ראיון עם מאיה בן דוד, מעצבת שבודקת אם אנשים יכולים להיות עננים ואיך אפשר להפוך זכרונות לחפצים.
מי שביקר בתערוכת העיצוב האחרונה במילנו התקשה להבין מה בין אוסף הספות והכיסאות המעוצבים להפליא, למצב הכלכלי הקשה באירופה ולבעיות הסביבה העולמיות. לעומת זאת, התערוכה "המכונה – מעצבים מהפכה תעשייתית חדשה" המוצגת עתה בבלגיה מציעה תקווה ודרך חדשה של התבוננות בעתיד.
בין המציגים בתערוכה, שאותה אצר יאן בולן, המנהל האמנותי של Z33 נמצאים בין השאר פורמה פנטזמה, סטודיו מישר-טרקסלר, UNFOLD ושלושה מעצבים ישראלים: טל ארז, איתי אוהלי ומאיה בן דוד. השניים האחרונים הם חלק מקבוצה של בוגרי איינדהובן שהתבקשו לייצר פרויקט המשך לפרויקט הגמר שלהם.
את פרויקט הגמר של מאיה בן דוד שהוא חלק מן התזה שלה לתואר שני הצגנו כאן לאחרונה במסגרת כתבה על תערוכת הבוגרים של איינדהובן במילנו, שם היא גם לקחה חלק בשולחן ארוחת הבוקר של האקדמיה ובדיון שהתקיים תחת הכותרת "The real deal".
בחודש שחלף מאז היא חזרה לכאן ונסעה לבלגיה כמה פעמים כדי להקים שם את הפרויקט שלה – SAVE AS המשתתף בתערוכה.
נפגשתי איתה בין לבין כדי לשוחח איתה על הפרויקט, על זיכרון ובעיקר על אובייקטים הנלחמים בשכחה.
"השאלה היתה – האם אנשים יכולים להיות עננים. זו שאלה שקשורה מאוד להחפצה של דברים, היא נבעה מן הצורך שלי שיישאר משהו פיזי גם בעולם וירטואלי. ניסיתי לחשוב הכי רחוק שיש, מה יקרה אם הכול יהיה וירטואלי אבסטרקטי וחשבתי שלא אוכל לחיות בעולם כזה שהכול בו אבסטרקטי לחלוטין.
היום הולך ומתפתח יותר ויותר הכיוון של הדפסה תלת ממדית של גלי קול כלומר הדפסה תלת ממדית של תופעות שאנחנו לא רואים. ובמקביל לזה מתקיים האינטרנט ולאן שהוא מוביל אותנו, רשתות חברתיות ושירותים שלא נמצאים על המחשב שלנו. רוב הדברים שאנחנו מקבלים לא נמצאים בכלל על המחשב שלנו אלא על איזה שרת חיצוני והרבה מאוד פעמים אנחנו מגלים שאנחנו מחפשים משהו שלרגע היה שם ונעלם.
נתקלתי בזה לאחרונה כשאחותי גילתה שהיא בהריון והחליטה להודיע לנו על ידי זה ששלחה לנו צילום של מקל הבדיקה עם הסימן הכחול. הייתי באמצע משהו אז התבוננתי בתמונה והמשכתי הלאה. כשרציתי לחזור אליה מאוחר יותר גיליתי שאני לא מצליחה למצוא אותה יותר. הרבה דברים הולכים לאיבוד בגלל חוסר מודעות. אני קוראת לזה מחלות הנפש של המודעות. יש הרי שני קצוות לזיכרון מצד אחד – אמנזיה שהיא שכחה ומן העבר השני – total recall – זיכרון של הכול. הרשת מתנהלת בין שני הקצוות. כשאתה זוכר הכול אתה לא יכול להכליל, לא מסוגל לעשות הייררכיות. ובאמנזיה המידע נמצא שם אבל אתה לא יודע איך לשלוף אותו. לכאורה שום דבר לא אובד אבל אנחנו מרגישים צורך לגבות מידע משמעותי. הרשת היא לכאורה חלל אינסופי של תיעוד אבל למעשה היכולת שלנו לאתר אירוע מסוים בארכיון הזכרונות שלנו הוא כמעט בלתי אפשרי. האם זה לא זהה בעצם לשכחה?
