״לו הייתי ארכיטקט, והייתי מקבל משימה לעצב בית סוהר, נשאלת השאלה אם הייתי מסכים – התשובה היא כן.״ האמירה הזאת והדילמה המקצועית-אתית החבויה בתוכה, היא של המעצב התעשייתי יואב טיקוצ׳ינסקי, המייסד והבעלים שותף של סטודיו TIKO, העוסק בעיצוב תעשייתי ומעורב בפרויקטים שונים בעלי תחומי השפעה מגוונים. טיקוצי׳נסקי בוגר בצלאל, רואה את תפקידו של המעצב כמתווך. ״אנו מנווטים בין מוצרים למשתמשים, בין מוצרים לסביבות עבודה ובין מוצרים לתהליכים ולהרגלי שימוש. אנחנו גם מנווטים בין רעיונות, חלומות ונכסים, צרכים, הזדמנויות ויכולות מימוש״.
על רקע מלחמת ״חרבות ברזל״, עיכובים במשלוח נשק לישראל מארצות הברית ואמירות שנילחם בכוחות עצמנו, נפגשתי עם טיקוצ׳ינסקי שהיה חבר בצוות שעיצב את רובה ״התבור״ – רובה סער מודרני מתוצרת ישראל. אבל לצמצם את השיחה עימו רק לנושא של עיצוב נשק, עושה עוול למעצב שהיה מועמד לפרס אדמונד דה רוטשילד לעיצוב מוצר לשנת 2021 בקטגוריה מעצב בכיר, ולסטודיו שמעורב בעיצוב מוצרים במגוון תחומים, החל במוצרי צריכה יומיומיים וכלה במוצרים רפואיים, כמו: קסדות, מערכות הגנה מבוססות ווי פי לבית, מכסחות דשא, מכשיר לעידוד צמיחת שיער, סטטוסקופים דיגיטליים ועוד.
״ההתעסקות שלי היא באפיון וברציונל של מוצרים,״ מסביר טיקוצ׳ינסקי. ״כשאנחנו מאפיינים מוצר, זה יכול לבוא לידי ביטוי בשאלות שנוגעות לפיצוח אתגרים, להנדסת אנוש, או בכלל לסוגיות כלכליות. דוגמה למוצר שפיתח הסטודיו ונקודת המוצא שלו היתה כלכלית הוא ה־ Mifold כיסא בוסטר מתקפל לילדים שניתן לשאת לכל מקום. התוכנית העסקית המקורית של המוצר הגדירה מחיר יעד של19.99 דולר. ״אני ידעתי שלא אפקיד את הבטיחות של הילד שלי במוצר שעולה 20 דולר, ושהערך הנתפס של המוצר הזה צריך להיות לפחות 50 דולר, כי אנחנו לוקחים ברצינות גדולה יותר מוצרים יקרים יותר.״
גם ההיבטים האקולוגיים הם נר לרגליו של הסטודיו. במהלך הקורונה הם עבדו עם חברה שמזהה קורונה על בסיס ריח. מהות הפרויקט היתה בין היתר, עיצוב עמדה לבדיקת קורונה מהירה בליגה האנגלית בכדורגל, על מנת להחזיר את הקהל לאצטדיונים ולנטר חולים. החברה העריכה שהיא תזדקק למיליון שקיות דגימת נשיפה בשבוע. הסטודיו חשב שכמות השימוש במוצר שהוא חד פעמי היא בלתי נתפסת, וניסה ליצור את השקיות מחומרים ממוחזרים, או מחומרים פלסטיים שניתן למחזר. ״זה לא היה מאמץ שעשינו לבקשת הלקוח,״ מדגיש טיקוצ׳ינסקי, ״אלא מאמץ אידיאולוגי בתוך מערכת קפיטליסטית.״
הרובה העברי
אין ספק בדבר הערך החיובי ונחיצותם של מוצרים רפואיים או אמצעי בטיחות. אבל מה באשר לעיצוב כלי לחימה? אם נחזור לאנלוגיה עימה פתחנו, שבין עיצוב כלי נשק כמעצב תעשייתי לעיצוב בית סוהר כארכיטקט, נראה שטיקוצ׳ינסקי מגיע עם תשובה מוכנה לשאלות המורכבות שעולות כשמעצבים אמצעי לחימה.
