מערכות לבוש של ארבעים ושישה מהמעצבים ומבתי האופנה המובילים בעולם, בהם ולנטינו, סקיאפרלי, איריס ואן הרפן ורבים אחרים, הופיעו זו לצד זו בתצוגת האופנה Love Brings Love, שהוצגה לראשונה בפריז בשנת 2021, וכיום מופיעה במוזיאון בתערוכה "אלבר אלבז: מפעל החלומות" (אוצרת: יערה קידר). התצוגה הייתה כולה מחווה למעצב העל אלבר אלבז ולחותם שהותיר בעולם האופנה, ומהווה אירוע נדיר של אחדות בתעשייה המקדשת את האינדיבידואליזם והביטוי האישי.
ההשראה לתצוגת האופנה שבה עשרות מעצבי על מציגים יחדיו, הגיעה מתערוכה אחרת, בעלת מעמד היסטורי בתעשיית האופנה. התערוכה, שנקראה תיאטרון האופנה, נוצרה ב-1945 בפריז שאחרי מלחמת העולם השנייה. המצב המורכב של תעשיית האופנה לאחר שנות המלחמה הוביל יותר מ-60 מעצבי קוטור להתאחד כדי להפיץ דרך אופנה מסר של תקווה וחזרה לחיים.
מלחמת העולם השנייה והכיבוש הגרמני פגעו עמוקות בתעשיית האופנה הצרפתית. פריז, בירת עולם האופנה, הייתה מבודדת, הקשרים הבינלאומיים שלה נפגעו, והמעצבים שפעלו בעיר לא יכלו להגדיר טרנדים כבעבר. תעשיית האופנה הצרפתית בשנים 1939-1945 עברה שינויים מהותיים גם מבחינת ההתנהלות של הענף וגם בגלל המגבלות שהטילו הנאצים על שימוש בבדים וחומרי גלם.
בסיום המלחמה ולאחר שחרור פריז, היה צורך בשיקום נרחב, מוראלית וכלכלית כאחד. הצרפתים פנו לבנייה מחדש של תעשיות הקוטור ותעשיות אחרות, שהיוו חלק חשוב מכלכלת המדינה. במהלך החורף הראשון שלאחר המלחמה, התגבש בפריז הקונספט לפרויקט תיאטרון האופנה (Theatre de la Mode), תערוכה נודדת של בגדי אופנה עילית, שכללה מערכות לבוש בעיצובם של כ-60 בתי אופנה ידועים ביניהם סקיאפרלי, בלמיין ובלנסיאגה. התערוכה נועדה לחשוף לעולם את האופנה העילית הצרפתית בתקופה שבה לא הייתה לתעשייה ברירה אלא להמציא את עצמה מחדש כדי להנציח את היכולות והחיוניות שלה, לאחר היעדרות מהזירה העולמית במהלך שנות המלחמה הארוכות.
תיאטרון האופנה הציג מערכות לבוש של מעצבי קוטור על בובות מיניאטוריות. הדגמים הוקטנו תוך הקפדה על הפרטים הקטנים ביותר: כפתורים, חגורות, ורוכסנים – כל פרט שהיה מופיע על שמלה בגודל טבעי, הופיע גם על השמלה המיניאטורית
לתערוכה היה פורמט ייחודי: בעקבות המחסור בבדים, הוחלט כי מערכות הלבוש של מעצבי העל יוצגו על בובות מיניאטוריות שגובהן 76 ס״מ, כשליש מגובהו של אדם בוגר. השימוש בבובות לא היה חדש – לרעיון תצוגת הבובות הנודדת היו שורשים תרבותיים עמוקים בצרפת. מדובר באחת המסורות העתיקות במדינה, כאשר תחת שלטון מלוכה ובמהלך שנות האימפריה הראשונה, תעשיית הקוטור השתמשה בבובות כשגרירות שלה ושלחה אותן לטירות בפרובינציות רחוקות כדי שנשות החברה הגבוהה ייחשפו לאופנה בפריז.
