מאמר זה נכתב ב-2014 על ידי סו אן ואן דר זיפ, אוצרת התערוכה פאנטסטיקו, שהוצגה לראשונה במוזיאון חרונינגר, הולנד.
זוהי תמונה משפחתית כמעט אידילית: חיימה חיון עובד בעוד בנו הצעיר ישן בעגלה, ואשתו, האמנית והצלמת נינקה קלונדר, מתעדת את תהליך הציור במצלמתה. לקראת תערוכת היחיד שלו במוזיאון חרונינגר, המציינת את עשר השנים הראשונות שלו כמעצב/אמן, התמקמה המשפחה במחסן המוזיאון בחרונינגן לכמה ימים כדי לאפשר לאמן לצייר כמה ציורים גדולים על קנבס. לכאורה, ללא מאמץ וללא כל היסוס או ספק, הוא מצייר קווים אלגנטים בטושים עבים על הקנבסים העצומים. היעילות, הדיוק, והמהירות שלו מדהימים, ומעוררים אסוציאציות של ציור אוטומטי, טכניקה בה עשו הסוריאליסטים שימוש. ואכן, עבודתו מציגה התכתבות סגנונית עם תנועה זו. שקוע בעבודתו, אוזניות על ראשו, הוא יוצר במהירות עולם שלם של פנטזיה.
מדי פעם חיון מתנתק מהציור ומתבונן בו. בהתלהבות מידבקת הוא חושף במה מדובר: "זו מעין היווצרות, קצת כמו האופן בו המצרים ייצגו את עולם האלים שלהם. אבל כאן זה קשור לאופן בו נוצרו הקקטוסים והחזירים, וכל הדברים המוזרים שהתרחשו תוך כדי התהליך. זהו מעין מאבק אדיר ליצירתיות, וטילים הם חלק מהקרב; אבל הדמות הזו נעולה בחיבוק מאושר עם הדמות הזו". הוא מצביע על המנגנונים שצוירו בקווים עדינים במפרקים: "הם סוג של מכונות. אתה שם לב שהם כמו מריונטות על חוטים?" ומי מושך בחוטים, אני שואלת. "כן, זה משהו שאני לא מסביר", הוא מגחך.
ציורים והנרטיבים הגלומים בהם מהווים את ליבת עבודתו של חיון: "יותר מכל, הוא היה רוצה לעסוק בזה כל הזמן", מספרת נינקה. חיון מצייר בכל מקום וכל הזמן, כפי שמעידה ערימה ענקית של חוברות רישום, שאת חלקן הוא מציג בתערוכה. בעת אחד הביקורים בסטודיו שלו בוולנסיה, עיינו בחוברות. המוקדמות ביותר הן משנת 1997 ומזכירות יומנים או לוחות שנה בהם כל פיסת נייר מכוסה בצילומים של חברים ובכל מיני תמונות ומזכרות, לעתים מעוטרים בשרבוטים שלו שמזכירים גרפיטי. יש גם צילום של מסיבה בו נראה כוכב הפופ פיטר גבריאל רוקד עם המעצב פיליפ סטארק, וכרטיס ביקור של השף פראן אדריה שאז עדיין לא היה כל כך מוכר. ניתן גם להבחין בכל מיני תמונות של קקטוסים ודמויות דמויות-איש מישלן, אלמנטים שבהמשך זוכים למקום בעבודתו העצמאית הראשונה. זוהי קקופוניה של רעיונות, דמויות ביזאריות, בדיחות, סיפורים ופיסות טקסט, אירועים, ופנטזיות. החוברות המאוחרות יותר הן בפורמט גדול יותר, הציורים בהן ברורים ומפורטים יותר, ומאוגדים סביב פרוייקט קונקרטי.