״כמעצב אני מסתכל על שני הצדדים. הרי בית סוהר משרת את הקהילה כדי להוציא אנשים מתוך הכלל לאחר החלטה של בית משפט, לשלב בחיים שלהם שהם צריכים להיות מוגבלים. אבל עדיין מדובר באנשים. אז נשאלת השאלה את מי משרתים; איך משרתים, ואיך ממזגים בין הצרכים האלו.״
התלבטת אם להצטרף לפרויקט שעוסק בעיצוב נשק?
במקרה הספציפי הזה לא היו לי דילמות. אני הייתי חייל קרבי, שירתי במילואים בשטחים, וגם התכוננו למלחמה הגדולה הבאה מול סוריה. כל האינתיפאדה הראשונה הייתי חייל ומפקד – היה לי ברור לחלוטין שאני מעצב את הנשק הזה בשביל עצמי. ומבחינה מתודולוגית יש פה את כל האלמנטים של פרויקט קלאסי בעיצוב תעשייתי: יש לקוח, יש תרחישי שימוש, יש אתגרי הנדסת אנוש ויש עניין של תפיסה ונראות.
זה יכול להישמע אולי כתירוץ, אבל בדרך שבה אתה מעצב נשק, אתה יכול אולי גם למנוע עימות. בטח כשמדברים היום על מה שנקרא עימותים לא סימטריים. מאז מלחמת יום כיפור העימותים של מדינת ישראל לא סימטריים, זה לא צבא מול צבא. לא שלא היו כאלה בלבנון או עם הסורים, אבל במקרים הקיצוניים מדובר בילד בן 13 שמשליך בקבוק תבערה. אם אני יכול למנוע את זריקת בקבוק התבערה דרך זה שהנשק יגרום לחייל להיראות מרתיע – אז אולי עשיתי משהו. הנראות של הלוחם עם הנשק היא שכבה בתוך הסיפור הזה. ואלה היבטים שחשבנו עליהם בזמן אמת כשעיצבנו את ״התבור״.
כשאתה רואה אדם אוחז בנשק, מה אתה רואה שאנחנו לא רואים?
חייל המחזיק נשק יכול להיות בשני מצבים: במצב מנהלתי שנקרא ״הצלב״ ובמצב אופרטיבי שנקרא ״תלה צוואר״. הנשק במצב של הצלב "זרוק" למטה, אם אני צריך לעבור למצב אופרטיבי, כשמישהו פתאום יורה עלי, אני צריך להעביר את הקת אל מעבר לכתף. היתרון הגדול של ״התבור״ הוא העובדה שהוא בנוי בתצורה שנקראת בּוּלְפַּאפ – תצורה של רובה שההדק נמצא בה לפני המחסנית ובית הבליעה. האוסטרים המציאו את זה עם רובה צלפים שנקרא ״שטייר״. התצורה הזאת מאפשרת לקצר את הרובה ב־30 ס״מ לפחות, מבלי לשנות את אורך הקנה, ואורך הקנה משמעותי כי הוא משפיע על הדיוק בו נורה הקליע. תצורת הבּוּלְפַּאפ אפשרה למקם את חך הרצועה ממש בקצה הרובה, ואז ניתן היה להשתמש ברצועה קצרה יותר – כך המעבר ממצב של שגרה למצב של אקטיביות קצר יותר.
איך הגעת לפרויקט הזה?
אני פגשתי את הפרויקט בחברה שקוראים לה ITL. הכרתי את החברה במהלך העבודה על פרויקט הגמר שלי בבצלאל שעסק במצפנים. יום אחד הגיע אל החברה דף A3 עם שרטוט של כלי נשק. עד היום לא ברור איך הוא הגיע לחברה. ל־ITL היו פטנטים לכוונת דו-שימושית ולכוונת אופטית עם ציין לייזר קדמי. החברה רצתה לפתח את כוונת הפטנט שלהם לנשק שהיה בשרטוט.