הדגמים שהוצגו על הבובות עוצבו בגרסה מוקטנת, מוקפדת עד לפרטים הקטנים ביותר. הם כללו כפתורים, חגורות, ורוכסנים – כל פרט שהיה מופיע על שמלה בגודל טבעי, הופיע גם על השמלה המיניאטורית. הבובות הופיעו בתערוכה כחלק מסצנות, סטים שנבנו במיוחד עבור התערוכה על ידי אמנים מובילים. רוב הסטים תיארו מקומות ורחובות בפריז או חללים כמו אולמות נשפים; אך סט אחד הציג סיפור שונה.
הסט, בעיצובו של ז'אן קוקטו, שהיה בין היתר משורר, מחזאי ואמן חזותי, נוצר בהשראת סרטו של רנה קלייר משנת 1942, "התחתנתי עם מכשפה". בסט הוצגו דמויות לבושות שמלות ערב, עומדות סביב כלה מעולפת שלבושה בשמלה של מרסל רושה. מעליהן הוצגה מכשפה רוכבת על מטאטא, שנראתה כאילו היא עומדת לצאת מתוך אחד מהחורים הפעורים בגג. דרך החורים האלו ניתן היה לראות תצלומים של העיר המלאה בהריסות. מצד אחד, התפאורה של קוקטו הציגה פנטזיה סוריאליסטית ומצד שני, הסט הזה היה היחיד שהכיר בעובדה שפריז הייתה עד לא מזמן אזור מלחמה. "תמונה זו של חדר הרוס שבו דמויות אלגנטיות ממשיכות לנוע בסטייל יכולה להיחשב כסמל… אפילו הסיבה לתערוכה זו", הכריז הטקסט של קטלוג התערוכה המקורית. "צרפת סבלה מאוד מהמלחמה ומהכיבוש… אבל הגאונות היצירתית שלה ממשיכה להתקיים. זה כל מה שהיא רוצה להוכיח באמצעות תיאטרון האופנה".
"התערוכה לא נועדה לייצג יוקרה או שימוש מפואר בחומרים, אלא להוכיח כושר המצאה וטעם טוב". מתוך קטלוג תיאטרון האופנה
תיאטרון האופנה הוצג לראשונה במוזיאון הלובר בפריז, במרץ 1945. ערב הפתיחה היה צפוף והומה והזכיר את אירועי התרבות שלפני המלחמה. הקהל שהגיע היה צמא לאירוע מסוג זה, והתערוכה זכתה להצלחה מיידית. בעקבות התגובות החיוביות נדדה התערוכה ללונדון, שם נפתחה בספטמבר 1945. בקטלוג שליווה את התערוכה באנגליה, כתב לוסיאן ללונג, מי שהיה נשיא איגוד הקוטור הפריזאי (Chambre Syndicale de la Couture Parisienne) כשנוצר תיאטרון האופנה: "התערוכה הזו היא האחרונה בסדרה של פעולות שנקטו בתי האופנה של פריז במטרה להגן על העצמאות שלהם ושל עובדיהם, תוך שתרמו לקרן הצדקה Entraide Française סכום שעומד עכשיו על לא פחות מ-55 מיליון פרנק. מאז שחרור פריז אנשי המלאכה הכפילו את מאמציהם למען המטרה. בכל חדרי העבודה נוצרו שמלות עבור מי שסבל ונפגע במלחמה, כשבכל חודש הועברו כספים לארגון הצדקה. התערוכה הזו היא השיא של המאמצים האלו. היא לא נועדה לייצג יוקרה או שימוש מפואר בחומרים, אלא להוכיח כושר המצאה וטעם טוב. אמנים, פסלים ומעצבי תיאטרון תרמו לאנסמבל הזה שמוצג כביטוי אמנותי טהור".