העובדה שעבודתו של חיון עשויה להיות חשובה עבור מוזיאן גרונינגר התבררה כבר בפגישה הראשונה בשנת 2006. הכישרון היצירתי שלו, המרץ הבלתי נלאה שלו, והיכולת המקצועית שלו להפוך את כל אלה לגוף עבודה שהולך וגדל במהירות, בו העולם האישי שלו מתעורר לחיים בכל מיני דרכים ובכל מיני מדיות, היוו סיבה חשובה להוספת עבודתו לאוסף המוזיאון. תרמו לכך בנוסף גם החתימה המזוהה שלו, וכן ההומור והאיכות הנרטיבית של עבודתו. אלו תכונות שעומדות בניגוד מוחלט לעקרונות של מינימליזם, פונקציונליות, ולמשנה המודרניסטית: צורה נובעת מפונקציה. בגישתו זו, תופס חיון מקום ייחודי בין המעצבים בני דורו, שכולם עובדים בנקודת הממשק בין אמנות ועיצוב. השימוש שלו בצורות אנתרופומורפיות, השימוש הבוטה שלו בצבע, והחרדה שלו מפני קישוטיות, מקשרים אותו גם לשכניו הים-תיכוניים: הפוסט-מודרניסטים האיטלקים שבלטו בשנות השמונים של המאה הקודמת והיוו עוגן חשוב במבנה של המוזיאון ובאוסף העיצוב שלו.
גרסאות של המיצבים Mediterranean Digital Baroque ו-Mon Cirque שהוכנו במיוחד עבור מוזיאון חרונינגר נכללות כיום באוספו, ולאחרונה נרכש גם The Tournament: משחק שחמט בגודל טבעי עשוי עץ חרוט וקרמיקה, שהוזמן על ידי פסטיבל העיצוב לונדון בשנת 2009, במהלכו היה מוצב במרכז כיכר טרפלגר. באותה תקופה התגורר חיו בלונדון יותר משלוש שנים במהלכן ערך מחקר מעמיק על התרבות הבריטית ועל ההיסטוריה של העיר. את השראתו שאב באופן ישיר מהעובדה שאת קרב טרפלגר, קרב ימי בו נלחם הצי הבריטי בראשותו של אדמירל נלסון נגד ברית ספרדית-צרפתית בשנת 1805, ניצחו הבריטים (שאם לא כן, לכיכר היה שם אחר כמובן) על אף שנלסון נפל בקרב. בעבודתו זו הוא עיבד אייקונים בריטים שונים, כמו המגדלים והכיפות בלונדון, ובהמשך צבע אותם בכל מיני מוטיבים ופרטים נוספים, ביניהם תמונה בה מלך מחליק על קליפת בננה.
היכולת לא רק להפוך חללים למקטעים בתוך היקום האישי שלו, אלא גם להוביל מבקרים לעולמות שונים בתוך היקום הזה, היתה אחת הסיבות העיקריות שחיון התבקש להפוך את ספריית המוזיאון למרכז מידע חדש. בשנת 2009, החלל המכוער הפך תחת פיקוחו לסביבה שטופת אור, מושכת, כמעט קסומה, שבאמצעות הצורות המעוגלות הרבות בתוכה הוותה מחווה עליזה למעין רטרו-פוטוריזם. חלל בו לא נראים ספרים, אלא קולנוע קטן להקרנת סרטים, שפע מראות, כסאות מרופדים ומקורים, ושולחן שיש גדול, אף הוא מקורה, עם מחשבים קבועים בתוכו, והמבקרים מוזמנים להתמהמה כאן ולספוג את המידע המוצע. כמו כל עבודותיו של חיון, החלל מאופיין ברמת גימור גבוהה, בחומרים איכותיים, ובאסתטיות יתרה, מבלי להיות מאיים או רשמי. השפה הוויזואלית בה הוא עושה שימוש היא יותר מדי משעשעת מכדי להיות מאיימת או רשמית. במקום לעורר התפעלות מרוחקת, עבודתו מזמינה אנשים לאינטראקציה. היא גם מנסה להצית את דמיונם של המשתמשים כדי שיוכלו לדמיין את עצמם בתור דמויות שונות בעולם אחר.
