סיפור כיסוי
עד לפני שנה עטית מסכת נשימה במרחב הציבורי נתפשה כמנהג אסיאתי שנועד להגן על הולכי הרגל בערי מזרח־אסיה הגדולות מפני זיהום האוויר הכבד. בשבוע העיצוב ירושלים 2019 הוצגה חלק מתרבות המסכות הזו בתערוכה CLUB ALL , באוצרותה של הדס צוקר. התערוכה עסקה בתרבות האנדרגראונד של חיי הלילה בסין, ובכניסה אליה חולקו בתור אטרקציה מסיכות־נשימה (נשמיות) ממותגות עם שם התערוכה. אחת מהמסכות האלו תלויה אצלנו כעת במשרדי המוזיאון, ונראית כמזכרת מעולם רחוק. עולם שבו עוד נחשבו הנשמיות לפריט ייחודי ואקזוטי ולא כאביזר יומיומי שעתיד לכסות את פני כולנו מכוח חוק, זהירות וחשש.
מסיכת נשימה CLUB ALL במשרדים של מוזיאון העיצוב חולון.בכניסה למוזיאון מקבל את פני המבקרים הדימוי שנבחר להוביל את פרסומי התערוכה "אקסטרים". במודעה נראים פניה של בחורה אסיאתית עטויים במסכה לבנה סמי־שקופה. המסכה הזו היא חלק מסט של פרטי לבוש שמאפשרים לנשום מתחת למים. היא נוצרה על ידי המעצב ג'ון קאמיי במסגרת הפרויקט הספקולטיבי "אמפיביו" שעוסק בעתיד בו עליית גובה פני הים תאלץ את כולנו לחיות כדו־חיים – חיות אמפיביות. פני הים לא עלו אך השינויים הקיצוניים שמתרחשים בעולם בשנים האחרונות הביאו עלינו את מגיפת הקורונה, ועמה מציאות חדשה. נורמליות חדשה מסוג שלא יכולנו לדמיין כשעבדנו על התערוכה וניסינו להגדיר את הנורמליים החדשים שההקצנה הגוברת בעולם הולכת להביא עלינו.
הנורמליות החדשה הביאה עלינו עם כן מגיפה שמשנה סדרי עולם. השמיים נסגרו, התקהלויות נאסרו, עסקים רבים נסגרו ובעקבותיהם עובדים רבים מצאו את עצמם ללא מקורות הכנסה. ברמה האישית אנו נאלצים להיות מודעים כל הזמן לפעולותינו, לשמור על היגיינה וריחוק חברתי ומעל הכל, אנו מחוייבים בחוק לעטות כמעט בכל זמן מסיכה על פינו ואפינו. המסכות מקשות את הנשימה, הן מכסות את הפנים, ממסכות הבעות ומקשות על זיהוי, הן גורמות לאדים על המשקפיים, ודורשות ניקיון ותחלופה תדירים. עם זאת, הן הוכחו כיעילות ביותר במניעת התפשטות המגיפה ושמירה על בריאותנו.
כיצד אם כן, מתמודדים עם הנורמליות החדשה, עם מציאות של מצוקה, חרדה ודרישה למודעות מוגברת בכל פעולה ופעולה? אין בפינו בשורות רבות להתמודדות עם המצב, אך לפחות בעניין המסכה, אנו מבקשים לנסות ולהקל מעט על העול.
ראשית, התבוננו סביבכם. רוב האנשים הולכים עם מסכות כירורגיות חד־פעמיות. מעבר לזבל הרב שהשימוש בהן מייצר, הן נקרעות בקלות ולא יושבות באופן צמוד על הפנים, דבר שמפחית מיעילותן. בנוסף, צבען וצורתן האחידים מייצרים נראות דומה להמון אנשים. יש משהו מדכא במראה הרפואי, האחיד והכחלחל הזה שנכפה על כולנו. הוא מדגיש איזה אין אונים מול המצב. את ההלם והאלם שכולנו שרויים בו.
