ מהפרופורציות הקריקטוריות. לאחד שפתיים צרות, זה הוא יותר מהוקצע, השלישי הוא מן גוש שלם. לכל אחד עידון שנמצא במקום אחר כדי להפוך אותו לטיפוס שהוא. הדמות האדומה הזו למשל (תמונה 9) שיש בה הכנסה של פחית בקיפול בשיטה שבשנות ה-40-50 היתה מיושמת בבנית צעצועי מתכת. אני מוציא את זה מנבכי הטכנולוגיה שנעלמה… לא עושים היום את הדברים האלו וזה לא עומד בשום תקן. המאפיין העיצובי של הלשונית הזו, על אף שכאן היא מחוברת לעץ, זה אותו המאפיין והחיבור זה אותו החיבור. מה שהיה במקור דבר טכני וחבוי הפך להיות מה שמייצר את תווי הפנים. אני מניב מחדש טכנולוגיות שכבר לא משתמשים בהן היום ומיישם אותן כשפה צורנית לגיטימית. בגלגול אחר, באופן אחר. פה למשל יש קבוצת "ראשים קוביות" (תמונה 10). כל הגוף של הדמות הוא מן קונסטרוקציה, מתקן תצוגה עבור ראש הקובייה. אפשר לראות איך קובייה הופכת להיות ראש. זהו ראש שהוא אנטי-תזה, כי הראש שלנו הוא עגול ולא קובייתי. הקוביות האלו מניבות חיות שונות ולכולן ראש קובייה.
איך נעשתה ההצבה של התערוכה? הרי זו לא הצבה סטנדרטית, זו הצבה ממיינת.
יחד עם מירב רהט האוצרת, פרקנו כמה ארגזים ובמהלך ההצבה הדברים התמיינו, לא בהכרח לפי המשפחות אלא גם לפי האיכויות. כי בסטודיו, אני שמתי בארגז כל אובייקט שעשיתי ולא היה מעמד של מיון. כשהכול נחשף אפשר היה לראות את המכלול ואז דברים התאימו עם דברים אחרים, אובייקטים נזנחו כי הם לא היו משויכים. אני חושב שההצבה היתה מוצלחת כי היה בה מימד של עריכה והיא יצרה תכנים חדשים. כמו בקולנוע או בתיאטרון גם כאן רוב "החומר" נחתך בעריכה. נכנסו רק שליש מהאובייקטים בערך.
וחלק מהם זה באמת זבל! ממש זבל… אז אתה באמת תזרוק אותם לפח…?!
אני לא יודע. אבל אני מאמין שמישהו יזרוק אותם פעם.
בחודש מרץ 2015 הוצגה במוזיאון העיצוב התערוכה שרפרפים של יעקב קאופמן המהווה סיכום של מחקר נוסף, הפעם במבניות.