חיון למד עיצוב תעשייתי במדריד ובפריז. "אבל בעצם לא הייתי כל כך בטוח שאני רוצה להיות מעצב", הוא אומר. "זה היה יותר עניין של רצון לבטא את עצמי בעולם הזה, ומאחר שהוכשרתי כמעצב עשיתי את זה בדרך זו. תמיד הייתי עסוק בציור, גם כשעבדתי בפבריקה, המרכז לחקר העיצוב של בנטון. זה היה מעין צוות חשיבה אוטופי בו הייתי ראש מחלקת תלת-ממד. אבל בסופו של דבר הייתי יותר מדי מנהל, כשכל מה שרציתי זה ליצור דברים. אז פשוט הקמתי עסק משלי". פריצת הדרך הגיעה בשנת 2003 כאשר בעל הגלריה דייויד גיל הזמין את חיון להציג תערוכת יחיד. התוצאה היתה מיצב קרמיקה עם ציורי קיר בשם Mediterranean Digital Baroque. היצירה נראית כמו התפרצות של יצירתיות מודחקת. היא מעין יער של קקטוסים קרמיים המאוכלס על ידי חזירים סופרסוניים וציפורים, תמונה שבהחלט מתחברת לזכרונות של פארק קקטוסים בלנזרוטה. השפעות רבות אחרות ניכרות אף הן, כגון "אסתטיקת הגולגלות" והגרפיטי מנעוריו ואלמנטים מתוך ההיסטוריה של האמנות הספרדית המאזכרים את פיקאסו ומירו. אולם בארוק דיגיטלי ים תיכוני היא גם, ובעיקר, המשיכה של חיון לחומר הקרמי ולאפשרויות הגלומות בו. עם תערוכה זו שיגר חיון את עצמו אל תוך עולם האמנות, לכאורה משום מקום.
עולם העיצוב של שנת 2003 היה שונה מהעולם אליו הכין חיון את עצמו בתקופות בהן למד במדריד ובהמשך גם בפריז. שני בתי הספר היו מסורתיים למדי במובן המודרניסטי: "הם עדיין עסקו בבאוהאוס, דיטר ראמס, וכדומה", הוא נזכר. מסוף שנות התשעים של המאה הקודמת ואילך, העיצוב התקרב לאמנות באופן משמעותי, התפתחות שייצרה כל מיני צורות היברידיות שלא היו ממש מכוונות לפתרון בעיות מעשיות. נראה היה שהאידיאל של הדמוקרטיזציה של המודרניזם הפונקציונלי, הלא-יקר והקונבנציונלי שהופץ בסדרה של תערוכות שארגן המוזיאון לאמנות מודרנית – MoMA – תחת הכותרת Good Design (עיצוב טוב), ואשר בהמשך בא לידי ביטוי ברשת הרהיטים השבדית איקאה, פינה את מקומו למעצבים שנטו להתמקד בקונספטואליזם, בהומור (יבש), בעליצות וקלילות, בנסיינות, במחקר, בקישוט, או בנרטיב (אישי).
בעשור האחרון גם הלך והוסט הדגש מנגישות לכיוון של בלעדיות מרחיקת-לכת יותר ויותר, של מהדורות מוגבלות, או אפילו של ייחודיות וחד-פעמיות. המעצבים רון ארד ומארק ניוסון, שיצרו מהדורות מוגבלות יקרות והציגו את עבודותיהם בגלריות ובמוזיאונים מובילים, הכשירו את הקרקע עבור מעצבים צעירים יותר שמתחו עוד יותר את הגבולות בין עיצוב ואמנות.
נראה כי האקלים העיצובי החדש סיפק לחיון בית גידול מתאים, והוא התפתח במהרה ליוצר סופר-פרודוקטיבי חובק-כל. לצד עבודתו העצמאית, החל תוך זמן קצר לעבוד עם יצרנים ולקוחות בעלי שם ועיצב עבורם אובייקטים כגון פסלונים, מנורות, נעליים, אגרטלים, רהיטים, חדרי אמבטיה, חללים פנימיים, ומשחק שחמט בגודל טבעי. יצירות אלו זכו בפרסים ובציונים לשבח רבים בכל רחבי העולם. את עבודתו ליוו באופן עקבי קמפיינים צילומיים שצילמה נינקה שהציגו את המעצב בתלבושות שונות, והיו בולטים בעולם העיצוב. למשל, היא הצליחה לשכנע את חיון ללבוש חליפת ארנב ורוד, או חליפה מרופדת עם אוזני "זרבובית" כשהוא יושב על כסא נדנדה דמוי תרנגולת ירוקה שעיצב. התמונות לא רק חושפות חיבה להתחפשות ולפנטזיה, אלא גם מעבירות את הרעיון שלאובייקטים יכולה להיות אותה השפעה טרנספורמטיבית (רגשית) על המשתמש כמו בגדים.