אך אם חדלים לרגע מלראות במסכה גזרת גורל, או אמצעי להפעלת כוח, ניתן לזהות את אפשרויות הביטוי האישי שהיא מספקת. המסכה מאפשרת להרחיב את מנעד הלבוש, ליצור השלמה לבגד או פרשנות נוספת שלו, להדגיש אמירות אופנתיות, ולהביע מסרים פוליטיים באופן מהדהד ומוגבר.
בשבח ההסתרה
המסכה כשמה כן היא, מכסה ומסתירה. אנו אנונימיים עם מסכה. כדי להתמודד עם הריחוק והאנונימיות שהיא כופה, רופאים רבים במחלקות הקורונה מדפיסים את פניהם ושמם על חליפות המיגון שלהם כדי ליצור זיהוי וקירוב. קיימות אף יוזמות שמנסות להילחם באנונימיות באמצעות מסכות שחציין התחתון של הפנים מודפס עליהן.
עם זאת, האנונימיות גם מאפשרת. מעצב האופנה הנודע מרטין מרג'יאלה נהג מראשית דרכו להסתיר את פני הדוגמניות והדוגמנים שהציגו את בגדיו. פניהם כוסו במסכות ובפאות מסוגים שונים באופן שהסתיר זהות, טשטש מגדר ומיקד את המבט בבגד. מרג'יאלה החשיב מאוד את האנונימיות גם בחייו האישיים ונמנע מלהצטלם, להתראיין ולהופיע בציבור. גם בעולם המוזיקה ניתן לראות יוצרים שמאמצים את האנונימיות והופכים אותה לסימן היכר. הראפרית Leikeli47 נראית בציבור רק עם מסיכות גרב צבעוניות, שמכסות לחלוטין את פניה והפכו לסימן ההיכר שלה. כך נוהגות גם חברות להקת הפאנק Pussy Riot שנודעו בפעולותיהן חתרניות נגד המשטר והכנסייה ברוסיה.
האנונימיות מאפשרת חופש יצירתי וחופש פוליטי. היא מבטלת את המבט הביקורתי הבוחן על הפנים, את הצורך להפגין מראה מסויים ואת הפגיעות שמביאה עמה החשיפה. כיסוי הפנים מאפשר למפגינים רבים לטשטש את זהותם ולמנוע זיהוי שעלול להביא למעצר. ככל שטכנולוגיות המעקב הולכות ומתפתחות כיסוי הפנים מאפשר הגנה ומייצר מרחב מסוים של חופש פוליטי.
אמירה פוליטית
מלבד האנונימיות, המסכה מאפשרת להביע אמירות פוליטיות. הרעיון להשתמש בלבוש לצורך העברת מסרים אינו דבר חדש. לאורך ההיסטוריה ועד היום, שימש הלבוש בתרבויות שונות לייצוג מגדר, דת, מעמד, שייכות, לאום ועוד. גזרת הבגד, צבעיו, סוג הבדים שמהם נתפר, הרקמות והעיטורים שנוספו לו, שימשו כולם להעברת מסרים על לובש הבגד וזהותו. הפיתוחים הטכנולוגיים של העת החדשה הביאו אתם גם את האפשרות להדפיס בקלות תמונות וטקסט על הבגד, דבר ששיפר מאוד את היכולת להעביר מסרים באמצעותו. עם זאת, כשמדובר במסכות, העברת המסרים הופכת יעליה במיוחד.
הפנים מעבירים אינספור מסרים וניואנסים. הם משלימים את התקשורת המילולית בעזרת מנעד רב של הבעות ונותנים גוון ופשר לנאמר. לכן אנו מורגלים לתת תשומת לב מוגברת לאזור זה של הגוף, שמקנה עוצמה רבה למסרים שמכסים אותו. בהפגנות הענקיות של תנועת Black Lives Matter, שנערכו בחודשים האחרונים ברחבי ארה"ב ניתן היה לראות איך בעקבות המשבר הבריאותי, הופכת המסכה לנשאית חשובה של מסרים. אין־ספור מפגינים עטו על פניהם את הסיסמאות I can't" breathe" ו־"Black lives matter". גם בארץ מסיכות מכוסות במסרים פוליטיים הפכו לנפוצות מאוד בהפגנות. כך ניתן לראות לאחרונה יותר ויותר מסכות עם מסרים כמו "אני שולמן", "לא תסתמו לי את הפה","Crime minister" ועוד.