במחשב מדברים בדרך כלל על זיכרון ברמה של נפח. לא מדברים ברמה של חוויה. כשאני מדברת עם מישהו בסקייפ למשל, אני לא מצליחה לשמור את השיחה. אני משוכנעת שיש לזה השלכות תרבותיות.
היתה חוקרת בארצות הברית שאחרי נפילת התאומים פיתחה תזה של זיכרון – היא קראה לזה זיכרון פרוסטטי. היא גילתה שהארועים הטראומטיים גרמו גם לאנשים שלא היו שם, לזכור את הארועים כאילו נכחו במקום. הרשת שינתה את העוצמה של מה שאנחנו חווים באופן רגשי. אנחנו שותפים לארועים שקורים במקומות שונים בעולם גם אם לא נכחנו בהם.
כך חוויתי אני את הצונאמי ביפן ואת המהפכה במצרים. ניסיתי להבין מה היו הלינקים המרכזיים שגיבשו את מה שחוויתי. בצונאמי ביפן ראיתי מול עיניי שוב ושוב את הדימוי של המכוניות שנשטפו עם המים. כולנו מתעדים, אבל כשעושים סינון של הדימויים מגלים כמה תמונות דומות יש. נראה שכולם חושבים על איך זה ייראה ברשת. אנשים מעלים דימויים שאין בהם תמימות, שחסר בהם מסר נקי.
במהפכה במצרים התייחסתי לכד ההיסטורי שמספר סיפורים. כדים לאורך ההיסטוריה היו פלטפורמה להעברת מידע. בחרתי את הדימויים המרכזיים שליוו אותי לאורך כל המהפכה ויצרתי קולאז'. הבחירה של הדימויים היתה מאוד סובייקטיבית. חוויתי את המהפכה במצרים כהתרגשות ורציתי שהכד יעביר את ההתרגשות הזאת".
כל התערוכה מוצגת במכרה פחם שנסגר והמטרה שלה להצביע על כך שלמרות שתעשיות נכחדות יש להן המשכיות חדשה. המקום הוא מעין אנדרטה. יאן ביקש שנתאים את הקונספט שלנו למקום. עשינו סיור במקום והבנו שזו תופעה שקורית בכל מיני מקומות בעולם – של תעשייה נכחדת ומשהו שנברא במקומה. ראינו במכרה של גנק נקודת התחלה וסמל לתהליכים שקורים במקומות שונים בעולם. עניין אותנו לחבר את המקומות ולהראות את נקודות הדמיון.
במכרה בו התקיימה התערוכה ישנה רצפה מאוד איקונית של אריחים באדום לבן. בחרנו להתייחס לגריד ההיסטורי של המקום ולהשתלב בתוכו. רצינו ליצור שכבת זיכרון אינטימית בתוך המקום הפיזי. תכננו אריח בתלת מימד זהה במידות לאריח ההיסטורי של המקום והפצנו אותו למעצבים עם בריף. המעצבים התבקשו להגיב לתופעה של היכחדות התעשיות הכבדות דוגמת מכרה הפחם מן המקום שממנו הם מגיעים. כך למשל היה בחור ישראלי שחי בונציה והוא תיאר את תעשיית הזכוכית במורנו שגוועה והפכה לסיורים תיירותיים – לקח את מכשיר ניפוח הזכוכית והפך אותו למכונה לניפוח בועות סבון.
כן, הנגישות לטכנולוגיה הולכת ופוחתת. היום אין כמעט פלטפורמות. יש מלאכות יד שנעלמות ולמעצב אין ברירה חוץ מאשר לייצר בעצמו ויש קורלציה עם מערכות אינטרנטיות שמראות עד כמה אנשים רוצים להיות מסוגלים לייצר. יש משהו בקוד הפתוח שמאפשר לאנשים ליצור ולהתנהל מתוך מערך שמייצר משהו. יש בקוד הפתוח משהו נפלא. אבל מה שמפריע זה האגו.