לאחר שהוצגה בלונדון, התערוכה נדדה ברחבי אירופה. העיתונות חגגה את החיוניות של האומנות הצרפתית, והמבקרים בתערוכה התפעלו מהרהבתנות שבעיצוב, שבלטה במיוחד בהשוואה לאופנה במדינות שבהן הגבלות חמורות על שימוש בבדים עדיין היו בתוקף. באביב 1946 הוחלט להציג גרסה שונה של התערוכה בסיור בארצות הברית, שהייתה מורכבת מ-13 סטים חדשים, ומ-237 בובות לבושות בטרנדים העדכניים של אותה שנה. התערוכה התקבלה בחום על ידי עיתונות ארה"ב וגם בקרב הקהל, שהשתוקק לייצוג של נשיות חדשה, חופשיה ומשוחררת יותר. עבור אמריקאים רבים, התערוכה הייתה הזדמנות ראשונה לצפות באופנה פריזאית מאז 1939.
מנקודת מבט היסטורית, חשוב להדגיש את תפקידה של התערוכה בשיקום של צרפת שלאחר המלחמה: כשהחלה העבודה על התערוכה, בתמיכת משרד השיקום, מטרתה הייתה בין היתר לספק עבודה למאות תופרים, רוקמים, אומנים ומעצבים שכישוריהם היו חיוניים להצלחת תעשיית הטקסטיל. במשרד הבינו כי תעשיית האופנה ספגה הפסדים מועטים יחסית במהלך המלחמה: היצירתיות של המעצבים והיכולות הטכניות של התופרים נותרו על כנם, גם אם חומרי הגלם הפכו למשאב נדיר. התערוכה היוותה הזדמנות להחיות את הכלכלה הפגועה של צרפת על ידי ייצוא הקולקציות של האופנה העילית אל מעבר לים לראשונה מאז פרוץ המלחמה.
תיאטרון האופנה סייע לבסס מחדש את מעמדו של ההוט קוטור הצרפתי. התערוכה הבהירה שפריז היא עדיין בירת האופנה העולמית ושהאופנה הצרפתית שונה לחלוטין מהאופנה האמריקאית, שהייתה באותו זמן קז'ואלית, קלה ללבישה וצנועה. הבובות המיניאטוריות שימשו כשגרירות של קסם ואלגנטיות, שנשלחו לפתות את אמריקה העשירה שלאחר המלחמה. מערכות הלבוש שהוצגו שם סללו את הדרך ל"ניו לוק" האקסטרווגנטי של דיור בשנת 1947, שבתורו חיזק את מעמד הקוטור הפריזאי והיווה תגובת נגד לצמצום ולצניעות שאפיינו את האופנה במהלך שנות המלחמה.
אלבר אלבז שאב השראה רבה מתיאטרון האופנה, והחל בתהליך ליצור מחווה משלו לאירוע האופנה הייחודי: "סמלי בעיני שהמיזם המקורי נוצר ב-1945 בעקבות המלחמה. לא היו להם בדים או לקוחות, והתערוכה הייתה מניפסט של תקווה ואהבה"
התערוכה הותירה רושם רב על עולם האופנה בזכות שיתוף הפעולה הרוחבי של כל תעשיית הקוטור, וההתגייסות למען מטרה משותפת. גם כיום בעתות משבר, מעצבים שואבים השראה מהתערוכה. כך קרה בתקופת הקורונה, בתצוגות האופנה של מוסקינו ודיור, ששתיהן עשו שימוש בבובות מיניאטוריות כמחווה לתיאטרון האופנה.
גם אלבר אלבז שאב השראה רבה מהתערוכה הלא שגרתית. בשנת 2018 המצב הפוליטי הניע אותו ליצור תצוגת אופנה שכולה מחווה לתיאטרון האופנה, והוא החל בתהליך ההפקה. יותר מ-25 מעצבים בעולם נענו להצעתו, אך המגיפה העולמית עצרה את העבודה על הפרויקט.
בראיון סיפר: "זה היה סמלי עבורי שהמיזם המקורי נוצר ב-1945 בעקבות המלחמה. לא היו להם בדים או לקוחות, והתערוכה הייתה מניפסט של תקווה ואהבה". לאחר מותו של אלבר בשנת 2021, הגשימו טובי המעצבים בעולם את חלומו, כשהתאחדו בתצוגת המחווה לזכרו .Love Brings Love