אמירה אפנתית
הפוטנציאל הטמון במסכות אינו בלעדי לשדה הפוליטי. ניתן להשתמש בתשומת הלב הרבה המופנית לכיוון המסכה כדי לייצר אמירה אפנתית וסגנון אישי. ניתן לראות דוגמה לכך בחשבונות אינסטגרם של מעצבים שהפכו את המסיכה מפריט מסתיר פנים לפריט היוצר מראה כולל, על ידי עיצובן בהתאמה ללבוש.
שימוש אופנתי במסכת נשימה אינו חדש. הוא התקיים גם לפני תקופת הקורונה, בעיקר בקרב מוזיקאים ומעצבי אפנה וארט. אך אופנת האוונגרד של האתמול יכולה בהחלט לשמש השראה לאפנת היומיום הממוסכת של הנורמליות החדשה.
דוגמה לכך הוא הקליפ לשיר LOLA בביצוע Iggy Azalea ו־Alice Chater. הרקדניות בקליפ משחקות אחיות במוסד פסיכאטרי. הן לבושות בסגנון פטיש של שנות החמישים שמקבל טוויסט קאמפי בעזרת הדפס מנומר שמכסה הן את הביגוד והן את מסכות הנשימה שהן עוטות. המראה המנומר של 2019 בהחלט יכול לתת קונטרה טובה למראה הרפואי, הכירורגי והכחלחל של 2020.
צילום מסך מתוך הקליפ Iggy Azalea, Alice Chater – Lola
ניתן למצוא דוגמה מעניינת נוספת להתאמת המסכה לבגד, במראה שפורסם לאחרונה באינסטגרם של צמד מעצבי הארט Young Emperors. המעצבים לובשים בגדים ומסכות שנתפרו מבד תואם ובכך מייצרים מראה ייחודי, מושך ומעניין. התאמת המסכה לבגד יכולה להתבצע באופנים סולידיים יותר. ניתן לראות מגוון דוגמאות להתאמות כאלו בחשבון האינסטגרם של מעצבת התלבושות lorna_jean_costumes.
ביטוי קיצוני יותר לשילוב המסכה בלבוש, ניתן למצוא אצל מעצב האופנה והדראג קווין הניו־יורקי רוברט ריד, הידוע בכינויו פיסי פוסי Pisssy_Pusssy@. פוסי פעיל באינסטגרם מ־2017 ומעלה לעמוד האינסטגרם שלו עיצובים שבהם יש שימוש לא טרוויאלי במסכה. המסכות אצלו הן למעשה חלק אינטגרלי מהבגד. רוב העיצובים שלו כוללים חרירים לפה ולאף, אבל ברבות מעבודותיו הפה והאף מכוסים באופן אפקטיבי למדי במונחי קורונה. ניכר כי פוסי מושפע מהפרפורמר, מעצב האפנה ואמן הדראג־קווין (Leigh Bowery) שהיה פורץ דרך בכל הקשור ליצירת מראה כולל המטשטש זהות ומגדר. שניהם מתאפיינים בסגנון תיאטרלי המאפשר להם ליצור זהות חדשה, ייחודית ומתחלפת, מעין אלטר אגו צבעוני וזוהר. סגנונם מותח את יכולת הביטוי העצמי עד לקצה ומאפשר יצירתיות רבה לצד ההגנה הנדרשת מפני הנגיף.
ניתן לראות אם כן, שהמסכה אינה רק עול וגזרת גורל. היא טומנת בחובה אפשרויות רבות. היא מאפשרת את האנונימיות, מייצרת דרכים יצירתיות למחאה, מאפשרת ליצור סגנון אישי, וחשיפה עצמית לצד הסתרה. מעל לכל, היא נותנת לנו הזדמנות ליצור לעצמנו סיפור חדש. סיפור כיסוי.