בדיעבד אתה יודע מה היה בשרטוט הזה?
בדיעבד אנחנו יודעים שתע״ש החליטו שהם עושים את הנשק הבא שלהם תחת הכותרת From the Makers of Uzi. ה״עוזי״ היה סוג של אייקון עם הילה סביבו, משום שהוא היה מזוהה עם ניצחון מלחמת ששת הימים. אחרי ה״עוזי״ הם פיתחו את ״הגליל״ שהיה העתק לא ממש מוצלח של הקלצ׳ניקוב, בין היתר כי הכוונת האחורית הייתה על מכסה הפח של המכלול ולא צמודה לגוף הקנה, והם חיפשו את המוצר הבא שלהם.
תע״ש החליטו ליצור נשק חדש ויצאו במכרז פנימי שהשתתפו בו שלושה צוותים של מהנדסים. הצוות שזכה להמשיך ולקדם את הפרויקט, היה הצוות שהציג את הנשק שהיה בשרטוט שהגיע אלינו. במכרז הוגדר שהנשק יהיה בתצורת בּוּלְפַּאפ. כלומר, מראש הגדירו שהמחסנית נמצאת לפני הידית ולא אחרי הידית, כמו בנשקים רגילים. וגם החליטו שמשתמשים הפעם במחסנית של M16 – אלה היו הכללים. במקור יועד הנשק בשרטוט להגנה עצמית עבור נהגי משאיות וצוותי שריון, כשאם רוצים להתאים אותו לחי״רניקים צריך להאריך לו את הקת ואת הקנה.
למה צריך להאריך להם את זה?
הגודל האמיתי של הנשק בשרטוט היה 32 ס"מ, הוא היה קצר כל כך שהיה בלתי אפשרי להשתמש בו. אבל הוא גם היה נורא סקסי כדי לזכות במכרז. זה קצת כמו לעשות חזון עיצובי כדי לגייס כסף. אני טענתי שהנדסת האנוש בלתי נסבלת, אז אמרו לי להציע פתרונות – אז חזרנו עם עיצוב חדש.
לא חשבתי שאני הולך לעצב נשק, לא תכננתי לעצב נשק, וברגע שהבנתי את זה לקחתי שני חברים מהכיתה, את תמיר פורת שחי נשקים, עוסק בירי ספורטיבי, ואלה דברים שהוא מאוד אוהב, וחגי קרפ השותף שלו, שהיה חייל קרבי מיחידת ״יהלום״. עבדנו יחד כדי לעצב קונספט ראשוני של הנשק.
בשנת 2015 פרסם ״האטלנטיק״ סרטון קצר בשם A Brief Visual History of Weapons שסוקר את התפתחות כלי הנשק במיליון השנים האחרונות. המסקנה הכמעט בלתי נמנעת מהצפייה בו היא שמאז תקופת האבן בני האדם עסוקים בהמצאת שלל טכנולוגיות, שמטרתן לא רק להועיל, אלא גם להכאיב. אבל טיקוצ׳ינסקי מסביר על מוטיבציות אחרות.
מה עמד בבסיס הפיתוח של ״התבור״?
אולי נתחיל דווקא בכמה סטטיסטיקות. במלחמת וייטנאם, על כל חייל וייטנאמי פצוע, אני לא מדבר על הרוג, האמריקאים ירו מנשק קל 30 אלף כדורים. במלחמת לבנון הראשונה ירו כ־16 אלף כדורים. באפוד של חייל יש 8 מחסניות של 30 כדורים, כלומר 240 כדורים. הירי היה ממש לא אפקטיבי, כי אתה פוחד ואתה לא יודע מאיפה יורים עליך. הבעיה היא שזה גם מתורגם למתודולוגיות של ירי ב־360 מעלות לכל הכיוונים. ככה גם נהרגים אנשים בלתי מעורבים.
