ראיון עם קיקי ואן אייק, מעצבת הולנדית המחברת בין ישן לחדש, בין מסורת לקדמה ובין מכונות למלאכת יד. הכול במעין קלילות שהיא לכאורה חסרת מאמץ.
בתערוכה "פוסט פוסיל" מציגה קיקי ואן אייק מדף מרחף עשוי קרמיקה הנראה כמו כרית רכה הפורצת מן הקיר אך גם נבלעת בו. המדף הוא חלק מן "הסדרה הרכה" שהציגה ואן אייק בשבוע העיצוב ההולנדי ב-2009 שהתחילה בשעון שעוצב לחברת MOOOI, המשיכה במנורות רכות ומדפים והסתיימה בקולקציה שלמה שעיצבה למוזיאון Zuiderzee ובה הוצגו רהיטים עשויי עץ עם מגירות קרמיקה.
המשותף לכל האובייקטים האלה הוא המראה הטקסטילי הרך והאוורירי שאינו אופייני בדרך כלל למוצרים עשויי קרמיקה.
"לעולם לא הייתי מגיעה לזה אם לא הייתי מעצבת ביד", אומרת קיקי ואן אייק. "השעון היה הראשון. תפרתי אותו מבד. אחר כך יצרתי תבנית ששימשה ליצירת השעון בקרמיקה. אבל קל לראות את עקבות הבד בתוצר הסופי – את הקמטים והפרטים הקטנים שאפיינו את הבד".
איך כל זה התחיל?
"כשהתחלתי עם השעון לא ידעתי לאן זה יוביל. תפרתי אותו לעצמי. אני בדרך כלל עובדת באופן אינטואיטיבי, אוהבת להפתיע את עצמי. ממנו התפתחו שאר המוצרים באופן אורגני. נראה לי שאוכל להמשיך את הסדרה הזו עד אין קץ כי אני רואה בה המון אפשרויות. כיוון שהיא לא עוצבה במחשב היא נראית מאוד לא מושלמת וזה מה שאני אוהבת בה."
יש באובייקטים שאת מעצבת איזו רכות וקלילות, הם נראים חסרי מאמץ. הם באמת כאלה?
לא באמת. חשוב היה לי שלא יראו את החלקים ה"טכניים", שהם יראו כאילו נעשו בעבודת יד. חשוב לי מאוד לעבוד עם בעלי מלאכה. יש בינינו יחסי גומלין והשראה הדדית. אני לומדת מהם המון והם לומדים דרך העבודה איתי ליצור דברים שהם לא חשבו שהם אפשריים. מכונות הן חשובות אבל אסור לאבד את המגע האישי הייחודי. הן צריכות לשמש ככלי – לא כמטרה.
בתערוכה במילנו בשנה שעברה הצגת לא מעט כלי אוכל מעוצבים המאפשרים אכילה משותפת. האם גם הפרויקט הזה הוא חלק מן הגישה הנוסטלגית שלך לעיצוב?
חשוב לי לחזור אל המקור שממנו דברים מתחילים. אנחנו כל כך רחוקים היום מן הטבע שאיננו יודעים עוד מה מקור האוכל שאנחנו אוכלים. ילדים בהולנד חושבים שדגים מופיעים בטבע בדמות אצבעות הדג הנמכרות בסופרמרקט. הקופאית מרימה אבוקדו ושואלת אם זה מנגו. באופן כללי אנשים לא יודעים איך דברים גדלים. זו היתה נקודת ההתחלה. חזרתי לשורשים שלי. התחלתי לצייר בצבעי מים כמו בילדות. בשיטות הישנות של עיצוב. התחלתי עם ציורי המפה ואז ציירתי את המפיות, הצלחות, הכוסות וכל השאר. זו פרסוניפיקציה של אכילה משותפת. אני אוהבת את הרעיון של מנות משותפות שיש בכל כך הרבה מסעדות בישראל. מטריד אותי שבמסעדות מעונבות באירופה כל אחד מקבל את המנה שלו ולא ניתנת לו אפילו ההזדמנות לטעום משהו אחר.
ואם נחזור ל"פוסט פוסיל" – לי אדלקורט כותבת במצע התערוכה שהגיע הזמן לשינוי קיצוני. היא טוענת שהמשבר הכלכלי גורר אחריו שינויים מפליגים בעיצוב. האם את רואה שינוי כזה?
בעבודה שלי אני לא מרגישה את המשבר כי תמיד עבדתי עם חומרים שהם טהורים וכנים. מעולם לא עיצבתי בפלסטיק. אבל אני מרגישה את המשבר בירידים כמו זה במיאמי למשל. הקניינים כבר לא מתלהבים סתם אלא בוחנים כל דבר בשבע עיניים. אולי זה לא רע. כי הכול היה כבר מוגזם – אובר דיזיין. יכולת להציג סתם משהו ולמכור אותו בהרבה מאוד כסף. היום כבר לא כל כך קל להיות מעצב כמו לפני שנים. כולנו חייבים להיות הרבה יותר מדויקים.
התערוכה פוסט פוסיל הוצגה במוזיאון העיצוב בתאריכים: 27.01.2011 – 30.04.2011