אולם, לא משנה עד כמה נראה שהתקדמותו הייתה מכוונת ושיטתית, אין כך הדבר, אומר חיון. "לעתים, דבר אחד פשוט הוביל לדבר הבא", הוא אומר ומסכם את הקריירה שלו. בארוק דיגיטלי ים תיכוני לא היה פרויקט עיצוב טיפוסי, זה רק קרה עם Mon Cirque בשנת 2005. הוא היה מעין "אסתטיקה של שוטים", מין עולם סוריאליסטי בו קורים כל מיני דברים מטורפים ואובייקטים יכולים להתעורר לחיים: אגרטלים מתבררים כיצורים, השולחן על רגליו השונות נראה כאילו הוא רוקד, ופרחים מגיחים מראשים של סוסים על הקיר. לעבודת האומנות (craftsmanship) יש חשיבות עיקרית כאן. למשל, לא נעשה כל שימוש בתבניות, הכל מיוצר בעבודת יד. אבל", הוא ממשיך, "אנשים מעולם העיצוב כמו רמון אובדה או אוסקר טוסקטס באו לראות, וכך נבחרו היבטים מסוימים שהובילו לפרויקט עבור חדרי אמבטיה למשל". חלק מהאלמנטים העיצוביים האלו חזרו באוסף Showtime שהושק ב-BD Barcelona Design בשנת 2007.
היות שניתק עצמו מהחינוך העיצובי המסורתי שרכש, ובהיעדר היציבות שמסורת לאומית חזקה עלולה לכפות, למשל המודרניזם השקול והמאופק שהיה דומיננטי בהולנד לאורך שנים, חיון יצר סגנון שמרבים לתאר אותו במילים כמו "בארוק", "אקלקטי", "סגנון סקייטבורד", "סוריאליזם", וכדומה. אבל הדבר לא כל כך פשטני. חיון: "מבחינתי מדובר ביצירת עולם אינדיבידואלי של עצמי ובשיפור דברים שכבר קיימים. כמובן שניתן להצביע על השפעות, אבל אני בעיקר עצמי. אני שואב השראה מאובייקטים לילדים, כמו צעצועים למשל – והיום כשיש לי ילדים משלי, אפילו עוד יותר. אבל אני גם נמשך לקיטש, לאובייקטים נוסטלגיים, לפינות נשכחות, לסמטאות מוזנחות, לדברים שאחרים אולי חושבים שהם מכוערים, ביזאריים, או מפחידים, סרי טעם – ואני חושב שהם נפלאים!" אומר חיון, הוא מציג ספרים עם תמונות של כל מיני אובייקטים פולקלוריסטיים, סוגים שונים של פרצופים, ומגוון גרוטאות. "לא משנה עד כמה אנחנו חושבים לעתים שהם מכוערים, הם גם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו. תכופות אני רואה משהו, כמו זה למשל", והוא מצביע על תמונה של קומקום תה שזכה לרוע המזל להיות מעוצב כתרנגולת, "ואז אני חושב: היי, אני יכול לעשות עם זה משהו".
גורם חשוב בעבודתו הוא הדיאלוג המתמשך שהוא מקיים עם השותפה שלו, האמנית ההולנדית נינקה קלונדר, אותה פגש בזמן שעבדו בפבריקה באיטליה. מוטיבים נשנים בעבודתה של נינקה הם זהות וטרנספורמציה, אלמנטים שזוכים להתייחסות מפורשת בעבודתו של חיון, וגם מודגשים בקמפיינים הצילומיים שנינקה יוצרת. הדבר בא לידי ביטוי ברור באוסף Showtime, עם כסאות מרופדים על רגליים אלגנטיות. עבור קמפיין זה, המעצב היה לבוש בשחור, עם נעלי ריקוד וכובע צילינדר, כמו פרד אסטר. היא גם עיצבה את הספר הראשון שלו שיצא לאור בשנת 2008. "התפקיד שלי הוא של מנהלת אמנותית", היא אומרת, ספק ברצינות, ספק בצחוק.
הסדרה American Chateau היתה פרויקט משותף, והוא כולל צילומים ואובייקטים בהם אייקונים של התרבות האמריקנית, כגון נקניקיות, סופגניות, ומכוניות גדולות מוצגים באופן אבסורדי וקליל. נינקה, שהיא גם אזרחית אמריקנית מאחר שנולדה בארה"ב, תמיד היתה מרותקת מצורות מוגזמות של שפע ופזרנות, כפי שהם נראים דרך עיניים אירופאיות. הצילומים מציגים דמויות נשיות נטולות פנים, כאשר לחלקן שדיים כל כך עצומים שהם נשענים על תומכים דמויי-דאלי כדי שלא יקרסו. בנוסף, יש גם שולחן בצורה של לימוזינה מתוחה בו ניתן להשתמש בתא המטען כדי לאחסן סכו"ם, ונקניקיה סגולה המצוידת אף היא במעין תומך סוריאליסטי.