בנוסף לכך, כשמסתערים ורצים לעבר מטרה קשה יחסית לדייק. ויש טכניקת ירי הנקראת יישור מקורב. מסתכלים מעל קו הכוונות, לומדים להרים את הנשק, ותוך כדי עוצרים לשנייה, יורים וממשיכים. מייצרים אש בין היתר כדי שלא ירו עליך. לפגוע זה לא פוגע, אלא אם כן אתה מיומן מאוד. וכאן אין מספיק שעות אימון לחייל חי״ר רגיל. אני יודע כי ביחידה שלי היו הרבה שעות אימון, ואני יודע לאיזה מיומנות ניתן להגיע.
אנחנו עיצבנו את ״התבור״ בצורה כזאת שהנדסת האנוש מאפשרת לך להתייצב, והכוונת מצביעה על המטרה בדיוק לא בערך. היא מראה לך נקודה אדומה ברורה, שאם היא לא נמצאת עליה – אתה לא מגיב. כאשר המצב מעורפל יורים. אבל כשהנקודה לא על המטרה, אתה לא תוציא כדור. כך יש סיכוי שעם כמות הכדורים שיש עליך, אתה תצליח להיות אפקטיבי יותר.
במה עוד שונה התבור מהנשקים שקדמו לו?
אם מסתכלים על התבור מבחינה היסטורית, בשנות החמישים היה את ה״עוזי״, בשנות השבעים את ה״גליל״ ובשנות התשעים – ״התבור״. סביב ה״עוזי״ היתה הילה מכיוון שהוא ניצח את מלחמת ששת הימים. הוא הפך לאייקון, אבל למעשה הוא היה נשק די מסוכן, כי הוא פלט כדורים בצורה מסוכנת. במודע חיפשנו את האייקון הבא. אנחנו ניסינו למקם את ״התבור״ בתפר שבין שני רובי בולפאפ שקדמו לתבור: בין ״השטייר״ האוסטרי, שמעוצב יפה כמו איילה. ל״אנפילד״ הבריטי – רובה כבד, מגושם ומאיים. רצינו ש״התבור״ יהיה אלגנטי מצד אחד, ומאיים מספיק מהצד אחר.
הזכרת קודם שישראל מנהלת מלחמות לא סימטריות, היית מעצב את ״התבור״ אחרת אם הוא היה מיועד ללחימה של צבא מול צבא?
כשמקבלים בטירונות ״גליל״ או M16 כחייל חי״ר, מהר מאוד מאמינים שזה הנשק הכי טוב שיש. הלקוח הישיר שלנו, החייל, הוא קהל שבוי במידה מסוימת . גולנצ׳יקים מאמינים ב״גליל״, הצנחנים מאמינים ב־M16 כי זה מה שהם קיבלו. הם ישתמשו בנשק הזה לא משנה מה, כי הוא הופך להיות חלק מהמהות שלהם. כמעצב, לכאורה קל לי. אני לא צריך שהוא יהיה מעוצב כך או אחרת, כל עוד אני עושה הנדסת אנוש טובה, ודואג שהנשק יעבוד. החייל יהיה מאוהב בו – לא משנה מה. זו מערכת יחסים די אינטימית בסופו של דבר.
על זה אמר פעם יצחק שדה לאחד מפקודיו ״אהוב את הרובה ושנא את המלחמה״.
הזכרת שבעוזי הייתה סכנה לפליטת כדורים, איך דאגתם שלא יהיו פליטות כדורים ב״תבור״?
אחד הדברים המאפיינים את תצורת הבּוּלְפַּאפ הוא העובדה שבית הבליעה, שבו מתרחשת התפוצצות אבק השריפה, צמוד לפנים. כך שפיצוץ בבית הבליעה יכול לסכן את המשתמש. לכן, היה צריך לשריין את החלק הזה ברובה. זה אכן טופל, אבל זה נעשה ברמת המהנדסים. אנחנו כמעצבים דאגנו לדוגמה ש״התבור״ יהיה מותאם לימין ולשמאל, זה בא לידי ביטוי בין היתר במיקום הניצרה וידית הדריכה. בכל יתר הנשקים, השמאליים אלתרו תמיד. וכאן דאגנו שהכול יותאם גם לימין ולגם לשמאל בצורה מושלמת.
