תערוכות הבוגרים בבתי הספר לעיצוב המתרחשות מדי שנה הן הזדמנות מצוינת לבחון מחדש הנחות יסוד ולשאול שאלות קצת יותר רחבות. אחת השאלות שנדמה שנשחקה עד דק בשנים האחרונות היא: מה חשוב יותר, התערוכה או הבוגרים? שאלה זו חוזרת ועולה שוב ושוב ואפילו ביתר שאת, עכשיו כשאוצרים מקצועיים מעצבים את תערוכות הבוגרים בכמה מבתי הספר לעיצוב. המתח המתקיים לרוב בין עיצוב התערוכה ומתקני התצוגה שלה לבין האובייקטים המוצגים בה אינו חדש למי שעוסקים בתערוכות. שאלות כמו האם מתקני התצוגה ואופן ההצגה מאפילים על האובייקטים או מחזקים אותם הן רלוונטיות תמיד בעולם האוצרות והתערוכות אבל חדשות יחסית בעולם תערוכות הבוגרים.
ההתייחסות אל תערוכת הבוגרים כתערוכה העומדת בפני עצמה ניכרת כבר בעצם העובדה שמוענק לה שם מיוחד ולא משהו גנרי כמו – תערוכת הבוגרים של בית הספר… 2014. גם עיצוב התערוכה על מתקני התצוגה האחידים והמובחנים שלה; ההתנהלות בה – החשיבה על האופן בו הקהל אמור לנוע בתוכה: הנרטיב או שלל הנרטיבים השונים המעצבים את אופן התצוגה שלה: ההחלטות לגבי איזה אובייקטים מסמיכים זה לזה ואיזו תימה סמויה או גלויה עולה מכך – כל אלה ללא ספק דגשים שנותנים עליהם את הדעת בעיצוב תערוכות אבל אינם מבין השיקולים החשובים ביותר ברוב תערוכות הבוגרים.
מעניין לבחון בהיבט זה שתי תערוכות בוגרים שהוצגו השנה בבצלאל, זו שבמחלקה לעיצוב תעשייתי וזו של המחלקה לתקשורת חזותית.
שמה של התערוכה במחלקה לעיצוב תעשייתי הוא טאבולה ראסה (אוצרים: מאיה ויניצקי וטל גור ולצדם סטודנטים משנה ג' – בועז מנשרי, בר פאסי, עופר נוה, עלמה שחם, שי חמד). הכניסה אל התערוכה היא דרך מסדרון אפלולי רחב המוביל את המבקר דרך מה שהאוצרים מגדירים כיסודות. תחת הכותרת this makes me tick – מוצגים סרטים של הבוגרים שנעשו במשך השנה ועוסקים בנושאים מהותיים כמו מה מושך אותך בתחום ואיך היית רוצה ליצור שינוי או להוביל? התוצאה היא סדרה של מסמכים אישיים מצולמים המאפשרים הצצה למוחם של המצולמים ומכשירים את הקרקע להיכרות עם הפרויקטים.
מן העבר השני של המסדרון בוויטרינה ארוכה מוצגות נקודות ציון נוספות בתהליך כמו מכשור סמינר ים המלח ע"ש עמי דרך, וקורסים משנים קודמות – אלה מאפשרים השתהות וקריאה הדרגתית של התערוכה.
מכאן מובלים הצופים אל החללים המרכזיים המציגים את עבודות הבוגרים. פרויקטי הבוגרים מוצגים על שולחנות עבודה, כאשר כל סטודנט קיבל שולחן, גוף תאורה, כיסא ופלטה, שבה ניתן היה לעשות כל שימוש שיראה לנכון כדי ליצור סיטואציה ייעודית.
הסטודנטים עשו סקיצות מדויקות העושות שימוש בחומרי הגלם האלה כך שישרת באופן הטוב ביותר את מה שרצו לומר. על פי הסקיצות האלה נבנו שולחנות העבודה ונוצרו מעין מיני תערוכות אישיות, מעין הזמנה של כל סטודנט לבוא ולבקר בסטודיו שלו.
בחלל עצמו יצרו האוצרים סביבות תימאטיות שגם אם אינן מובהקות ואינן נושאות שם של קטגוריה הן יוצרות הבניה של נרטיבים ומאפשרות העמקה בתחומי עיצוב שונים. כך למשל ניתן לראות רצף עבודות העוסקות בקשר שבין קראפט למיכון לצד רצף אחר העוסק בנושאים הקשורים לגוף.
