התערוכה המרשימה שמוצגת כעת בבית האמנים בירושלים (נעילה: 20/8/11), מבקשת לבחון את השימוש שעושים אמנים עכשוויים בכסות ומציגה את השמלה כאובייקט שהוצא מהקשרו. לאורך ההיסטוריה היה תמיד מִתאם בין פונקציית הכסות לבין המשמעות שיועדה לשמלה באמנות, אך במאה ה-20 נתלש התשמיש מהקשריו המוכרים וזכה לקריאה חדשה, ביקורתית, תוך הדגשת חשיבותו כייצוג של הנעדר ממנו.
פונקציית הכסות והמשמעות החברתית-תרבותית של הבגד מקיימות סביבן יחסים שנויים במחלוקת של סיבה ומסובב. הכסות, בהגדרתה, עוטפת את הגוף, מכסה אותו ומגינה עליו, חוצצת בין הגוף לבין סביבתו ובה-בעת מאפשרת לזהותו ולמקמו בהיררכיות הקיום החברתי והתרבותי; מחד גיסא יש לה תפקיד אוניברסלי ועל-זמני שנטבע במיתוסים ובפולחני הקיום האנושי, ומאידך גיסא היא מושפעת משינויים של זמן ומקום. בין המודרניזם הפונקציונליסטי לבין זה הסוריאליסטי, הכסות – במובנה ככיסוי – תורמת לעתים להדרה ולמחיקת זהותו של הלובש אותה.
ההתמקדות בכסות מחזירה אותנו לראשית קיומנו, תרתי משמע: לקיום הבסיסי בטבע – וגם לדימוי האידילי של גן העדן התנ"כי, למיתוס הבריאה. הכסות היא חפץ עשוי שכבר בראשיתו עטה רבדים סמליים, כמה שלא הומצא בידי האדם אלא הוענק לו, כעור שני, על-ידי האל ("ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם"; בראשית ג, כא). לכסות תפקיד מרכזי בפולחני העבר כמו בתרבות המודרנית ונכרכים בה מטענים של זהות, של דת וחילוניות. הצניעות, למשל, מעוגנת כערך במרבית הדתות הממוסדות, ובעִתות של הקצנה הכסות משמשת אמצעי שליטה במסווה של הגנה על המוסר או על הזהות הדתית-לאומית.
השמלה והבגד כמעט לא טופלו באמנות הישראלית עד שנות ה-80 למאה הקודמת, בעיקר מטעמים של הימנעות מנושאים שנחשבו "נשיים" ואי-לכך נחותים, ורק לקראת סוף העשור זכה עיסוק זה לנוכחות ביקורתית. דימויי הכסות בתערוכה, בהזרה שהם מחוללים כאמצעי הסתרה או חציצה, מחלצים מן החפץ חיים חדשים.
האמנים המשתתפים בתערוכה חוזרים אל הדימוי שקנה לו מקום בשפתם החזותית, בהקשרים וטכניקות שהתרחבו והתעבו. אופן טיפולם בדימוי קושר בין הפרטי לציבורי, בין תרבות נמוכה לגבוהה, בין פריפריה למרכז, מועלה שאלות חברתיות וגיאו-פוליטיות, שאלות של מגדר, אתיקה ואסתטיקה. (מתוך הידיעה לעיתונות)
האמנים המשתתפים: גילי אבישר, נלי אגסי, איציק בדש, יוסף-ז'וזף דדון, דרורה דקל, מיכל היימן, ראפת חטאב, לי ינור, רבקה פוטשבוצקי, בלו סימיון פיינרו, יגאל עוזרי, שוש קורמוש, צביקה קנטור, אורי קצנשטיין, תמר רבן, פיליפ רנצר
פתח דבר / צופיה דקל כספי, אוצרת התערוכה
"מה שיש לנו לומר מעוצב בילדותנו, ואנו מעבירים את חיינו בניסיון לומר זאת" ברברה הפוורת.
עם עלייתנו ארצה בשנות ה-50, הופקדנו – אחי ואני – בפנימיית המיסיון הצרפתי ביפו (הוא באגף הבנים ואני באגף הבנות). כשנתיים בילינו שם, והביתה הגענו רק בסופי שבוע. מראה הילדה בשמלת משבצות – מהזן הנהוג בפנמיות ספרטניות, ששימש השראה ללא מעט יצירות – עמד לנגד עיני במהלך המחקר לתערוכה זו.
נושא התערוכה – דימויי כסות באמנות העכשווית – התגבש בהדרגה בשנים 2008-2002, שבהן חייתי בניו יורק, בהשראת שלושה מופעים: סצנת השמלה בשחזור המחול סקיצות מדברי הימים (1936) של מרתה גראהם, בביצוע להקתה, בתיאטרון ג'ויס; תערוכה של אנדריאה זיטל בגלריה אנדריאה רוזן, שבה שילבה ברוח עבודתה, בגדים בסיסיים שהוזמנו ממעצבים צעירים; והצגת תיאטרון I'm My Own Wife על חייה של שרלוטה פון-מאהלסדורף (2002-1928), טרנסג'נדר ממזרח גרמניה ששמה נקשר במעללי השטאזי. השחקן שגילם את הדמות, ג'פרסון מייס (Mays), השכיל להעביר חוויה אינטנסיבית בלי להחליף ולו פעם אחת את השמלה הנזירית שכיסתה את גופו לאורך ההצגה כולה. נוכחותה של השמלה היתה מוחצת.
בית האמנים בירושלים
שמואל הנגיד 12, ירושלים
א'-ה': 13:00-10:00, 19:00-16:00
ו': 13:00-10:00
שבת: 14:00-10:00
התערוכה תינעל ב-20.8