עם איזה עוד אתגרים התמודדתם בעיצוב של הנשק?
במקור תוכנן התבור להיות מוזרק בהזרקות פלסטיק. בהזרקת פלסטיק משתמשים בתבנית פלדה מחוממת וסגורה בלחץ גבוה, שמכניסים לתוכה פלסטיק נוזלי. אבל באיזשהו שלב נערכה אנליזת משקל וגילינו שחומר הגלם שתוכנן להזרקה, ניילון 12 עם שלושים אחוז סיבים, היה כבד מדי, ותע"ש קיבלו החלטה שנדרש לרדת ב־250 גרם מן המשקל המיועד.
השינוי במשקל חייב לשנות גם את הטכנולוגיה שבה השתמשנו. מהזרקת פלסטיק בה יש צלעות האוחזות את הליבה הטכנולוגית, עברנו לטכנולוגיית שיכובים. בשיכוב משתמשים בתבנית פתוחה, מכניסים לתוכה שכבות סיבי זכוכית וסיבי פחמן ספוגות אפוקסי, ומהדקים סדרה של שכבות כנגד ואקום, או כנגד תבנית נגדית. הבעיה היא שבטכנולוגיה זו לא ניתן לממש צלעות שאוחזות את הליבה הטכנולוגית. כך שאם צריך להחזיק משהו בפנים, אני צריך שהמבנה החיצוני ידע לרדת אליו. לכן, ברגע שעברנו לשיכוב, שינינו את עיצוב הנשק תוך התאמה לטכנולוגיה.. לדוגמה, במקור היה קו אחד ישר מתחילת הנשק ועד הקצה. בסדרות הייצור הראשונות התבור אכן יוצר בשיכוב אבל לטכנולוגית השיכוב בעיות משלה, ותע"ש חזרו לטכנולוגיה המקורית, בעוד העיצוב נותר כשהיה.
אתה אומר את זה כסוג של פאשלה?
דבר ראשון זה משעשע, כי יש פה חותם היסטורי של תהליך טכנולוגי. עיצובית אני חושב שהוא היה נראה טוב יותר אם הוא היה שלם, הרמוני ואחיד, ללא הקו המתעקל. אבל התוצר שאנחנו רואים פה הוא נגזרת של טכנולוגיית הייצור בשיכוב. אפילו שלמעשה הוא נעשה בהזרקה. העיקולים שיש כרגע בעיצוב של הנשק, נולדו מצרכים טכנולוגיים שבסוף לא היה בהם צורך. להפך הם אפילו הקשו על תהליך ההזרקה.
אסתטיקה של מכונות לחימה
באתר של הסטודיו אתם מצטטים ביקורת שנכתבה על עיצוב ״התבור״ במגזין הנשק Firearmsnews.com: נכתב שם “Tavor design may just turn your head. Without a doubt it’s like a breath of fresh air.” אלמלא הדימוי, ייתכן שהיינו חושבים שמדובר באייפון. הציטוט הזה מעלה את השאלה אם ניתן להתייחס אל נשק כאל Object of desire?
אני בהחלט חושב שכן. אייקונים צבאיים הם חלק מהעולם שלנו: הקלצ׳ניקוב, רימון יד, אקדח תופי, בקבוק מולוטוב, עוזי, משקפת צבאית, קסדה, ג׳יפ, פצצת אטום. יש מכונות מלחמה שאתה מסתכל עליהם ונופלת לך הלסת. כשמבטים לדוגמה על מטוסים כמו הסוחוי 35 הרוסי ומטוסים אמריקאיים, לא צריך להבין באווירודינמיקה כדי לזהות את האסתטיקה שלהם, את הדינמיות והזרימה. אני בהחלט חושב שאלה Objects of desire. המגזינים, כמו זה שציטטנו ממנו באתר, באמת חושפים את הקטגוריות של העולם הזה. יש מגזינים שמוקדשים רק לציד באקדחים, או קשתות. עולם שלם של אסתטיקה, טכנולוגיה, חומרי גלם ודקדקנות בפרטים. ממש כמו שמתייחסים לאופניים. אופני שטח ואופני כביש הם אינם זהים, ובהתאם הקסדות והמשקפים. יש סגמנטציה והיא מתקיימת גם בעולם מכונות המלחמה ויש לזה שווקים.