בקבוצה זו מוצגת אחת העבודות המצוינות בתערוכה העוסקת בהזנת פגים. כלי ההאכלה שהציגה רביד קוריאט ברקן מאפשר מדידה מדויקת של כמות החלב הניתנת לפג, מידע שהוא בהחלט קריטי להתפתחותם של פגים, הוא מותאם לשימוש דואלי ומאפשר גם הזנה ידנית על ידי ההורה או המטפל. העיסוק הפשוט במציאת פיתרון ההופך תהליכים לעיתים סבוכים ומסורבלים לפשוטים יותר, חכמים ונוחים יותר, הוא אחד מתפקידיו המסורתיים של המעצב שנשכח לא פעם בפירוטכניקות העכשוויות של עולם העיצוב. במקרה זה העבודה מוצגת באופן בהיר ומלא על שולחן העבודה שבהחלט תורם להבנתה.
בחלק מן השולחנות בחרו הסטודנטים להציג אובייקטים מפרויקטים קודמים התומכים בהצגת התהליך שהוביל לפרויקט. בשולחנות אחרים עשו הסטודנטים שימוש בפלטה הנוספת כך שתשרת היטב את הנושא המוצג.
האפשרות להציג סקיצות, מחשבות חומרים ותהליכי עבודה פועלים לטובתם של רוב הסטודנטים. אחד מאלה הוא ניר עמיר (שעליו נכתוב במדור בוגר היום שיעלה בהמשך) שעבודתו רחבת ההיקף יכולה היתה ללכת לאיבוד בפורמט אחר. אין ספק שההכרות המעמיקה של האוצרים עם העבודות (שניהם היו מעורבים בפרויקטי הגמר ובתהליכים שהובילו אליהם) אפשרה להם לאצור ולעצב תערוכה המותאמת היטב למידות ולצרכים של המציגים השונים, אבל חשוב מכך, זימנה למבקרים חוויה שלמה יותר של היכרות עם הסטודנטים ותהליכי עבודתם. היכולת הזו לאפשר לצופים, שהם לאו דווקא אנשי מקצוע חרך הצצה לתהליכים, אופני חשיבה ואפילו התלבטויות שהן חלק מהעשייה העיצובית היא ההופכת את התערוכה שאצרו טל גור ומאיה ויניצקי למשכנעת ובעלת ערך גדולים יותר מסך כל האובייקטים המוצגים בה.
המחלקה לתקשורת חזותית הציגה תערוכה מאתגרת ומסקרנת לא פחות, כפי שניתן לגלות כבר בשם התערוכה – רעזל דעאל (אוצר גיא שגיא שהוא מעצב ומרצה בכיר במחלקה) שמשמעו כפי שכותבים היוצרים: "תצוגה של תעתוע. הסוואה שאינה מחביאה את האובייקט אלא משנה את תצורתו ותפישתו על ידי המתבונן".
תחת כותרת זו וניסיון מוצהר לכנס את הבוגרים יחד לזהות משותפת אחת הוצגו עבודותיהם של כ-90 סטודנטים בשתי תצורות תצוגה: הראשונה הציגה דמויות מסך שראשן מסכי עשרים ואחד אינץ' וגובהן כגובה הסטודנטים. בכל אחד מן המסכים העטופים בשכמיות כסופות אחידות וחלליות הציגו שני סטודנטים את נקודת המבט הפרטית שלהם. המראה של שדה שלם זרוע דמויות כסופות אחידות, מכונסות לתוך עצמן מתעצם ברגע מטריד אחד שבו כל המסכים מסתנכרנים לרגע ועליהם מופיעות דמויות הבוגרים, הפונים אל הצופה בפנייה ישירה ומזמינים אותו פנימה אל התערוכה.
בחלל הגדול מוצגות העבודות עצמן והן משתלבות יחד "ויוצרות מראה גדולה", כהצהרת היוצרים. העושר הרב הנוצר מרתק אמנם, גם אופן התלייה וההצבה בהחלט מעניינים אך נראה שהרצון ליצור זהות עילית של הקולקטיב המתקרא בוגרי תקשורת חזותית, הצליח מעבר לציפיות והעבודות זולגות זו לתוך זו ומקשות ליצור הפרדה ראויה.
התערוכה עוסקת בכמה נושאים חשובים המעסיקים את המחלקה לאורך השנים האחרונות. אחד מהם הוא העיסוק בישראליות ובמקומיות. האפשרות לבחור השנה גם נושא לפרויקט גמר כשאחד הנושאים המוצעים היה עיסוק בעבודתו של חנוך לוין הולידו את אחד הפרויקטים המעניינים בתערוכה – הממזג את שני ההיבטים האלה והוא הפרויקט של כפיר מהצרי שבחן את השאלה: מה היה קורה אילו חנוך לוין היה הופך לחנוך לוי. אדם ממוצא וחזות מזרחיים?
מבין הספרים הרבים המוצגים בתערוכה מעניין במיוחד "הספר" של איתן אלוא / האחים גרים על פי פרישמן שבו כל סיפור הוא פוסטר מקופל. דרך חדש ומשובבת נפש לטיפול בספרי ילדים.
