בראיון עם המעצב סטפן זגמייסטר מנסה מיכל אור-עד לגלות את גבולות האושר. תערוכה בנושא שהציג בפילדלפיה תוהה האם ניתן לאמן את הנפש כמו שמאמנים את הגוף
בתערוכתו האחרונה "The Happy Show", (שהוצגה במרכז לאמנות עכשווית בפילדלפיה עד סוף אוגוסט 2012 ובשנה הקרובה תוצג במוזיאון לאמנות עכשווית בלוס אנג'לס), מציג סטפן זגמייסטר את תמצית הרעיונות שגיבש בעשר השנים האחרונות בנושא "אושר", הבאים לידי ביטוי במחקר טיפוגרפי של סדרת אמירות וכללים לחיים מיומנו של המעצב.
סטפן זגמייסטר, שנולד ב 1962 באוסטריה חי ועובד בניו יורק, הוא אחד המעצבים הגרפיים הבולטים והמעניינים של השנים האחרונות שזכה כמעט בכל פרסי העיצוב האפשריים. הוא התפרסם לראשונה לאחר שעיצב עבודות מסחריות לתעשייה המוסיקה: רולינג סטונז, דייוויד ביירן, לו ריד, אירוסמית ועוד. בעבודתו הוא בוחן את הגבול שבין אמנות לעיצוב, בעיקר דרך מחקר אקספרימנטלי ומלא דימיון של טיפוגרפיה. עבודותיו חדשניות, שאפתניות ולעיתים אף מטרידות, ומצליחות לעמוד במבחן הזמן ולהישאר מרתקות ורלוונטיות.
"The Happy Show" היא התערוכה המוזיאלית הראשונה שמציג זגמייסטר בארצות הברית. התערוכה הוצגה בגלריה לאמנות עכשווית בפילדלפיה על פני כל הקומה השנייה, הרמפה ובחללים שבין הקומות. התחושה שמקבל הצופה היא צעידה לתוך עולמו הפנימי של יוצר כאשר הוא מנסה להעלות את מפלס האושר שלו באמצעים שונים כמו: מדיטציה, תראפיה קוגנטיבית ותרופות לשינוי מצב הרוח. האמירות המופיעות בתערוכה נשאבו תחילה מן היומן האישי של זגמייסטר ומאוחר יותר גובו במחקרים סוציולוגים של פסיכולוגים, אנתרופולוגים והיסטוריונים שונים.
בתערוכה מוצג גם סרט בן 12 דקות "The Happy Film", הבוחן האם ניתן לאמן את המוח כפי שמאמנים את הגוף. זגמייסטר עושה שימוש באמצעים שונים כמו אינפוגרפיקה, פרינט, פיסול ומיצבים אינטראקטיביים, בהם משולבים סיפורים אישיים עם נתונים חברתיים, כדי לחקור את מידת השפעתם של מרכיבים כמו גיל, מין, גזע וכסף, על מידת האושר שלנו.
מה היה הטריגר לצאת ולחקור מושג גדול ומופשט כמו אושר?
נהגתי להרצות על עיצוב ואושר במשך זמן רב ותמיד קיבלתי פידבק טוב. הפידבק היה הזרז העיקרי שלי להשקיע זמן בחקר המושג.
מה היו מקורות ההשראה שלך לתערוכה?
התערוכה נוצרה כפיתוח של הסרט. במהלך העבודה על הסרט, עלו רעיונות רבים שיעבדו טוב יותר כמיצגים פיזיים, שאליהם ניתן להתחבר טוב יותר מאשר לסרט. כאשר קיבלנו את ההצעה ליצור תערוכה במרכז לאמנות עכשווית בפילדלפיה, הכיוון הזה היה הכי הגיוני.
איזה נושאים נוספים אתה מתכנן לחקור בעתיד? האם חלק מהם יכללו גם רעיונות דומים ויעסקו ברגשות?
כן, אני סבור כך, התחושה שלי היא שעיצוב באופן כללי הוא רציונאלי ומקצועי מדי, החלקים הרגשיים כמעט שאינם באים לידי ביטוי. אני רואה שכיוונים אמוציונליים ואף דידקטיים יותר עדיין לא נחקרו.
האם אתה מיישם חלק מהטכניקות שלמדת בתוך התהליך היצירתי ותהליך החשיבה שלך?
כן, זה בוודאות הופך לחלק מהחיים שלי וכמובן לחלק מתהליך העיצוב שלי. רבים מ"הדברים שלמדתי בחיי" מתייחסים ישירות לתהליך היצירתי כמו למשל "אני באמת עושה את הדברים המגבירים את הרמה הכללית של שביעות הרצון שלי" או "אם אני רוצה לחקור כיוון חדש מקצועית, זה עוזר לנסות אותו ראשית בעצמי".
לפרויקטים מסוג הסרט הדוקומנטרי, שברור שהוא מאוד אישי, אתה קובע לעצמך דדליין? או האם אתה מאמין שלא ניתן להאיץ פרויקטים כאלה, ועובד עליהם עד שאתה חש שהם מוכנים?
כן, יש לנו דדליין. אני חושב שאם פרויקטים כאלו נמשכים זמן רב מדי, קשה להמשיך להתרגש ממנו.
האם אתה רואה בעיצוב גרפי עבודה, חופשה או קצת משניהם?
זה משתנה. כאשר פתחתי את הסטודיו, ראיתי עבודה זו כייעוד. ייעוד זה פחת במשך הזמן, כאשר העבודה הפכה לשגרה, עיצוב עטיפת הדיסק ה-22 הפך להיות פחות מרתק מהראשון. במהלך השבתון שלי – שנה חופשית מלקוחות שאני לוקח כל 7 שנים – זה הפך שוב לייעוד.
מה עוד תוכל לספר על הסרט ועל אושר?
אני אשמח למצוא תשובה לשאלה האם באמת אפשר לאמן את המוח באותו אופן שבו ניתן לאמן את הגוף. האם אני יכול – באמצעות טכניקות שונות שעשויות לכלול מעשים של נדיבות, כתיבת יומן ומדיטציה – להגדיל את רמת האושר הכללית שלי? בעוד מספר פסיכולוגים רציניים משוכנעים שזהו המקרה, אני אשמח להוכיח זאת לעצמי ולצופים.
התערוכה זגמייסטר & וולש: רטרוספקטיבה הוצגה במוזיאון העיצוב חולון בתאריכים: 28.06.2018 – 20.10.2018