מטוסי ה־B-2, לדוגמה, מטוסי החמקן הראשונים שעוצבו בשנת 1987, נראו ממש כמו אוריגמי. אם פעם מטוס קיבל את צורתו כדי שהוא יהיה אווירודינמי, הרי שמטוסי החמקן קיבלו את צורתם כדי שיהיו חמקניים למכ״ם. הצורך הזה בא לידי ביטוי גם במיקום המנועים שנמצאים מעל הכנף – כנפי המטוס מסתירות אותם, כך שייקשה לראות את פליטת החום מהקרקע. בעצם כל הפליטה היא כלפי מעלה כך שמלמטה, אם מסתכלים במשקפת תרמית, לא יוכלו לזהות את המטוס בקלות. זו ממש הסוואה, וזו הסוואה שיצרה אסתטיקה חדשה.
אפילו לטנק המרכבה יש כיום מופע כמו של מכונית קוּפֶּה. כשחושבים על אייקון של טנק, מדמיינים בדרך כלל הפרדה בין התובה (החלק התחתון) לצריח (החלק העליון). אבל בטנקים של היום ההפרדה בין החלקים מטושטשת יותר. קשה יותר לזהות טנק בצורה הזאת כאובייקט מעשה ידי אדם, במיוחד ממרחק של 10 קילומטרים. וכאשר הדברים האלה לא זזים, ומפקד הטנק יודע למקם אותו נכון בתוך תווי הנוף, לא פשוט לזהות את זה. חלק מהפונקציה פה, יצרה אסתטיקה מסוימת.
איך האסתטיקה הזאת מחלחלת למוצרים יומיומיים?
ניתן לראות את האסתטיקה של כלי המלחמה מחלחלת לחיי היום יום בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעיקר בתחומים כמו מכוניות ואופנה. אפילו המגהצים עוצבו בסגנון של הסטרים-ליין, שהדגיש צורות אווירודינמיות קמורות, קווים אופקיים ארוכים והכיל לעיתים אלמנטים מעולם הספנות.
ולמה לדעתך מאמצים את המאפיינים אסתטיים צבאיים לחיי היומיום?
כשמעצבים רכב שטח אזרחי עם אלמנטים המזוהים עם העולם הצבאי, נסמכים לדעתי במידה רבה על הזיכרון הקולקטיבי שמזהה צבאיות עם אמינות. לדוגמה, החלון האלכסוני ברכב שטח אזרחי, הוא נגזרת של רכב ההאמר. בהאמר היה בגאז׳ אחורי, ככל הנראה בשל הצורך ביבילות אווירית והכנסה למסוקים. אבל ברכבים אזרחיים הוא אלמנט אסתטי. גם הבחירה לצבוע מכוניות בצבע שחור מט היא נגזרת ממטוסי החמקן, בשחור המט יש חומרים ספציפיים של בליעת מכ״ם. אבל כשמכונית רולס רויס צבועה בצבע שחור מט זה אסתטי בלבד.
ואולי המיליטריזם חדר כל כך לתוך הלך הרוח של החברה, שאנחנו בהתכוננות מתמדת למלחמה.
המערכה האחרונה
״התבור״ שתואר בראיון אמנם כבר לא נמצא בשימוש צה״ל, אך תיאור תהליך העיצוב שלו שופך אור על השיקולים העומדים מאחורי עיצוב אובייקט שנוי במחלוקת. אבל כמו שאמר השחקו אלן לאד במערבון ״שיין״ (1953):
A gun is a tool, no better or no worse than any other tool: an axe, a shovel or anything. A gun is as good or as bad as the man using it. Remember that."