בנוסף לקונספט של שעשוע (fun) – כנראה הכרח מוטבע באופן אורגני – עבודתו גם מאופיינת באהבה עצומה ומשיכה לאומנות (craft), מחקר חומרים, ונסיינות. הוא יכול לדבר שעות על הנושא: ביקור אצל עץ מנגרובה, מספר סוגי השיש, אינספור הגוונים של לבן שהאבן עשויה להציג, או המומחיות המקצועית והכישורים הטכניים המדהימים של העובדים המיומנים בחברות דוגמת Baccarat, Lladro, Bosa, או Kutani Choemon. הוא מתייחס לכל פרוייקט חדש שהוא מתחיל כאל אתגר לחקור, להרחיב, ולמתוח את הגבולות של הטכניקות והמוסכמות הרווחות של אותה חברה. הניסיון שלו עם חברות אלו, שחלקן בנות כמה מאות שנים, הובילו לצבירה מתמשכת של ידע מקצועי, כמו גם הערכה עצומה לאמנויות השימושיות. כשהוא מתייחס ל-Baccarat, חברת הקריסטל הצרפתית, הוא מדבר על מומחה אחד, חותך קריסטל, הטוב ביותר בתעשייה, שהוחזר מפרישה באופן מיוחד, ואיתו היה לחיון הכבוד לעבוד. נראה שבדבריו חושף המעצב דחף מסיונרי גובר לשכלל ולחדש, עם התרומה שלו עצמו, את הטכניקות ואת המסורות שניצבות בפני איום הכחדה, ובכך להשיב את הרלוונטיות שלהן לשיח העיצובי. "הזרקת לחץ, פלסטיקה, דיגום מהיר, ווקסלים, רובוטיקה?" לא בשביל חיון, עדיין לא.
בשנים האחרונות הוא יצר מספר לא מבוטל של כסאות. חייון: "יצרני רהיטים פתאום רצו לראות אותי. בשבילי זו היתה הזדמנות להתנסות בחומרים חדשים ובטכניקות חדשות". שיתוף הפעולה שלו עם חברת פריץ הנסן, החברה הדנית שיצרה כסאות קלאסיים דוגמת ה-Swan (ברבור) וה-Egg (ביצה) בעיצובו של ארנה יעקובסון, היה מפגש מעניין בין סמל המודרניזם הצפון-אירופאי הקריר והמסוגנן לבין הטמפרמנט הים-תיכוני הראוותני שלו. כורסת Favn משנת 2011 וכיסא Ro שהושק שנתיים לאחר מכן הם רהיטים נוחים שנושאים את השמות "חיבוק" ו"מנוחה". את Ro מפרסמים באופן מפורש ככיסא איכותי ומרווח בו ניתן לשבת בנוחות עם ילד על הברכיים. שתי הדוגמאות נמצאות בסטודיו שלו. "היה מאוד קשה להעלות את הספה במדרגות, ובינתיים זוהי סיבה טובה מאוד לא להחליף סטודיו". כשהוא הופך את הכיסא כדי להראות את התחתית שלו, הוא אומר: "למדתי כל כך הרבה דברים חדשים בחברה הזו. למשל, הכיסא הזה הוא דוגמא עילאית לאומנות של רפדות; הם מומחים במקצוע הזה".
בעידן בו נראה כי שגשוג כלכלי משולח-רסן נעלם באופן סופי, וצנע חדש מאתגר אותנו לבחון שוב את מערכת היחסים שלנו עם האובייקטים סביבנו, חייון מציע פרספקטיבה מפתיעה. היצירות שלו מעוררות את המשתמש להרהר ולערוך הערכה מחודשת של המסורת הדקורטיבית האירופאית בה הוא מפיח חיים חדשים עם הגאונות העיצובית שלו. על בסיס שיטת העבודה ההיברידית שלו, בה הוא נע בקלילות בין אמנות ועיצוב, הוא גם פונה לעושר הפנימי שלנו, למחוזות הדימיון שלנו. אך הוא לעולם לא עושה זאת בצורה כפייתית או נוקשה. בסופו של דבר, מדובר בשעשוע, שעשוע רציני.
התערוכה פאנטסטיקו: חיימה חיון הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 28.11.2015 – 02.04.2016
